תגידו, אתם באמת רוצים להיות ניצבים בסרט של ביבי וטראמפ?

טראמפ. קשה להאמין, אבל יש לנגע הזה גם תופעות לוואי חיוביות.

אחרי שנים שאני אישית והרבה אחרים כמעט התייאשנו מהעם האמריקאי שהיה עסוק בעצמו, סבל מבורות מעצבנת, חוסר מודעות ודעות פוליטית מגמתיות, והואשם באפאתיות אנושית כרונית בזמן שממשל בוש – האב והבן – וגם זה של אובמה החריבו את המזרח התיכון במלחמות מיותרות, פתאום העם הזה התעורר למציאות חדשה ומחרידה עם בחירת טראמפ לנשיאות. הסיוט הזה לא התפוגג מאז נובמבר, והאמריקאים התחילו להפנים את עומק הסכנה הטמונה בממשל החדש. טראמפ עדיין מתעקש לסמן את המוסלמים, המיעוטים, המהגרים וכל אלו שלטענתו לא מספיק ״אמריקאיים״, או במלים אחרות לבנים, כאויבי העם. הראשונים בסולם המדרג הגזעני שלו הם כמובן המוסלמים.

כפלסטינית בישראל, אני מכירה את התחושה של להיות חלק ממעמד ״אויב העם״ הזה. השבוע הבחנתי במצוקתו הנפשית של חבר יהודי אמריקאי, שנשמע כמי שחרב עליו עלומו. אחרי עשרה ימים בטראמפלנד נסיתי לנחם אותו וכתבתי לו "הצד החיובי במצבכם הוא שאתם כמו שאר העמים עכשיו, נלחמים על ערכים של דמוקרטיה, שוויון, צדק חברתי, נלחמים נגד הגזענות ונגד אפלייה. ברוכים הבאים למועדון".

זאת אולי הפעם הראשונה שאני מבדילה תודעתית בין הממשל האמריקאי ובין העם האמריקאי בצורה מובהקת, ואפילו התחלתי לפתח אמפתיה ״ים תיכונית״ למדוכאים החדשים דוברי האנגלית מעבר לים. אולי האביב הערבי החבוט שלנו ביקש מקלט מדיני בארצות הברית?

אבל רגע, הרי בארה"ב לא היה בכלל סתיו או חורף פוליטי, אין שם מלחמה, כיבוש, מצוקה או מתקפה ממשית על אמריקה, או אפילו סתם רודן ששלט ארבעים שנה בארצו. יש בעיות חברתיות, יש גזענות, אלימות משטרתית כלפי מעוטים, במיוחד שחורים, יש קפיטליזם שלא אוהב את אובמה-קייר. אבל הלא כל זה לא חדש ולא ממש הפריע לדמוקרטיה המובילה של העולם הליברלי להתנהל לה שנים בשקט, לבחור נשיא פעם בארבע שנים, ולארגן מחאה ועצומות אם משהו מעצבן; נבחרי הציבור נכנעים או מכניעים את בוחריהם, ובזה תם העניין, פחות או יותר. אז מה צרם לעם האמריקאי עם הטראמפ הזה?

> הזלילה הגדולה של האדון על שולחנו של המדוכא

דילמת היהודי הליברלי

בנוסף לדמות המטורפת והבלתי צפויה של טראמפ, התנהגותו הפוגענית כלפי, ובכן, כולם, ניכר שהוא מנסה בכוח להפחיד את ארצות הברית. והרי אין כמו הפחדה מהולה בגאווה לאומית חלולה, עם קצת מלח ופלפל גזעני, ככלי לשליטה. כך לאורך כל ההיסטריה: זה עבד עם הרייך השלישי, עובד כרגע בישראל, ואותו כלי משמש גם את מפלגות הימין שצוברות כוח באירופה נגד המהגרים ומבקשי המקלט והמוסלמים.

בסרט שמפיק טראמפ בדמיונו, העם האמריקני ירגיש בסכנה קיומית וישתכנע שצריך להגן על המולדת כביכול, גם במחיר פגיעה קשה ובלתי נמנעת בזכויות אדם ובערכים ליברלים המושרשים עמוק בנפשו של האזרח האמריקאי. התובנות הללו עדיין לא חלחלו מספיק עמוק בקצב שרוצה הנשיא. בעידן הניו-מדיה והרשתות החברתיות, ובהינתן הגודל והגוון של ארצות הברית, זו משימה לא קלה בכלל. זאת בשונה מהיהודים בישראל שצריכתם את מוצרי הביביפוביה נמצאת בעלייה מתמדת, ישראל שבה שוק ההפחדה תוצרת הימין תמיד תוסס, מלא מבצעים ופיתויים, וכמובן שתמיד אפשר לשלוף את ההטבות של חברי מועדון השואה.

גם אחרי דיון לא קצר, ליהודי הדמוקרטי הליבראלי הזה לא היה הסבר משכנע לפער בין היהודים בישראל שרוקדים משמחה וששון על עידן ״טראמביבי״ החדש, לבין רוב יהודי ארצות הברית שמטפסים על הקירות ולא יודעים מה לעשות עם הזעם שלהם. כך למשל, פעילה יהודיה אחת התנגדה להשתתפות של קבוצות יהודים במצעד הנשים נגד טראמפ, בטענה כי השתתפותה של לינדה סרסור הפלסטינית בראש המצעד פוגעת באינטרסים של ישראל, של הציונות ושל היהודים עצמם. מה שאני מבינה מדבריה הוא שנוכחות הסכסוך והכיבוש הישראלי במצעד מטרידה ומבלבלת את היהודים הליברלים גם שם בוושנגטון.

לשמחתי, פמיניסטית יהודייה אחרת מיהרה להגיב לדברי ההבל והקריאות לבדלנות יהודית מהעממיות האמריקאית בתחילת דרכה, וציינה שהן מוכרחות להיות במצעד דווקא כפמיניסטיות וכפעילות, ושעצם הגיוון בדעות וברקעים של המחאה מחזק אותה.

לי, הפלסטינית התקועה פה, אין משהו מענג יותר מלהתוודע לעובדה כי שמספר היהודים המוטרדים מהכיבוש ומהסכסוך גדול ממה שחשבתי, ושיש עוד פרטנריות לדרך שצריך לחפש אותן בכל פינה בעולם.

> "ברגע אחד הפכנו מאזרחים לטרוריסטים"

בין לוס-אנג'לס לעזה

ניסיתי להשיג בווטסאפ, ללא הצלחה, חברה אחרת פלסטינית מעזה שגרה בארצות הברית, שאמא שלה קיבלה סופסוף אישור לצאת מעזה כדי לבקר את בתה אחרי שנים רבות. רציתי להתעדכן מה יעלה בגורל המפגש הזה, אמנם פלסטין לא נמצאת ברשימה השחורה של המדינות האסורות שמייצרות טרור לפי טראמפ, אבל לכו תדעו מה יקרה לקשישה הזו בשדה התעופה בלוס אנג'לס.

החברה חזרה אלי ושלחה לי תמונות מההפגנות בשדה התעופה. כבר יומיים שהיא לא בבית. היא סיפרה על אלימות משטרתית מפתיעה בעוצמתה, על מכות, גז, מעצרים, וסיפרה גם על מוסלמים שנעצרים בגבולות ללא קשר למוצאם הלאומי ומעוכבים שעות רבות.

אמרתי לה שאסור להם להתייאש, שאני מפחדת שהם יתרגלו לדיכוי ובקרוב לא נראה יותר מאות אלפים ברחובות. היא מאמינה, הפלסטינית הלוחמנית הזו, שאין סיכוי שפעילים ירימו ידיים, ושיתפה אותי בחוויות מדהימות ממצעד הנשים הגדול. עבורה, יהודיות, שחורות, היספאניות והנשים חסרות המעמד, כולן שותפות למאבק.

״בהדאלנא הראייס הזה״, היא אמרה, כלומר הביך אותנו הטראמפ הזה, הביא לנו בושה כעם, ואז הסבירה שהיא מתכוונת לעם בארצות הברית ולא לפלסטין. "עזה חלק ממני ומהתודעה שלי עד יומי האחרון, אבל גם ארצות הברית בה אני חייה ובועטת עשרות שנים, ובתוכה אני נאבקת לטובת העם הפלסטיני ונגד מדיניות ארה״ב במלחמות ובתמיכה המתמשכת בישראל. אבל עכשיו העם האמריקאי נאבק למען עצמו, ואני חלק ממנו". "אינשאללה תצליחו, מחזיקה לכם אצבעות מפה. ואל תפסיקו עד שאני אבוא, לא הפגנתי באנגלית אף פעם!" השבתי לה, וצחקנו.

השראה בצבעי הקשת

כמו רבבות נשים בעולם, גם אני עוקבת אחרי נשות ארצות הברית והמצעד הענק בתולדות ארצות הברית שהן אירגנו. ראיתי את הוורוד שכבש את הרחובות, את החיג׳אב השחור והלבן, את העור הדרום אמריקאי יחד עם הצהבהב הלבן והשחום, את הנוצריה, המוסלמית והיהודיה יחד עם האתאיסטיות, כולן היו שם. שמעתי ושיננתי את הנאומים בזה אחר זה וההשארה והעוצמה הנשית אפפו אותי עוד ימים שלמים.

מכל אחת למדתי משהו חדש. ולמרות ששום מחאה לא מנעה מטראמפ לחתום על עשרים צווים נשיאותיים בעשרה ימים, אני שמחה ומרוצה שבמעצמה הכי גדולה בעולם, רוב נשים ומגוון ביחד עם גברים שונים מצאו להם שליט אחד לא שפוי להיאבק בו יחד, להתעלות על הוויכוחים, השוני והמחלוקות על כל דבר קטן, לטובת ערכים מהותיים וגדולים יותר שהאנושות מתרחקת מהם עם כל מלחמה מיותרת: ערכים של צדק, שלום, שווין מגדרי, כבוד וערבות הדדית, וכן, ערכים של דמוקרטיה ורצון העם מעל לכל.

זה נשמע מאד נאיבי ובנאלי, אבל גם פה בא לי. בא לי להיות חלק ממשהו המוני וסוחף ומאחד וחזק נגד הכיבוש, הגזענות, ניצול המוחלשים, האפליה והרדיפה הפוליטית, וכן למען דמוקרטיה אחת נורמאלית ששווה להילחם עליה.

> עמונה עמונה עמונה – ומי ידבר על מצבם המידרדר של ילדינו?