מחאת הלגליזציה: סטלנים מטומטמים או אקטיביסטים ראויים להערכה?

עלית קרפ יצאה מהכלים, והכל בגלל מה שהיא קוראת "טמטום המריחואנה". במאמר שפרסמה ב"הארץ", טוענת קרפ כי מי שפעיל במאבק למען לגליזציה הוא "הדוניסטי מפונק", חסר סדר יום, שכל מה שמעניין אותו הוא ליהנות. אוי, הזוועה, אנשים שרוצים ליהנות. צחקתי מאוד מהזעם הקדוש, אבל החלטתי לרכב על המאמר שלה כדי לדבר שוב על פעולת המחאה האזרחית שמתרחשת פה בשבועות האחרונים, שאותה מנהלים חלק מאותם פעילים ריקניים, ועוד כמה אלפי ישראלים וישראליות.

לפני כן, נתחיל מקרפ. אם המדינה לא היתה משקיעה סכומי עתק במרדף אחר אותם "ריקים ופוחזים", כפי שכינתה קרפ את תומכי הלגליזציה, שמעשנים קנאביס, והופכת אותם לעבריינים, רק בגלל שהם רוצים להינות, אף אחד לא היה צריך להתייחס לשימוש בחומר משנה תודעה כעניין שיש לנהל עליו מאבקים ציבוריים. כן הכסף שלנו משמש למרדף של המדינה אחר צרכני, מגדלי וספקי קנאביס. ומופלא בעיני שקרפ לא מצליחה לראות כמה זה בזבזני, אגרסיבי ומטומטם. אפילו הממשלה (מינוס השר לבט"פ שהיה פעם יו"ר אל-סם) והמשטרה מתחילות להבין את זה

שתנסה לספר, עלית קרפ, כמה מטומטם המאבק הזה לחברים טובים, שני מוצלחים כאלה שגם מחזיקים במשרות נחשבות, שיום אחד פרצו שוטרים לביתם כי קיבלו מידע ששם מגדלים עציץ אחד של הצמח המטומטם הזה. ובכן – זה נגמר במעצר, חקירות, עבודות שירות, כסף לעורכי דין וגם כמעט עלה להם בקריירות. אגב – כדי לעבור את מבחן עלית קרפ למעורבות חברתית – מדובר בשמאלנים טובים, מפגינים, פעילים. וזו רק דוגמא אחת מבין כ-20 אלף תיקים שנפתחים מידי שנה על עבירות הקשורות בקנאביס.

> סוף עונת היובש? אלפים הצטרפו לזירת סחר פומבית בקנאביס

יותר מכל מהדהדת במאמרה של קרפ צרות העין של מי שלא מסוגלת לפרגן הנאה לאנשים אחרים ממשהו שהיא אולי לא נהנית ממנו. בשם צרות העין הזאת, כך נדמה, לקרפ אין שום בעיה לקבל את העובדה שהמדינה רודפת בכלים אלימים אחר אלו ש"פשוט חושבים, שבאנו הנה רק כדי ליהנות", כהגדרתה. אכן הנאה היא פשע שראוי לשבת בגללו בכלא.

ולא, עישון קנאביס הוא בהחלט לא זכות יסוד. אבל לא להירדף על ידי המדינה והמשטרה, להיכלא ולהפוך לעבריין, בגלל שרצית ליהנות – זו בהחלט זכות יסוד.

קרפ טוענת, ללא שום ביסוס, כי הדבר היחיד שמעניין את תומכי הלגליזציה זה הסוטול שלהם ושום דבר אחר. אבל אפילו אם נסתכל רק על השנים האחרונות, הרי שמתקיימים במדינת ישראל מאבקים רבים. קטנים וגדולים. החל במאבק הסזיפי בן 50 השנים בכיבוש, דרך המאבק על יוקר המחיה, נגד מתווה הגז, בעד שמירת החופים, למען זכויות בעלי חיים, מאבקי עובדים, מאבקי פליטים, המאבק המזרחי, המאבק הלהט"בי, המאבק הפמיניסטי, ואפשר למנות פה רשימה של מאות ואלפי מאבקים מקומיים ועולמיים אבל נעצור כאן, כי הנקודה ברורה. בין המאבקים האלו נמצא גם המאבק למען לגליזציה. חלק מהפעילים בו פעילים גם במאבקים נוספים, אחרים לא. ככה זה בכל מאבק, ולכל מאבק ניתן לבוא בטענות המוכרות לעייפה החל מ"לא ראינו אתכם בהפגנה נגד (מלאו את החסר לפי נטיות ליבכם הפוליטיות)", דרך "קודם נפיל את הכיבוש" ועד "עניי עירכם קודמים". אבל הטענות האלו, ותחרות המוסריות הזו לא מובילה אותנו לשום מקום.

אני מסכימה שלא מדובר במאבק שישנה את המציאות מן היסוד, וזאת לאור מצבנו העגום בכל גזרה אפשרית כמעט. אבל יש עוד מאבקים שאני לא מדרגת הכי גבוה בסדר העדיפויות שלי, ועדיין טוב שיש מי שנאבקים אותם. ולפעמים פשוט מאבק שיש לו סיכויי הצלחה, ולמאבק הזה, לאור ההתפתחויות בעולם, יש בהחלט סיכויים להצליח גם בישראל – צריך לקבל קדימות. כי הצלחה היא רוח גבית לעוד אקטיביזם, היא ההוכחה שאפשר לשנות, ששווה להשקיע ולהיאבק.

> כל מה שאתם צריכים לדעת על מאבק הנכים לחיים בכבוד

אפשר לזלזל באנשים שבוחרים באקטיביזם שלא עומד בסטנדרטים מדומיינים כלשהם, ואפשר גם לשמוח על כל פעיל ופעילה חדשים, שמוכנים לנקוט עמדה וגם להיאבק למענה. כי כל אזרח שמתעורר ומתחיל לראות את העוולות שגורם להן המשטר הוא חשוב, וכי לכל אדם יש נקודת כניסה שונה שבה הוא נחשף לעולם האקטיביזם – יש כאלו שהתחילו בזכויות להט"ב והמשיכו להפגנות בשייח ג'ראח ונגד הכיבוש, אחרים שהתחילו במאבקים עובדים והמשיכו לזכויות פליטים, וכאלו שהתחילו במחאה החברתית על הזכות לשכור דירה והפכו לפעילי דיור ציבורי מסורים, ולהיפך. לפעמים עצם הצוהר הזה שנפתח בפניך לאקטיביזם, כבר מעלה את הסיכוי שתמשיכי הלאה ותרחיבי את המעורבות למאבקים נוספים.

מכייפים ולא מצייתים

מידי שנה, ב-20.4, מתכנסים ברחבי העולם פעילי לגליזציה לאירוע עישון פומבי והמוני לציון יום המריחואנה הבינלאומי. בישראל החליטה לפני שלוש שנים, קבוצה של פעילי לגליזציה, להצטרף לציון היום הבינלאומי. הם החליטו לאתגר את המדינה, על זרועות אכיפת החוק שלה, וקיימו אירוע עישון המוני תחת הכותרת "ליל הבאנגים הגדול" בגן הוורדים בירושלים. המחשבה מאחורי הפעולה היא שהמשטרה יודעת לרדוף אחר המשתמשים הבודדים, להפחיד ולאיים עליהם, אבל היא לא יודעת כיצד להתמודד עם מחאה של אלפים שפשוט מחליטים להפסיק לציית לחוק, כי הוא לא צודק וגורם לעוול למאות אלפי אנשים. המשטרה הגיבה במעצרים המוניים ואלימות.

גם השנה, ביום חמישי הקרוב, 20.4 צפויים להגיע אלפים לאירוע השנתי בגן הוורדים. המארגנים בחרו במיקום הזה בגלל שהוא נמצא בין שלושת זרועות השלטון – המחוקקת, המבצעת והשופטת, ושם הם מתכננים לעשן ביחד, בפנים של הממסד, ולקבוע עובדות בשטח – הקנאביס כאן כדי להישאר, תתמודדו איתו. בין היתר הם מתכננים להכריז על הגן הירושלמי בו הם מתארחים מאז 2014 כ"גן הקנאביס". "המטרה שלנו היא להראות שהחוק בלתי אכיף, שהוא מתבסס על שקר מצד הצרכנים, אחרת למדינה אין כוח. האמת הפשוטה תשחרר אותנו", אומר עמוס דב סילבר, אחד ממארגני האירוע.

לפני כשלושה שבועות הודיע סילבר, פעיל לגליזציה מוכר, על יוזמה חדשה, עליה דיווחנו כאן לראשונה בשיחה מקומית: "טלגראס". סילבר, אליו הצטרפו עד כה כשלושים פעילים מתנדבים, החליט לשבור את הפחד מפני הפללה. יחד עם חבריו הוא פתח באפליקציית המסרים "טלגרם" זירה פומבית לסחר בקנאביס המחברת בין צרכנים לסוחרים. מאז הצטרפו לערוצי הטלגראס, המחולקים לפי אזורים וערים בארץ, כעשרת אלפים ישראלים וישראליות. יחד, הם יוצרים קהילה משגשגת שפעילה כמעט 24 שעות ביממה. ושימו לב לטרמינולוגיה, כפי שמדגיש סילבר. כבר לא מדובר ב"סטלנים ודילרים" אלא ב"צרכנים וסוחרים", ויחד הם כבר לא מפחדים לא לציית לחוק. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר במשרד המשטרתי בו שוברים כחולי המדים את הראש עם השאלה איך להתמודד עם המחאה יוצרת המציאות הזאת, אם בכלל.

העובדה היא שעשרת אלפים איש הפכו יחד, תוך שלושה שבועות, לקהילה שיוצאת באופן אקטיבי נגד האטימות של המערכת, ושבעצם העשיה היומיומית שלה גורמת לשינוי שהיא מבקשת ליצור. ומאבק משותף של אלפי אנשים שנושא פרי מביא תקווה לכל מאבק חברתי באשר הוא. במקום להטיף, כדאי לקרפ ולאחרים לנסות ללמוד איך עושים את זה.

> פייק ניוז בנט: כך עזרתי לילד מאופקים להתקבל ללימודים בטכניון