newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שנינו מאותו הכפר: כך אזכור את הקרבנות הישראלים והפלסטינים

ביום הזיכרון אני לא זוכרת רוצחים, אלא קרבנות. לקראת טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי של "לוחמים לשלום" הנה כמה מילים על אבל משותף יחד לשני העמים, ושיר בתרגום מערבית של מחמד עווידה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: נטע חזן

כשאני נמצאת כל שנה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של "לוחמים לשלום", אני זוכרת ילדים ישראלים שנרצחו בפיגועים ברחבי ישראל. זה הכי קל לי, כי גדלתי בירושלים בתקופת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה.

אך באותה נשימה אני זוכרת גם את עביר עראמין, בתו של חברי היקר בסאם עראמין שנורתה בזמן שהותה בבית ספרה על לא עוול בכפה. אני זוכרת את האמהות של הצעירים שנרצחו בישראל ועליהן כולנו שומעים יום יום. בעת ובעונה אחת אני חושבת על אמו של מחמד אבו-ח'דיר ועל הכאב שלה כשנודע לה שצעירים יהודים שרפו את בנה בעודו בחיים.

> צפו: מאות ישראלים ופלסטינים ציינו שנה של מחאה משותפת נגד הכיבוש

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, 2016 (חי אשכנזי, לוחמים לשלום)

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, 2016 (חי אשכנזי, לוחמים לשלום)

הכאב של האמהות הוא אחד, הסבל הוא אחד והדמעות הן רבות. האבל אינו מבדיל בין דתות ותרבויות. אני חושבת רבות גם על האחיינים שלי שבעוד שנים מספר עתידים להתגייס לצבא, אך אף אחד לא מבטיח לי שיחזרו אלי בריאים ושלמים. אולי הם ייקראו לשרת בשטחים ואף יגיעו לכפר דומא היכן שיהודים, בני עמי, שרפו משפחה שלמה למוות, ואולי בכלל לא יחזרו משם?

אני לא זוכרת רוצחים, אלא זוכרת קרבנות

הרבה פעמים מאשימים אותנו הפעילים בלוחמים לשלום ומסיתים נגדנו בטענה שאנו זוכרים רוצחים ומאדירים את שמם. זה לא נכון. אני לא זוכרת רוצחים, אני זוכרת קרבנות. אנשים שקיפחו את חייהם בשל הסכסוך המתמשך בו אנו חיים.

כשכואב לנו, הכי קל להסתגר. אך אני בוחרת להתמודד עם הקושי הזה ולצאת מהמרחב הבטוח שבו אני נמצאת ולראות, לחוש ולהרגיש גם את הכאב של הצד השני. כאבו של האחר אינו בא על חשבון כאבנו אנו. במקום לשים על המשקל את הכאב והסבל, עלינו להכיר בכך שכולנו קרבנות של אותו מעגל דמים אלים ונקמני וכולנו משלמים את המחיר, כובש ונכבש, גברים ונשים, הורים וילדים.

הגיע הזמן לעצור זאת ולומר מספיק. עד כאן. המחיר שאנו משלמים כבד מדי. האדמה ספוגה בדם בנינו ובנותינו. אני לא רוצה שבסוף תישאר רק האדמה המדממת כעדות חיה וכואבת למה שהתנהל כאן שנים רבות. לכן, אני קוראת לכם, ביחד עם חבריי וחברותיי מ"לוחמים לשלום" להגיע לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני ולומר "לא עוד".

את השיר הבא כתב חברי ושותפי לדרך מחמד עווידה מירושלים. השיר נכתב במקור בערבית ותורגם על-ידי לעברית.

סלאם – שלום

נשאלתי: מה אתה רוצה מאיתנו ומאיזו ארץ הגעת?

השבתי: אני רוצה שלום והגעתי מארץ השלום.

צחקו ואמרו: היש דבר ששמו שלום או שאתה הוזה?

עניתי: איני הוזה ולא אוותר על השלום לעולם.

אמרו לי: דבר כרצונך. ספר לנו, מדוע באת?

הגעתי אליכם מארץ רחוקה;

ארץ שהייתה בעבר בירת העולם,

ארץ שהייתה כוכב השמיים,

ארץ שהייתה אור השמש וליל הירח

ארץ שאיבדה את אנשיה ותושביה כי ביום מן הימים הפסיקו להתעניין בה

הם הפסידו את הארץ והפסידו את עצמם בשם הדת, הלאומיות והגזענות

הם הפסידו את הארץ ואמרו "רק אנו ראויים להתקיים", ואיחלו שייעלמו כל השאר

הם הפסידו את הארץ ולא הייתה בידה האפשרות להתנגד,

אפילו שהיא ייחלה שכל מי שנמצא על אדמתה יחיה חיים שלווים.

אנשי הארץ ומי שנמצא בה, שפטו בינינו ונקבל את גזר הדין בהשלמה.

האדמה מדממת ובוכה

אנו יכולים להיות התרופה שתרפא אותה.

אל תתביישו לומר: "בוא, אני רוצה ללחוץ את ידך!"

והרי אני כמוך רוצה לחיות בכבוד ובשלווה

אני מהאדמה הזו ואתה ממנה!

אם לא נעשה כן, שנינו נהפוך לגחלים במדורה שלה

לכן, הושט את ידך כדי שניצור עתיד טוב יותר יחד וכולם יבואו בעקבותינו

זה השלום שלי, אנשי השלום

ויש ביניכם מי שתומכים בי וישנם כאלו שמתנגדים לי

אך אל תאמרו שאני חולם או משתטה או משוגע

אני משביע אתכם באל שתעבירו את המסר שלי:

או שנחיה בשלום יחדיו או שהמוות יהיה גורלנו

שלום לכם – סלאמי לכם

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני יתקיים בערב יום הזיכרון, ביום ראשון הקרוב 30.4 בשעה 21:00 בהיכל קבוצת שלמה בתל-אביב. בטקס ובאירועים הנלווים לו צפויים לקחת חלק כ-3,500 איש.

לתרומות לטקס הקליקו כאן: https://www.mimoona.co.il/Projects/3997

נטע חזן היא פעילה מרכזית ב"לוחמים לשלום" מזה כשמונה שנים. בעלת תואר ראשון בתכנית ללימודי האסלאם והמזה"ת ושפה וספרות ערבית, ותואר שני בתכנית לחקר סכסוכים, ניהולם ויישובם, שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. פעילה במספר ארגוני שלום ועובדת כמנחת קבוצות דיאלוג, מתרגמת ומורה לערבית ולעברית.

המשורר, מחמד עווידה, הוא המתאם הפלסטיני הכללי של "לוחמים לשלום" מזה כשלוש שנים, פעיל בתנועה מאז 2008 ומנהל פרויקטים מגוונים במזרח ירושלים.

> ללמד על השואה בבית ספר ערבי-יהודי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שוטרים עוצרים פעיל בח'אן אל אחמר, 5.7.18. המחאות ימשיכו בסוף השבוע (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

להתארגן ולפעול מבלי להקריב את עצמנו, או אחד את השנייה. שוטרים עוצרים פעיל בח'אן אל אחמר, 5.7.18. המחאות ימשיכו בסוף השבוע (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

השמאל והאתוס ההרסני של ההקרבה העצמית

רק אחרי שנשחקתי עד דק בפעילות פוליטית הבנתי שתנועות שמוכנות להיאבק לא חייבות לקדש אתוס של הקרבה. במקומו הן צריכות ליצור סביבה שדואגת לכל מי שרוצה לקחת חלק במאבק, מוקירה את אלו שמסכנים את עצמם ודואגת להם לאחר מכן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf