newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המחיר הכלכלי הבלתי אפשרי שגובה מאיתנו הכיבוש

בשביל רוב הישראלים כיבוש השטחים היא סוגיה ביטחונית, אולי מדינית - אך זו טעות: השליטה המתמשכת בשטחים תובעת מהחברה הישראלית מחיר כלכלי עמוק, ומגדילה את האי שוויון שהחל עוד לפני הכיבוש. שתי אליטות שעושות כל שברצונן על חשבון אזרחי ישראל

מאת:

כותב אורח: שלמה סבירסקי

הדיון בשליטה הצבאית המתמשכת של ישראל בשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967, שליטה שהשנה ימלאו לה 50, מתמקד בדרך כלל בסוגיות מוסריות, מדיניות, צבאיות ומשפטיות. השלכות העימות על החברה הישראלית – על רמת החיים, על הצמיחה הכלכלית, על היחסים בין עדות ולאומים, על היחס בין מרכז לפריפריה – סוגיות אלה נדונות אך לעתים רחוקות. על פי רוב מתנהלים השיח הפוליטי, האקדמי והתקשורתי כאילו אין קשר של ממש בין הכיבוש ובין הנעשה בתוך החברה הישראלית.

התמונה העולה מהמחקר שכתבנו ("הכיבוש: מי משלם את המחיר?") היא שהנפגעים העיקריים הם ישראלים מעוטי הכנסה, ערבים ויהודים כאחד. ישראלים אלה נפגעים מן התחרות שמציב מולם כוח עבודה פלסטיני זול, שפתח את השער גם בפני עובדים "זרים" מרחבי העולם; מן המדיניות של צמצום תקציבי, שנועדה לשדר מסר של אחריות תקציבית למרות ההתנגשויות האלימות התכופות; מן הפגיעה של מדיניות הצמצום התקציבי ברשת הביטחון הסוציאלי ובמשרדים החברתיים הגדולים – חינוך, בריאות ורווחה; מן הצורך להקצות עוד ועוד כספים לביטחון ולצבא במקום לשירותים החברתיים; ועוד.

חמישים שנים יותר מידי

הכיבוש פגע ופוגע ביציבות הכלכלית של המשק ויוצר תוואי צמיחה שהוא לעתים קופצני ביותר, בעיקר בעתות עימותים אלימים ממושכים כדוגמת שתי האינתיפאדות ומבצע "צוק איתן". האי יציבות פוגעת לא רק בישראלים מעוטי הכנסה אלא גם בתאגידים הגדולים ובבעלי הכנסות גבוהות. אלא שאלה נהנים מהגנה נדיבה של ממשלות ישראל, העושות ככל יכולתן לסוכך עליהם, באמצעות מיסוי אישי ותאגידי נמוך, באמצעות הוזלה של עלות האשראי ובאמצעות מדיניות עקבית של הוזלת עלות העבודה.

המפגש בין שלוש קבוצות שונות, הוליד את החלוקה הכלכלית בישראל

האי שוויון בישראל גדל מאוד בשלושת העשורים האחרונים והוא כיום מן הגבוהים בעולם המערבי. הוא מיוחס על פי רוב למדיניות הניאו-ליבראלית המושלת בכיפה, לפחות מאז הנהגת תכנית החירום לייצוב המשק בשנת 1985. אולם צעדים ניאו-ליברליים קיצוניים במיוחד ננקטו בתקופת האינתיפאדה השנייה, שלוותה במשבר כלכלי מן הממושכים בתולדות המדינה. סביר להניח כי ללא תחושת החירום שיצרה אותה אינתיפאדה לא היו צעדים קיצוניים כל כך ננקטים כלל, או שהיו ננקטים באופן מרוכך והדרגתי יותר. זו הדוגמא המובהקת ביותר לקשר בין ניאו-ליברליזם בתוך גבולות הקו הירוק ובין שליטה צבאית מתמשכת בעבר השני של הקו.

ישראל שייכת לקבוצות הארצות המפותחות. ב-2010 היא התקבלה כחברה בארגון ה-,OECD מועדון הארצות העשירות. התוצר לנפש שלה מציב אותה במקום ה-22 מתוך 34 הארצות החברות בארגון. מיקומה בסולם מדד הפיתוח האנושי של האו"ם – סולם המביא בחשבון לא רק ביצועים כלכליים אלא גם ביצועים בתחומי הבריאות, החינוך והשוויון המגדרי – גבוה אף יותר – 19. כמה מן האוניברסיטאות שלה מדורגות בין מאה למאתיים הטובות בעולם. לישראל יש תעשיות ושירותים מבוססי טכנולוגיה גבוהה (היי טק). ישראל הייתה חלוצה בפיתוח מטוסים זעירים ללא טייס והיא מחזיקה במרומים חלליות אזרחיות וצבאיות. למרבית התאגידים הבינלאומיים הגדולים בתחום ההיי טק יש מרכזי מחקר ופיתוח בישראל. הדבר הקנה לה תדמית של "אומת ההיי טק".

בו בזמן, ישראל מתאפיינת בשיעור העוני הגבוה ביותר בארצות ה-OECD, כמו גם באחד השיעורים הגבוהים ביותר של עובדים בשכר נמוך, המוגדר כשכר בגובה של לא יותר מ-2/3 השכר החציוני. קרוב למחצית מבני ה-17 בישראל אינם זכאים לתעודת בגרות. מרבית שטחי הארץ מוגדרים כפריפריה חברתית וכלכלית, רחוקים מליבת "אומת ההיי טק".

כיצד ניתן להסביר את שני פניה הכול כך שונים של ישראל? במבט היסטורי, ההסבר העיקרי לכך טמון בנסיבות המפגש ב-1948 תחת ריבונות המדינה החדשה בין שלוש הקבוצות העיקריות המרכיבות את החברה הישראלית: יהודים ותיקי היישוב הציוני, שרובם היו יוצאי אירופה, איישו את עמדות הממשל, הפיקוד והניהול של המדינה החדשה. מאוחר יותר, כאשר התפתח מגזר עסקי של תעשייה, שירותים ופיננסים, רוב הניצבים בראש היו בניה של שכבה זו.

הקבוצה השנייה הם הפלסטינים שהפכו אז אזרחי ישראל היו שרידים של קהילה שהובסה במלחמה, איבדה את הנהגתה ואת מרבית קרקעותיה וחבריה הפכו מחקלאים לפועלים קשי-יום בשדות ובמפעלים בבעלותם של יהודים. והקבוצה השלישית אלו היהודים המזרחים שהגיעו אז מארצות ערב בתנאים קרובים לפליטות, יושבו באזורים מרוחקים ללא שירותי חינוך ובריאות נאותים כשהם מועסקים בשכר נמוך בתעשיות מסורתיות.

> כולנו רוזמרי פריצל

פלסטינים בעלי היתר כניסה לישראל ב"כלוב" במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

פלסטינים בעלי היתר כניסה לישראל ב"כלוב" במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

בשלושת הדורות שחלפו מאז 1948 נרשמו שינויים רבים בחברה הישראלית, בין השאר הודות להשקעה מדינתית בפיתוח כלכלי, בדיור, בחינוך ובבריאות. מלחמת ששת הימים הביאה להגדלת הצבא והתעשיות הביטחוניות, הגידול באוכלוסייה הביא להרחבת שירות המדינה ומערכות החינוך והבריאות, וכל אלה יצרו מעמד בינוני רחב למדי, כולל מזרחים רבים. עם זאת, עקבות האי שוויון שנוצר באותן שנים ראשונות עדיין ניכרים היטב: ב-2015, ששים ושבע שנים לאחר הקמת המדינה,  השתכרו שכירים אשכנזים 31% מעל לשכר הממוצע, שכירים מזרחים השתכרו 14% מעל לממוצע ושכירים ערבים – 38% מתחת לממוצע.

קרוב לארבעים שנים לאחר הקמת המדינה, ב-1985, החליטה ממשלת ישראל לאמץ תפיסה כלכלית-חברתית ניאו-ליברלית המקדשת את "השוק החופשי". כתוצאה מכך היא השילה מעל עצמה בהדרגה את אחריותה ליזמות כלכלית וחברתית והעבירה את מושכות הכלכלה לידי האליטה התאגידית. התוצאות היו, בין השאר, הפרטה של תאגידים ושירותים מדינתיים, הוזלה של עלות העבודה, הפחתות מסים והעברת נתח גדל והולך של מימון השירותים החברתיים למשקי הבית. התפנית של 1985 העמיקה עוד את הפערים של 1948, בין השאר משום שאל שני הגורמים שעיצבו עד אז את האי-שוויון – השיוך הלאומי והשיוך העדתי – נוסף עתה גורם שלישי: ההון של הפרט ושל קהילתו.

"תחזוקת הכיבוש" שדוחקת הצידה כל סוגיה אחרת בישראל

אם עד 1985 היו התקוות לצמצום האי שוויון תלויות במדיניות הממשלה, הרי שלאחר מכן הן נתלו  בצמיחה כלכלית: היא שתייצר מקומות עבודה, היא שתעלה את רמת החיים, היא שתוביל בסופו של דבר לצמצום האי שוויון. אלא שהתוצאות הצביעו על מגמה שונה: ההפרטה הובילה להיווצרות של שכבת בעלי הון, מנהלים ונותני שירותים פרופסיונליים, שביחד מוכרים כ"עשירון עליון". בתוך אותו עשירון החל להסתמן גם "המאון העליון". רווחי הצמיחה, כאשר הייתה, נשאבו במידה רבה כלפי מעלה. המעמד הבינוני, שנהנה עד אז מהתרחבות המדינה והצבא, החל להתכווץ. השכבה של משתכרי שכר מינימום ופחות הלכה והתקבעה.

עד כאן זהו סיפור מוכר וידוע. הוא מוכר לא רק מן הכתיבה ההיסטורית והסוציולוגית אלא גם מתנועות המחאה שהוא הצמיח: המחאה המזרחית של "ואדי סאליב" ב-1959 ו"הפנתרים השחורים" ב-1971; המחאה הערבית של "יום האדמה" ב-1976; מחאת "הצדק החברתי" של מעמד הביניים האשכנזי ב-2011.

אבל סיפור האי שוויון הישראלי לא מסתכם בכל אלה. ב-1967, ב"אמצע הדרך" בין 1948 ו-1985, כבשה ישראל את השטחים הפלסטיניים שמאז 1948 היו תחת שלטון מצרים (רצועת עזה) וירדן (הגדה המערבית) והחליטה להחזיק בהם. הפלסטינים הגיבו בהתנגדות מדינית וצבאית, שהפרקים הבולטים ביותר שלה הם האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה.

ישראלים רבים – ואולי רובם – מתייחסים לכיבוש ולהתנגדות הפלסטינית הבלתי פוסקת כאל סיפור ביטחוני או מדיני שהוא חיצוני לסיפור הכלכלי-חברתי שסיפרנו לעיל. למרבה הצער, זוהי טעות:  "תחזוקת הכיבוש" היא עסק יקר ביותר, הפוגע בהיקף הצמיחה הכלכלית, ביכולותיה של המדינה להשקיע בפיתוח הפריפריה, בשדרוג שירותי החינוך ובהעלאת רמת החיים של כלל הישראלים. העימותים התכופים מצריכים השקעה תקציבית גדולה בצבא והוצאות שוטפות גדולות על כל עימות ועימות. "אומת הסטארט-אפ" אמנם משגשגת, אך היכולת של שאר הישראלים להצטרף אליה נפגעת.

החזקת השליטה המדינית, הצבאית והכלכלית בשטחים הכבושים היא מזה זמן רב המאמץ המדינתי הגדול ביותר של ישראל. שליטה זו היא העומדת בראש סדר היום הציבורי, כשהיא דוחקת לשולי הזירה את המצב החברתי-כלכלי. מדינה פלסטינית או סיפוח חד-צדדי? פינוי עמונה או הרחבתה? מדינה אחת או שתי מדינות? שתי מדינות ומולדת אחת? אלה הסוגיות המבחינות בין מפלגות ומכריעות מסעות בחירות, אלה הנושאים המעסיקים יום ולילה את הנהגת המדינה ומשפיעים על מעמדה של ישראל באומות. בזירה הפוליטית, הנושאים החברתיים-כלכליים נותרים במעמד משני.

שני מאונים עליונים: אחד כלכלי ואחד אידאולוגי, שנועלים כל אפשרות לשינוי 

את המתח התמידי הקיים בין שני סדרי היום, זה הכלכלי-חברתי וזה המדיני-ביטחוני, אפשר להמחיש באמצעות המושג של מאון עליון, המקושר עם תנועת המחאה האמריקנית של תחילת העשור הנוכחי (Occupy Wall Street). תנועה אמריקנית זו דיברה על "מאון עליון" פיננסי שמקום מושבו ברחוב החומה (וול סטריט) שבעיר ניו יורק. והנה, בשנים האחרונות הולכת ונחשפת העובדה שגם לישראל יש מאון עליון כלכלי משל עצמה, מאון המנהל את עסקיו ברבי-קומות יוקרתיים בתל אביב ולעתים קרובות גם מתגורר בהם. מדובר בשכבה של כ-85 אלף נפש (1% מאוכלוסייה בת 8.5 מיליון נפש) שעושרה גדל בדור האחרון הרבה יותר מזה של שאר הישראלים, כולל חבריה לעשירון העליון.

אלא שבשונה מארצות הברית, בישראל יש גם מאון עליון נוסף, שהוא פוליטי: אלה המתנחלים הקרויים "אידיאולוגיים", שמקום מושבם בהרי השומרון ויהודה. הנהגתם הפוליטית של מתנחלים אלה משמשת כקבוצה רבת עוצמה שביכולתה להטיל וטו פוליטי כנגד כל פינוי ישראלי ובעצם נגד כל הסדר הכולל מדינה פלסטינית עצמאית. בכך היא מפרנסת את הסכסוך המתמשך, הגובה לא רק מחיר דמים גבוה ומחיר מדיני וביטחוני גבוה, אלא גם מחיר כלכלי וחברתי כבד. הנתונים המקובלים מדברים על כ-60 אלף עד 80 אלף נפשות – מספר דומה למדי לזה של המאון העליון הכלכלי. בעוד המאון העליון האחד מטיל וטו על כל תזוזה בכיוון של הסדר מדיני ופינוי התנחלויות ובכך תורם לאי היציבות המאפיינת את כלכלת ישראל, המאון העליון השני מטיל וטו על כל רעיון של העלאת מסים לעשירים והרחבת מדינת הרווחה ובכך תורם להתקבעות ואף להעמקה של האי שוויון בישראל.

> הממשלה הגזענית מנצחת על ההשקעה הכלכלית בערבים

כל אדם לגורלו. עוני בישראל (צילום: נתי שוחט, פלאש90)

כל אדם לגורלו. עוני בישראל (צילום: נתי שוחט, פלאש90)

המאון העליון הכלכלי-חברתי התהווה והתבסס במידה רבה לאחר שהמדינה, בעיקר לאחר אימוץ תכנית החירום לייצוב המשק ב-1985, הפנתה עורף למסורת של משימות לאומיות כדוגמת קליטת עלייה והבטחת תעסוקה מלאה. אבל זה לא מנע מן המדינה מליטול על עצמה משימה לאומית חדשה: לא שיפור מצבה של "ישראל השנייה" אלא דווקא קידום טובתה של "ארץ ישראל השלמה". 1985 מעולם לא חצתה את הקו הירוק. מעבר לקו, המדינה השקיעה סכומי עתק ומשאבים אין ספור במשימה הלאומית החדשה. תוך כדי כך היא יצרה מעבר לקו הירוק מאון עליון שני, פוליטי.

שני המאונים אינם זהים, כמובן: למשל, האחד מחזיק בנכסים רבים בישראל ומחוצה לה ומסוגל לעשות re-location בעת צרה; השני מחזיק בגבעות עם קושאן אלוהי שעליהן יילחם בעת צרה. האחד התנתק מזה זמן מן ה-99% הנמקים תחת עול המשכנתא ויוקר המחיה והוא מרגיש בנוח במרחבים פיננסיים גלובליים; השני התנתק מזה זמן מן ה-99% הרוצים בחיים נורמאליים ללא סכסוך וללא מילואים והוא רואה עצמו כחיל חלוץ בעימות לאומי-דתי אינסופי. האחד תומך בהסדר מדיני מתוך תקווה ליציבות כלכלית ולהאצת הצמיחה, אך מרגיש בנוח למדי גם במצב הקיים; השני מתנגד להסדר מדיני ויודע לנצל כל עימות אלים כדי לדלות לגיטימציה למפעלו.

האחד מהווה גורם פעיל בהחלשת המערכות הציבוריות שנבנו בישראל על פני המאה הקודמת כשהוא חותר, תחת הסיסמא של "המגזר העסקי טוב בכל מהמגזר הציבורי", לצמצום תקציב המדינה, להפרטת שירותים ממשלתיים, לחינוך ייחודי ולשירותי רפואה פרטיים; השני מצליח להימנע מפגעיה של מדיניות ניאו-ליברלית זו ונהנה מתקציבי מדינה מוגדלים לביטחון, לכבישים עוקפים, לסבסוד החינוך ולמימון תקציבים מוניציפאליים. האחד מוצא בהתקוממויות הפלסטיניות אישור לטענתו כי אין עם מי לדבר; השני נהנה מכך שהממשלה בוחרת להתמודד עם המשברים שיוצרות ההתקוממויות ובעיקר האינתיפאדה השנייה בכלים הלקוחים מספר המתכונים של הניאו-ליברליזם.

וגם זה: חלק מחברי המאון העליון הכלכלי מפיקים רווחים לא רעים ממפעלות המאון העליון הפוליטי – תאגידי בניין, תאגידים ביטחוניים, חברות אבטחה. המדינה, מצדה, חפצה ביקרם של השניים. את האחד היא מטפחת באמצעות אשראי זול, כוח עבודה זול, מיסוי נמוך ורגולציה רופפת; את השני היא מטפחת באמצעות הגנה מקיפה ויום-יומית של הצבא החזק במזרח התיכון; את האחד היא מהללת כנושא דגל הצמיחה, את השני היא מחבקת אל חיקה כהתגלמות הנוכחית של החלוציות הציונית.

למותר לציין כי שני המאונים העליונים רחוקים ביותר זה מזה, הן במישור החברתי והן במישור הפוליטי. בתקופת ממשלת רבין היה המאון העליון הכלכלי ברובו תומך נלהב של הסכמי אוסלו, בשעה שהמאון העליון הפוליטי מחה בכל כוחו נגד ההסכם ואף הסית נגדו, עד שקם איש מן המחנה ורצח את ראש הממשלה יצחק רבין.

למרות השוני והריחוק ביניהם, שני המאונים העליונים מהווים חלק ממכלול לאומי אחד. מי שרוצה להבין כיצד זה שבתוך ישראל מתקיימות זו לצד זו "אומת סטארט-אפ" ו"ישראל שניה", אם להחיות מושג שהיה רווח בשנות ה-1960 וה-1970, חייב להביא בחשבון את המכלול כולו. התשובה לשאלה מדוע כה גדול הפער בין "אומת הסטארט-אפ" לשאר ישראל טמונה ביכולתם של שני מאונים אלה לעצב את סדר היום הציבורי ולמנוע מהלכים שיש בהם כדי לצמצם את אי השוויון ולהכיל את כלל אוכלוסיית ישראל ולפחות את מרביתה בגבולותיה של "אומת הסטארט-אפ".

מאמר זה הוא חלק ממסמך שיתפרסם בקרוב, במלאת 50 שנים לכיבוש, תחת השם "הכיבוש: מי משלם את המחיר", שמחבריו שלמה סבירסקי ונוגה דגן-בוזגלו ממרכז אדוה.

> "אני מקווה ששביתת הרעב תימשך עוד חודש. הרחוב הפלסטיני מתעורר"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf