newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסדרה "הבועה הפלסטינית" לא חוגגת את הזהות הפלסטינית, היא מוחקת אותה

עריכה מגמתית, מסגור מניפולטיבי ובחירת מרואיינים סלקטיבית – במסווה של פתיחות ליברלית, הסדרה המדוברת של ערוץ 10 מתעקשת להחזיר את "ערביי ישראל" למקומם הטבעי

מאת:

כותב אורח: ג'וזף אטרש

בעקבות המלצות של מספר חברים – ״הפעם זה לא כמו תמיד״, ״היא (חן ליברמן) באמת התאמצה״, ״הם (ערוץ 10) באמת רוצים לעשות הפעם סדרת כתבות אמיתיות״, ועוד המלצות תומכות, צפיתי בכל פרקי סדרת הכתבות ״הבועה הפלסטינית״ של חן ליברמן בחדשות עשר, ולא, לא ולא.

נראה כי מי שעשה עבודה טובה והתאמץ אלו הם רק המרואיינים שאף נפלו קורבן לעריכה מגמתית ושיטתית, אשר בניגוד למה שהיה מצופה מסדרת כתבות כזו משמרת את התפיסה הישראלית הציונית והפטרונית. זאת באמצעות הכפפה מאולצת של שני דברים אשר אינם קשורים אחד לשני: האחד הוא תהליך עיור טבעי שעובר על הצעירים הפלסטינים ואורח חייהם המודרני המתלווה לכך בחיפה ובתל-אביב (אגב גם בראמללה, בירות, עמאן, קהיר, לונדון, ברלין ודובאי), והדבר השני שאינו קשור כלל לראשון הוא הגדרת הזהות הלאומית שלהם.

כדי לבחון טענה זו ולהבין למה התכוון המשורר, בחרתי שלא להתייחס לדברי המרואיינים באופן ישיר אלא להתמקד בטקסטים ובז׳רגון ששימשו את חן ליברמן, אושרת קוטלר ותמר איש-שלום הן בראיון הפרומו יום לפני שידור הפרק הראשון, הן בראיון עם ליברמן מיד עם תום שידור הפרק הראשון, והן בקריינות ובעריכה של הפרק הראשון.

> לא עונש משפטי, אלא העונש הדרוש להמשך הכיבוש

אולי מה שבאמת צריך לחקור זה את הצורך העקבי של הישראלים להתעקש לקרא לנו ״ערביי ישראל״. (צילום מסך מתוך הסדרה "הבועה הפלסטינית"

אולי מה שבאמת צריך לחקור זה את הצורך העקבי של הישראלים להתעקש לקרא לנו ״ערביי ישראל״. (צילום מסך מתוך הסדרה "הבועה הפלסטינית"

אם נתעקש מספיק הם יהפכו להיות ערבים טובים.

נתחיל מניתוח ראיון הפרומו. בפתח דבריה של קוטלר, עוד לפני שהיא אומר את שם הסדרה, היא פותחת במשפט הבא: ״אז מה עובר על הדור הצעיר של ערביי ישראל״. השימוש בשאלה הרטורית המסתיימת בהגדרת הפלסטינים שחיים תחת שלטון מדינת ישראל כ-״ערביי ישראל״ נועד לקבוע עובדה: אנחנו בערוץ עשר לא חושבים שלערבים שחיים תחת שלטון מדינת היהודים יש זכות להגדיר את עצמם כפלסטינים.

רק אז, אחרי שהכינה קוטלר את אוזניו של הצופה הישראלי הממוצע לשמוע את המילה ״פלסטינים״, קוטלר מציינת את שם הסדרה, ״הבועה הפלסטינית״, תוך כדי הרמת גבות המלווה בפתיחת ידיים, כמנסה לומר לצופים באמצעות הסקפטיות שבשפת גופה 'אל לכם להאמין להם, הם לא פלסטינים', וכי שם הסדרה מדבר בעד עצמו, זו בועה שבסוף תתפוצץ, ואחריה הם ישארו ערביי ישראל.

הבועתיים מעוררים אנטגוניזם 

לאחר ההקדמה של קוטלר, חן ליברמן מגדירה את גבולות הדיון: ״התמקדנו באלו שמגדירים את עצמם כפלסטינים אזרחי ישראל״, וממהרת להסביר ״וזו הגדרה שאולי מעוררת אנטגוניזם״. באמצעות אמירה זו ליברמן קובעת למעשה שישנם יחסי גומלין עוינים ומובנים מאליהם בין ליברמן, קוטלר, ערוץ עשר וצופיו (עם ישראל), לבין קבוצה זו שמסרבת למרות הישראלית ואשר אלו הנמנים עליה מסרבים אפילו לקרא לעצמם ישראלים, ומגדירים את עצמם פלסטינים.

הסב-טקסט של ליברמן משדר כאילו בבואה לעשות את הכתבה היא התלבטה "מה נעשה? שנעשה כתבה על אלו המגדרים את עצמם כפלסטינים, או נלך הפעם על הערבים הישראלים הרגילים?". בכך ליברמן ממשיכה את מה שהחלה קוטלר: לומר שאין דבר כזה פלסטינים החיים בישראל, וגם אם יש כאלו אז הם ממש קצת והם חיים רק בחיפה ובתל-אביב והיינו ממש צריכים להתאמץ כדי למצוא אותם.

> ״לא פה, לא שם״ מחבר בין הפשיסטים מפה לפשיסטים משם

מתוך סרטה של מייסלון חמוד "לא פה לא שם"

״היהודים הישראלים לשם שינוי נותרו מחוץ לתמונה״. מתוך סרטה של מייסלון חמוד "לא פה לא שם"

״היהודים הישראלים נותרו מחוץ לתמונה״

בפרק הראשון פותחת ליברמן ברצף משפטים של המרואיינים השונים שלה האומרים "אנחנו פלסטינים", וברקע נמזגות להן בירות בשפע. מיד לאחר מכן עוברת ליברמן לרצף משפטים נוסף של אותם המרואיינים, שנאלצים להביא צידוקים וחיזוקים להגדרה עצמית ״המוזרה״ שלהם; הראשונה צוחקת, השניה מסבירה שהתרבות והשפה והמשפחה שלה הם פלסטינים אז היא גם פלסטינית, ולאחר שליברמן שואלת את מוראד חסן על בית הוריו, הוא עונה כי בבית הוריו הוא "חונך להיות כלום" (לא פלסטיני לא ישראלי). כך, באמצעות עריכה מגמתית ובהמשך ישיר לפרומו, מקעקעת ליברמן כבר בפתיחת הפרק הראשון של הסדרה את הגדרת הזהות הלאומית של המרואיינים שלה ומציירת אותה כזרם, כשוליים וכמי שזהותם לא מגובשת.

מיד לאחר מכן ליברמן עוברת לדיון הפנים פלסטיני סביב הסרט ״לא פה לא שם״. תחילה לא הייתה ברורה לי הבחירה לקפוץ ישר אל הוויכוח הפנים פלסטיני בשלב הזה של הכתבה, אבל אז מתבהרת התמונה שליברמן רוצה לצייר באמצעות הדיון הזה – בזמן שהיא מסבירה באמצעות קריינות לצופים את הקונטקסט והרקע של הוויכוח הפנים פלסטיני סביב הסרט ״לא פה לא שם״, טובעת ליברמן מושג חדש שטרם שמעתי בתקשורת הישראלית: ״היהודים הישראלים לשם שינוי נותרו מחוץ לתמונה״. במשימתה הבלתי מודעת של ליברמן למחיקת הפלסטיניות של המרואיינים שלה, היא מוותרת על הבעלות הבלעדית על הישראליות וחולקת אותה עם הערבים. בהגדרתה את הישראלים מחדש כ״היהודים הישראלים״, היא למעשה מאפשרת ריבוי ״זנים״ של ישראלים: ערבים ישראלים, יהודים ישראלים, רוסים ישראלים, דרוזים ישראלים, ועוד.

כאילו לא די במה שעשתה עד כה כדי למחוק את הזהות הלאומית הפלסטינית בכתבה, בתום הפרק הראשון מתארחת ליברמן לדיון קצר באולפן חדשות עשר אצל תמר איש-שלום המבקשת לאמוד את מימדי ״התופעה״ בקרב "האוכלוסיה הערבית הישראלית הכללית״. ליברמן עונה לה מיד ״אין מספיק מחקרים כדי שנוכל לאמוד את אחוז הצעירים הערבים שמגדירים את עצמם פלסטינים תושבי מדינת ישראל וחיים בתל-אביב ובחיפה״. ואללה, באמת מוזר שאין מחקר כזה. אולי זה בגלל העובדה הפשוטה שכל הערבים החיים תחת שלטון מדינת ישראל הם בעצם פלסטינים? כדי להבין זאת די להסתכל על אלפי המפגינים הפלסטינים נגד הרסת אום אלחיראן ועל אלפי המפגינים מדי שנה ביום האדמה, ביום הזיכרון לטבח כפר קאסם, ועוד.

פלסטיניות זו לא קטע אופנתי של 2017. אולי מה שבאמת צריך לחקור זה את הצורך העקבי של הישראלים להתעקש לקרא לנו ״ערביי ישראל״.

ג'וזף אטרש הוא יו״ר הועד המנהל של תיאטרון ״אל מידאן״ בחיפה.

> תפסיקו לקרוא לנו "ערביי ישראל"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf