newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החברה בתוניסיה נצרבת במבחן חשיפת השחיתות לאור השמש

לא קלה היא המשימה של "ועדת האמת וכבוד האדם" שמונתה לחקור את פשעי השלטון הקודם בתוניסיה. העדויות שעולות בה מטלטלות את הרחוב התוניסאי, וחושפות עד כמה השלטון הדיקטטורי היה עסוק בסילוף ההיסטוריה

מאת:

כותבת אורחת: הודא מזיודאת, תוניס

בחודש ינואר האחרון ציינו אזרחי תוניסיה ו"ועדת האמת וכבוד האדם" (הסבר בהמשך, העורכים) שלושה אירועים מרכזיים מההיסטוריה המודרנית של המדינה: יום השנה השישי למהפכת היסמין הדמוקרטית של 2011; יום השנה ל"מהומות הלחם" של דצמבר 1983 וינואר 1984; ויום הזיכרון לאירועי "יום חמישי השחור" מה-26 לינואר 1978, שבו קיים "איגוד העובדים הכללי בתוניסיה" (UGTT) אירועי מחאה המוניים בכל רחבי המדינה – מחאה שדוכאה באלימות משטרתית קשה והותירה מאות הרוגים ברחובות ואלפי פצועים, בנוסף למעצרם של כמה ממנהיגי האיגוד.

האירועים של 1978, 1983 ו-1984 מייצגים נקודות מפנה בהיסטוריה של החברה התוניסאית, שכעת שבה אליהם מחדש באמצעות העדים שהשתתפו בהם אז: פעילי ומנהיגי איגודי העובדים והאיגודים המקצועיים, סטודנטים, ופעילים מהתנועות הפוליטיות השונות. פעולות המחאה ההמוניות תרמו להתפתחות המחתרתית של חברה אזרחית ופוליטית, והביאו לעלייה מתמדת בכוחם של האיגודים בתוניסיה ולהפיכתם לגורם ציבורי משמעותי. הם מהווים ציוני דרך חשובים בתהליך דעיכת המשטר הדיקטטורי – תהליך שהחל עוד בתקופת שלטונו של בורגיבה, נמשך בתקופתו של בן עלי, והגיע לשיאו במהפכה של 2011 ובכינון הדמוקרטיה.

> יהודים ומוסלמים התכנסו בבית הכנסת הגדול בתוניס לזכרו של יואב חטב, שהפך לסמל

המהפכה בתוניסיה 2011 (צילום: ויקימדיה VOA /L. Bryant)

המהפכה בתוניסיה 2011 (צילום: ויקימדיה VOA /L. Bryant)

אחד המאפיינים הייחודיים של הליכי הפיוס שמתקיימים כיום בתוניסיה הוא ההבנה כי השחיתות הכלכלית היוותה מכשיר דיכוי נוסף בידי המשטר הישן. השימועים הציבוריים האחרונים של "ועדת האמת וכבוד האדם" חשפו בפני הציבור התוניסאי עובדות חדשות על צד אפל זה של תקופת הדיקטטורה, והמחישו כיצד השתמשו השלטונות בשחיתות שיטתית ככלי להשתקת מתנגדים, כשהם מקפידים לשמר את כלכלת הארץ כבולה בשלשלאות למשטרו של העריץ, נתונה במעגל קסמים של ריכוזיות ושל העדפת קרובים ומקורבים.

עדויות הבכירים לשעבר שטלטלו את הסכם הפיוס התוניסאי

אחמד בן מוסטפה היה שגריר תוניסיה באיחוד האמירויות הערביות בין השנים 2004 ו-2006. ב-14 לינואר 2017  (יום השנה למהפכה) הוא הופיע בפני "ועדת האמת וכבוד האדם", העיד על השחיתות שהשתוללה בימי בן עלי, ותיאר כיצד דבק השליט במודל הכלכלי המעוות שאותו ירש מקודמו, ושנותר כפוף לצרפת (הכובשת הקולוניאלית לשעבר) ולתכתיבי המדיניות הכלכלית של האיחוד האירופי.

("ועדת האמת וכבוד האדם" הוקמה בתוניסיה לאחר הפלת הדיקטטורה במהפכת 2011, ופועלת במטרה לחקור ולתעד את העוולות, להפיק לקחים, לעודד שיח אזרחי פתוח, לפקח על השלמת תהליכי מיצוי הדין עם הפושעים ולעשות צדק עם הקרבנות. כעת עומדת הוועדה במבחנים לא פשוטים וניצבת במרכז השיח הציבורי על גיבוש הנרטיב ההיסטורי. הוועדה היא גוף בלתי תלוי ופועלת מכוח חוק, ובסמכותה לזמן עדים, לחקור, לפצות וכן להמליץ על העמדה לדין או חנינה. הערת העורכים בעברית)

עדותו של בן מוסטפה הדהדה את העדות שנשא בפני הוועדה ז'ילבר נקאש, פעיל שמאל תוניסאי ממוצא יהודי, כיום בן 76. נקאש היה בשנות השישים חבר בתנועת הסטודנטים הטרוצקיסטית "פרספקטיבות", וישב בכלא מ-1968 ועד 1979 בשל "פעולות פלגניות והסתה אופוזיציונית" נגד משטר בורגיבה. נקאש ביכה גם הוא בפני הוועדה את התלות הכלכלית של תוניסיה בצרפת, וקשר זאת במדיניות ה"ליברליזציה" שהנהיג ראש הממשלה אל-האדי נווירה, שכיהן תחת בורגיבה בשנות השישים.

בן מוסטפה ייחס את הפיגור הכלכלי של תוניסיה לעומת שכנותיה באזור להשלכות ארוכות הטווח שנודעו לאותה מדיניות. "מה שחשוב הוא להשיג עצמאות כלכלית מאירופה", חזר והדגיש השגריר לשעבר בפני הוועדה, כשהוא לא נלאה מלבקר את "היחסים הבלתי שוויוניים עם השכנים מצפון, שנוצרו כתוצאה ממגמת ההיפתחות הכלכלית הלא זהירה, הלא צודקת והבלתי מבוקרת של תוניסיה לאירופה, מגמה שהחלה לצבור תאוצה יתרה בשנת 1969". הוא המשיך ודיבר בצער על קיומם של "ערוצים דיפלומטיים מקבילים עם רשת סמויה של אינטרסים כלכליים, שמנוהלת בידי החמולה של בן עלי ומשפחת טרבלסי", ותיאר כיצד הדבר תרם להעצמת השחיתות בימי שלטונו של בן עלי, ולהיחלשותה המתמדת של כלכלת המדינה. "עד היום לא הושגה עצמאות כלכלית אמתית בתוניסיה", סיכם בן מוסטפה את עדותו.

גם נקאש וגם בן מוסטפה תיארו באופן דומה את השלומיאליות והפסיביות הכלכלית של משטר בורגיבה, ביקרו בחריפות את מדיניות "שיתוף הפעולה" הכלכלי שהנהיג בשנות השישים השר אחמד בן צאלח, וטענו שאותה הרפתקה כושלת הפכה את הכלכלה התוניסאית לשברירית ותלויה לחלוטין בתכתיבים של צרפת. שניהם הדגישו את החשיבות הציבורית של חקר האמת, וחשיפת העובדות המלאות על ההתנהלות הכלכלית בימי הדיקטטורה.

המבחן הציבורי של הוועדה: הכוח שלה לבצע את הצדק בפועל

דיוני הוועדה תרמו לשיח הציבורי והביאו לחשיפת רבים מהפשעים הפיננסיים של משטר בן עלי. הגילויים העצימו את המחלוקת החריפה שהתגלעה ביחס ל"חוק הפיוס הלאומי" שנחקק ביולי 2015, ושכלל חנינה גורפת לאנשי ציבור שהואשמו בפרשיות שחיתות ובניצול לרעה של תקציבים ממשלתיים בתקופה שלפני המהפכה. לנוכח הביקורת הציבורית בוטל החוק באוקטובר 2016, ונזנח כליל מתווה החנינה הגורף. ביטול החוק הציב את "ועדת האמת וכבוד האדם" כשחקן הראשי על במת תהליך הפיוס, והמחיש את חשיבות עבודתה ותרומתה לחשיפת פשעי הדיקטטורה.

ואולם הוועדה הועמדה במהלך המאבק הציבורי במבחן קשה, וספגה ביקורת על "היעדר כוח התנגדות מספק" מול מה שתואר כ"הפעלת לחצים וניסיונות להלך אימים על הוועדה, להחלישה, לפגום במוניטין שלה ולערער על סמכותה לחשיפת האמת והפושעים ולעשיית צדק".

עיקר הביקורת נגע לאופן הטיפול של הוועדה בפרשת סלים שיבוב, חתנו של בן עלי, שמואשם במספר מקרים של שחיתות כלכלית חמורה. שיבוב, שבזמן המהפכה נמלט מהמדינה, הסכים לחזור מהגלות לאחר ארבע שנים ולהופיע בפני "ועדת האמת וכבוד האדם", כשהוא מצהיר על נכונותו להעיד "על כל העוולות שביצעתי", לדבריו. אך הליכי השימוע שלו בפני הוועדה התארכו מעבר למקובל, וההליך בעניינו הוא היחיד (מבין 5616) שטרם פורסמו לגביו מסקנות.

המקרה הרגיש של שיבוב יצר אווירה של חשדנות ציבורית סביב עבודת הוועדה, והדגים את מה שתיארו מבקריה כגישת ה"הליכה על חבל" שלה. "אני לא סולח" – קמפיין ציבורי משפיע של החברה האזרחית, מיקד את הביקורת שלו ב"חוק הפיוס הלאומי" השנוי במחלוקת (שכאמור בוטל בעקבות הלחץ הציבורי), אבל התייחס גם להססנות המופרזת של "ועדת האמת וכבוד האדם".

מאז המהפכה נחשפו אזרחי תוניסיה להרבה מידע חדש, שבאמצעותו הובהר עד כמה מרחיקת לכת הייתה השליטה של מנגנוני הביטחון של בורגיבה ובן עלי בחברה התוניסאית, ובאיזו מידה דיכאה הדיקטטורה את העם. מה שעוד נחשף הוא כי הדיכוי וההשתקה פגעו במקביל בכל הזרמים הפוליטיים שבאופוזיציה, ובכך עודדו שיתופי פעולה מחתרתיים ובריתות חשאיות בין גורמים שנחשבו ליריבים אידאולוגיים מרים.

בעדותו הראשונה בפני "ועדת האמת וכבוד האדם" הצהיר ז'ילבר נקאש כי "האמת היא תמיד מהפכנית, ולעולם לא תוכל שלא להיות מהפכנית". עד למהפכה הוסתרה האמת מהתוניסאים, ובמשך יותר ממחצית המאה עוותו הנרטיבים ההיסטוריים בידי מכבש התעמולה הכוחני של בורגיבה ובן עלי.

> טלטלה בממשלת תוניסיה: מפלגת השלטון נקרעה לשתיים


עדותו של ז'ילבר נקאש בפני "ועדת האמת וכבוד האדם"

בספרו "בדולח" תיאר נקאש כיצד שימשה לו הכתיבה כתראפיה לאחר שהושלך לצינוק בכלא הידוע לשמצה "ֶֶֻֻבֻּרג' א-רומי" בביזרטה שבצפון תוניסיה. הוא הוחזק בבידוד והיה הלום מתחושת העוול ואי הצדק, משוכנע שגורלו נחרץ. "בדולח" היה התיאור הספרותי הראשון של העינויים בחדרי החקירות והסבל תחת משטר הדיקטטורה, ונקאש, פעיל השמאל הפוליטי המסור, הפך לסמל תוניסאי של מצפון ציבורי – ולא רק למחנה השמאל. הוא אמנם מהווה בשביל רבים את הדמות המאחדת של השמאל התוניסאי, אבל זוכה להערכה עצומה גם בקרב פעילים ומצביעים של הזרם הדתי.

דמוקרטיה זה לכולם: שיתוף הפעולה של הדתיים והשמאל

בעבר רווחה התפישה שקרבנות הדיקטטורה באו בעיקר מקרב פעילי התנועות האסלאמיות. דעה זו טופחה בידי השלטונות והתעצמה בשל מאבק הכוח ההיסטורי שהתנהל בין המשטר הישן לזרם הדתי, ולנוכח האיום המתמיד שיצרה השפעת האחים המוסלמים על המשטרים באזור. אך מאז המהפכה נחשף הציבור לאופן שבו נבנתה בהדרגה שותפות המאבק בין התנועות האסלאמיות לפעילי התנועות החילוניות, כולל קומוניסטים ואנשי שמאל אחרים, שהיו גם הם קרבנות מנגנוני הביטחון של המשטר וחוו עינויים, טרור שלטוני ודיכוי.

אנשי השמאל (ובמיוחד מהשמאל הרדיקלי והקומוניסטי) ואנשי התנועות הדתיות האסלאמיות, סבלו כולם מנחת זרועם של מנגנוני הדיכוי ובטחון הפנים של בורגיבה ובן עלי. ב"מהומות הלחם" וב"יום חמישי השחור" דיכא המשטר באלימות קשה את המחאה, והקרבנות באו גם מקרב האינטלקטואלים התוניסאים מהשמאל, גם מקרב הסטודנטים ופעילי איגודי העובדים, וגם מקרב התנועות הדתיות האסלאמיות.

הדתיים ואנשי השמאל חלקו זה עם זה לא פעם את מצוקת הרדיפה ואת תאי המעצר. סאמי בראהם, חוקר אקדמיה שנכלא בשנות ה-90' בהיותו סטודנט בשל "נטיותיו האסלאמיסטיות", העיד בפני הוועדה ושפך אור על הקשרים ומערכות היחסים שהוא וחבריו לתא יצרו עם הפעילים החילונים. בראהם שרד עינויים ממושכים במספר בתי כלא שונים שאליהם הועבר במהלך שמונה שנות מאסרו. הוא דיבר על חוויית הקריאה של "בדולח", יומן הכלא וההגות שכתב נקאש, ותיאר עד כמה השפיע עליו הספר שבאמצעותו התאפשר לו להכיר את תנועות השמאל התוניסאיות, להתוודע לשיח האקזיסטנציאליסטי ולהיחשף לתפישה מקורית של נושאים כמו צדק, מעורבות פוליטית וחתירה לחירות תחת אימת המשטר הסמכותני – תפיסה שנמסרה על ידי עט הכלא של נקאש במעין לוגיקה סארטריאנית, מוגשת בסגנונו האנושי של אלבר קאמי.

השימועים הפומביים של "ועדת האמת וכבוד האדם" ממחישים אם כן עד כמה הרחיקה הדיקטטורה לכת במאמציה לסלף את ההיסטוריה של המציאות החברתית והכלכלית, ושל המאבק האזרחי בתוניסיה. רוב העדים שהופיעו בפני הוועדה הטעימו שאין דבר שחשוב יותר לחברה התוניסאית מאשר חשיפת מלוא העובדות ביחס לעבר,  וכי רק שיח ציבורי פתוח וכנה על ימי הדיקטטורה יוכל להוות בסיס לפיוס אמתי בין הקרבנות למבצעי הפשעים.

הודא מזיודאת היא עיתונאית תוניסאית. הפוסט נכתב במקור בערבית, ותורגם על ידי נדב פרנקוביץ'. הוא פורסם בשפת המקור באתר הפינגטון פוסט.

> הילולת ל"ג בעומר בג'רבה: פסטיבל בין דתי של משתה ותפילה

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf