נשים ובעלי חיים הם לא רכוש של אף אחד

מאת: פטריס ג'ונס. תרגמה לעברית: לילך בן דוד.

בלובי של מלון מפואר, המשתתפים בכנס זכויות בעלי-חיים מתאספים כדי להתחבר ולהוציא קיטור אחרי יום קשה של חינוך ודיון. כלבה שחברותיה האנושיות קוראות לה "בייב" יושבת במרכז ההמולה. כמו רובנו, בייב לא ממש אוהבת שזרים נוגעים בה. כמו רובנו, לבייב היו כמה חוויות חיים שגרמו לה להיות ביישנית וקצת לחוצה בקרבת אנשים שהיא לא מכירה.

לבייב נהיה לא נוח בצורה ברורה לעין כשאדם אחרי אדם נוגעים בה, תופסים ומלטפים אותה מבלי להשיג קודם את הסכמתה או אפילו לשקול את הרצונות שלה. שפת הגוף של בייב מביעה את העדפותיה בבהירות. היא נרתעת, מכופפת את ראשה, ומתקרבת לחברתה האנושית בשביל הגנה. פעם אחר פעם, חברתה האנושית אומרת דברים כמו "בייב נהיית לחוצה בקרבת זרים" ו"נראה שבייב לא רוצה שיגעו בה עכשיו". בעודם בטוחים שהם מיוחדים באופן כלשהו, או פשוט שקועים כל כך ברצונות שלהם שהם לא שמים לב לשלה, האנשים ממשיכים לגעת בבייב בכל מקרה. בסופו של דבר, בייב והחברה האנושית שלה נאלצות לעזוב את האזור כדי שיהיה לה קצת מרחב.

מריצה שנה קדימה. אותו הכנס, מלון אחר, אותו הצורך בנחמה אחרי יום ארוך של התמודדות מול צער נורא. אקטיביסט אחד, שיכור במידה שבה אתה אומר מה שאתה באמת חושב כי כל העכבות שלך נעלמו, מסביר, אחרי שננזף על שתפס את התחת של כמה נשים, שיש לו את הזכות לגעת בכל אשה שהוא רוצה לגעת בה. הוא צוחק מהרעיון שהוא צריך לקבל רשות קודם, ונראה שהוא חושב שהרעיון אבסורדי, באותה הצורה שרוב האנשים חושבים על קביעה-עצמית של בעלי-חיים לגבי הגוף שלהם. אחרי שהוא נדחה על ידי קבוצה אחת של נשים, הוא מדדה לעבר החברה האנושית של בייב ושואל אותה אם יש לה אילושהן נטיות לסביות.

> בטבריה, בלוד ובמזרח ירושלים, נשים ממשיכות לשלם את מחיר האלימות הגברית

למה אנשים אוכלים היום יותר בשר מאי-פעם, למרות עשורים של פעילות צמחונית? למה כל-כך הרבה גברים מכים את הנשים והחברות שלהם, למרות עשורים של פעילות פמיניסטית? למה כל-כך הרבה הורים מרגישים נפגעים כשילדיהם מכריזים שהם צמחונים או להט"בים? למה כל-כך הרבה נשים בוחרות להינשא, כשלעתים קרובות כל כך משמעות הבחירה הזאת היא ויתור על הזכות להחליט האם ומתי גופך יחדר? למה שמישהו יבחר בכלל לאכול בשר?

תאמינו או לא, לכל השאלות האלה יש תשובה אחת. לרוע המזל, עדיין אין לנו מילה בשבילה.

האח הגדול נגד אמא אדמה

למרות שאין לנו מילה לבעיה, אנחנו מזהות אותה כשאנחנו רואות אותה. היא הקו המחבר שעובר מתחת לכל ההפרעות החברתיות והסביבתיות שתוקפות אותנו ואת כדור הארץ. תוכלו לקרוא הכל על הבעיה הזאת בספר בראשית, או במצע המפלגה הרפובליקנית: לגברים יש את הזכות והחובה לרדות באדמה, בבעלי-החיים, במשפחות שלהם ובגברים מאמונות אחרות.

אנחנו נוטות לחשוב על סוגנות וסקסיזם כשתי בעיות נפרדות אך משיקות. למען האמת, הן פשוט שתי פנים של אותה הפגיעה חסרת השם. נשים ובעלות-חיים, לצד ילדים והאדמה, נתפסו לאורך ההיסטוריה כרכוש של גברים ראשי משפחות, שהתחרו עם גברים אחרים על עוד כוח ורכוש. הפטריארכיה (השליטה הגברית בפוליטיקה ובחיי המשפחה) והפסטורליזם (רעיית בעלי-חיים כדרך חיים) הופיעו על במת ההיסטוריה ביחד ואינן ניתנות להפרדה, כי הן מוצדקות ומשוחזרות על-ידי אותן האידיאולוגיות והפרקטיקות. אפשר למצוא את דרכי החשיבה וההתנהגות האלה בכל מקום ממחנה המעצר במפרץ גוואנטנמו ועד לאזור המת במפרץ צ'סאפיק [הערת המתרגמת: מפגע אקולוגי שיצר אזור גדול ללא חיים מתחת למים].

במרכז הבעיה נמצאים זרות, הפרדה ודיסוציאציה. ההתנכרות היא בו-זמנית סיבה ותוצאה של הבעיה. אנחנו מנותקות מהאדמה, מבעלי-חיים אחרים, אחד מהשניה, ומעצמנו. כשאנחנו עושים את הדברים הנוראים הללו, אנחנו מגבירים את הניכור, והמעגל של פגיעה וניכור ממשיך.

בתהליך, אנחנו מנותקות מהגוף שלנו. רבות מאיתנו מאמצות פילוסופיות ואמונות דתיות שדוחקות בנו לראות בגופים שלנו, בנו עצמנו, עצמים טמאים שעלינו להתעלות מעליהם. גורמים לנו לראות בגופים שלנו משהו שאינו אנחנו עצמנו. כשאנחנו חווים את עצמנו בצורה כל-כך מקוטעת, האם זה פלא שגברים מצמצמים נשים לאיברי הגוף שלהן בפורנוגרפיה, או שהביתור היום-יומי של בעלות-חיים לחלקי הגוף שלהן נראה כל-כך טבעי?

> סיהאם איננה. מה בכוונתכם לעשות מחר?

סוגנות וסקסיזם הם שני צדדים של אותה פגיעה. צעדת השרמוטות בירושלים. 13 במאי 2016 (צילום: גיא בוטביה)

הגוף של מי? העצמיות של מי?

מרגע שגופים נתפסים כעצמים שיש לשלוט בהם, נשאלת השאלה: מי ישלוט בהם? במדינות רבות בארה"ב ובמספר מדינות אחרות, לא ניתן להעמיד לדין בעלים על אונס נשותיהן [הערת המתרגמת: הדבר לא נכון לגבי ישראל]. ה"זכות" של גבר לקיים יחסי מין עם אשתו עם או בלי הסכמתה, מקבלת משמעות רק בהקשר של תפיסת עולם שבה גוף הוא דבר ולא עצמיות. מרגע שבת נמכרה או "נמסרה" על-ידי אביה, הזכות לשלוט בגופה עוברת לבעל.

"הבניה חברתית" היא המונח שבו משתמשים סוציולוגים כדי לתאר את התהליך שבאמצעותו אנשים יוצרים ביחד קטגוריות, כמו מגדר או זן ביולוגי, ואז לומדים לראות בקטגוריות האלה דבר טבעי. הרעיון שלפיו בעלות-חיים הן עצמים ולכן אין צורך לשאול אותן לפני ששוברים את הגוף שלהן הוא הבניה חברתית שמקורה בימים שבהם כל הנשים היו רכוש של האבות שלהן. בגלל שהתפיסות שלנו בנוגע לבנות ולפרות חולבות התפתחו כששתיהן היו רכוש של בעלים, המאפיינים שאנחנו מייחסים לנקבות אנושיות ולבעלות-חיים מבויתות מחזקים זה את זה. [הערת המתרגמת: באנגלית מוקדמת, המונח husband, בעל, התייחס הן לבעל של אשה והן לאדם שמגדל בעלי-חיים]

כשאנחנו מבינות את זה, אנחנו יכולות להתחיל להבין למה כל-כך הרבה אבות נסערים כשהבנות שלהם בוחרות בצמחונות. גברים שעד אותו היום מעולם לא שמו לב לדברים כמו קניות, תכנון ארוחות ובישול, הופכים ברגע למומחים בתזונה כשהבנות שלהם מוותרות על בשר. למרות שהם עשויים להעמיד פנים שדאגה שלהם היא תזונתית, התגברות הרגשות בזמן השיחה סביב השולחן תעיד לכל מי שתרצה לשמוע שהמניע של אותם אבות כועסים הוא משהו אחר, ולא דאגה קרת רוח לבריאותה של ביתם.

זוהי עדות לכך שכולנו מבינות, ברמה עמוקה ובלתי- מדוברת, את הקשר בין שעבוד בעלי-החיים לשעבוד הנשים. הילדה שמוותרת על בשר מוותרת גם, במידה מסוימת, על הכבוד לסמכות הפטריארכלית. וברמה מסוימת, גם היא וגם אביה יודעים זאת. האם נוקטת לרוב עמדה כפולה, מצדדת בבת כשותפה לחוויה הנשית אבל גם באבא כשותף להורות. הוויכוח יכול להמשך שנים על גבי שנים, ולהרוס כל ארוחת חג, כי השורשים האמיתיים של הסכסוך לעולם לא יוצאים לאור. זהו מיקרוקוסמוס של בעיית הסקסיזם-סוגנות: לא ניתן להבין באמת או לפתור אף אחד מהם עד שלא חושפות את השורשים שלהם, הסבוכים זה בזה.

בארה"ב, לפחות אחת ממאה ילדות נאנסת על-ידי אביה הביולוגי, והאחוז גבוה בהרבה כשמדובר באב חורג או בחבר של האם. אחת מכל ארבע בנות עוברת תקיפה מינית לפני גיל 18, כשהתוקפים הם לרוב בני משפחה או חברים של המשפחה. בשר והאיבר הזכרי מקושרים לעתים קרובות בתפיסה הרווחת. יש אפילו מי שמכנים אוננות גברית "להכות בבשר" ["beating the meat"]. בנוסף, בשר הוא תוצאה של תהליך של אלימות. בכל שלב בתהליך, מההפריה ועד לשחיטה, הגופים של בעלות-חיים עוברים מניפולציות ללא הסכמתן. אז כשבת מסרבת לבשר, היא אומרת "לא" ליותר מתפריט.

אקו-פמיניזם בפעולה

אשה צעירה מוצאת תרנגולת לצד הדרך ומביאה אותה למקלט שלנו. היא נראית כמו אשה נורמטיבית, אבל נושאת עימה סוד חתרני. בעודה פוזלת אל אור הבוקר, היא נזכרת ברגע המדויק שבו הפכה לטבעונית: "כיתה ז'. סביב השולחן. אבא שלי נופף במזלג שעליו חתיכת סטייק גדולה ואמר 'מווו'. וזהו זה."

אני באוניברסיטת ניו-אורלינס, מדברת עם כיתה של תלמידות מגדר על הקשרים בין פמיניזם לשחרור בעלי-חיים. כמה מחברות הסגל של הפקולטה נוכחות, ונראה שהן נהנות מהתיאוריות שלי על ההבניה החברתית של מגדר וזן ביולוגי. לפתע אני מניחה לספקולציות התאורטיות, ומתחילה לדבר על חלב. "אתן יכולות לדמיין", אני שואלת, "ללדת תינוק ואז שמישהו יקח אותו ממך… רק כדי למישהו אחר יוכל לקבל את החלב שלך?".

כמה נשים מחקות באופן לא מודע את התגובה האינסטינקטיבית שלי למחשבה, כשהן משלבות מתוך רפלקס את ידיהן כדי להן על השדיים שלהן. מאחר שאנחנו בדרום ארה"ב, אני מזכירה לכולנו שנשים שחורות בתקופת העבדות נאלצו, למעשה, להניק את התינוקות של נשים אחרות. אנחנו שותקות לרגע, מגנות על השדיים שלנו, וחושבות על זה. "זהו," אומרת אחת מחברות הסגל כשהיא עוברת על פני אחרי ההרצאה, "אני לא שותה חלב יותר".

הגיע הזמן לברית בין פמיניסטיות לפעילות לשחרור בעלי-חיים. מי שלקחו על עצמם לייצג את בעלי-החיים צריכים ליצור קואליציות מכוונות ומפורשות עם ארגונים ונשים הפועלות למען שחרור הנשים.

> הגיע הזמן לעשות חשבון נפש על העוול המתמשך ביותר בהיסטוריה

חלב הוא המאבק המשותף המבטיח ביותר. פרות מעוברות בכוח פעם אחר פעם כדי שהגופים שלהן ייצרו חלב עבור העגלים שלהן. ואז בני אדם גונבים גם את החלב וגם את העגלים כדי לייצר רווחים עבור תעשיות החלב ועגל החלב. הפרות סובלות ממחלות פיזיות מכאיבות, כמו דלקת שדיים, כמו גם מהמצוקה הנפשית שנוצרת כשקורעים מהן את הילדים והחופש שלהן. ובינתיים, מוצרי חלב אחראים להאצה הלא בריאה בווסת מוקדמת של ילדות, וגם נמצא קשר ביניהן לבין סרטן השד אצל נשים. כך שבלוטות החלב של פרות מנוצלות כדי לייצר מוצר שפוגע בבלוטות החלב של נשים אנושיות.

ביצים הן אפשרות נוספת למאבק משותף. גם כאן, בעלות-חיים ממין נקבה עוברות עינויים שלא יתוארו בשביל הניצול של חלקים ממערכת הרבייה שלהן עבור עשיית רווחים. וגם כאן, שוב, המוצרים פוגעים בסופו של דבר באיברים המקבילים בגופן של נשים אנושיות. מחקר עדכני מצא קשר בין צריכת ביצים וסרטן השחלות.

יהיה אשר יהיה הנושא שנבחר, עלינו לוודא שהמאמצים שלנו כנים ולא היפותטיים. אקו-פמיניזם תאורטי הוא סתירה במונחים. אם אנחנו רוצות לאחות את הקרעים שמפרידים בינינו לבין האדמה, בעלות-חיים אחרות, ועצמנו, אנחנו חייבות להכניס לזה את כל כולנו.

מוקדם יותר השנה, כאן במקלט החוף המזרחי, ברווזה צעירה בשם "שחף" [Seagull] דשדשה לתוך המהומה כשתרנגול חדש, שאומן על-ידי בני אדם להיות תוקפני, התחיל להציק לאחד התרנגולים המבוגרים בחצר הקדמית. שחף צעדה למרכז הקטטה, אמרה משהו לכל אחד מהתרנגולים בתורו, ואז השתמשה בגוף שלה כדי להרחיק את התוקף מהקורבן, בעודה מדברת אליו בטון נוזף לאורך כל הדרך. האתגר שלנו הוא להיות לפחות אמיצות וחומלות באותה המידה, במאמצינו לתקן את הנזק שהזן הביולוגי שלנו עשה. אם שחף הקטנה מוכנה להכניס את הגוף שלה לתוך המאבק, המינימום שאנחנו יכולות לעשות הוא ללכת בעקבותיה.

הטקסט מתפרסם לקראת אירוע חד-פעמי שיתקיים מחר (יום שישי 31.3.2017) בשעה 10:30 בצוותא תחת הכותרת "לא חתיכת בשר: מפגש על פמיניזם וזכויות בעלי חיים". האירוע מתקיים לרגל פרסום המהדורה העברית של הספר "הפרה שבחדר: הפסיכולוגיה של אכילת בשר" מאת מלאני ג'וי. הספר תורגם לעברית ע"י דבי אילון, ויצא לאור בסדרת קו אדום בהוצאת הקיבוץ המאוחד.