הממשלה הגזענית מנצחת על ההשקעה הכלכלית בערבים

כותב אורח: רון גרליץ

מערכת היחסים בין הממשלה והאזרחים היהודים לאזרחים הערבים ב-2016 הציפה יותר מאי פעם בעבר את העובדה שיש כאן שתי מגמות שמתנגשות בעוצמה – כוחות שמקדמים הדרה, הסתה, הריסות והסלמה מול כוחות שמקדמים שוויון ושותפות. הממשלה בעצמה מנהלת מתקפה פוליטית משולחת רסן נגד האזרחים הערבים ובאותו זמן פועלת לחזק את מצבם החברתי-כלכלי. הבנה שגויה של מציאות לא יציבה ומבלבלת זו עלולה להוביל את שוחרי השוויון והשותפות למסקנות ודרכי פעולה שגויות.

המגמה השלילית הולכת ומתעצמת. ההסתה נגד הפלסטינים – אלה האזרחים ואלה החיים תחת המשטר הצבאי – כבר חצתה כל קו אדום, מהעלילות השקריות כאילו  המופתי הוא זה ששכנע את היטלר לצאת למסע הרצח של יהודי ארופה ועד ליו"ר הקואליציה שהיה מעדיף שהערבים בכלל לא יבואו להצביע; ממינוי ליברמן לשר הבכיר בממשלה למרות שהוא באופן שיטתי חוזר על תוכניתו הזדונית לשרטט מחדש את הגבולות ולהעיף מהאזרחות אחת ולתמיד מאות אלפי אזרחים ערבים ועד ראש הממשלה ושר החינוך שהאשימו את הערבים בהצתת הארץ ויצרו נרטיב שקרי שעלול ללוות אותנו עוד שנים רבות.

> המדדים היהודיים מפספסים את הביקורת האמיתית על הח"כים הערבים

בצל ההסתה מצד הממשלה ובגיבוי התקשורת וההשתוללות ברשתות החברתיות, אם חלילה היינו רואים בטלוויזיה שמוציאים גופות מרבי הקומות הבוערים בחיפה, תמונות כאלה היו עלולות להביא את פלוגות הימין האלים והקיצוני להסתער על אום אלפחם או על סכנין ולנסות להצית גם אותן. ככה סכסוכים לאומיים יוצאים משליטה, ואלה בדיוק הגפרורים שמציתים מלחמות אזרחים. ראש הממשלה מבין את זה ומוכן לסכן את החיים של כולנו.

הרס, הסתה וניסיון לפגוע במנהיגות הפוליטית של הציבור הערבי

השנה החולפת גם הביאה לשיא את הניסיונות לצמצם את הייצוג הפוליטי של האזרחים הערבים. העלאת אחוז החסימה השיגה את המטרה ההפוכה, אבל לא ריפתה את ידי השלטון, שלקראת סוף 2015 הצליח להוציא את התנועה האסלאמית הצפונית מחוץ לחוק. אסף דוד ואני כתבנו אז שכעת בל"ד על הכוונת והיא המטרה הבאה, ואכן המערכה להוציא אותה מהכנסת התחדשה בכל העוצמה והובילה לחוק ההדחה המביש ולנסיון ראשון להפעיל אותו.  השלטון ורבים בציבור היהודי נחושים אם כן לפגוע בייצוג הפוליטי של האזרחים הערבים ומהלך החקיקה היצירתי האחרון בתחילת 2017 מעיד שהם קרובים להצליח בכך.

מדובר באחד הדברים הכי לא צודקים, הכי מטומטמים והכי מסוכנים שמדינת ישראל יכולה לעשות, כי ייצוג פוליטי הוא גורם ממתן ביחסים שבין המדינה לאזרחיה ושלילתו תהיה הרת אסון. נעם שיזף כתב כאן מילים כ"כ חשובות: "אנחנו חיים באזור שנקרע לגזרים, במובן האלים והמילולי ביותר, בגלל שקבוצות אתניות לא הצליחו לקיים מערכות פוליטיות משותפות מתפקדות. תסתכלו מסביב – זו המשמעות האמיתית של חברות שנכשלו ביצירת מוסדות משותפים.".

אם הסתה מתמשכת וניסיונות לצמצם ייצוג פוליטי אינם חומרי בעירה מספיקים, לקראת סוף השנה הבטיח ראש הממשלה להרוס בתים גם לאזרחים הערבים, כדי להרגיע את ציבור תומכיו בהקשר לפינוי עמונה. הדחפורים יצאו להרוס 11 בתים בעיר קלנסווה וראש הממשלה רץ לספר בפייסבוק על הרס הבתים בידי כוחותינו. אחרי שבוע נשלחו הדחפורים להרוס את אום אלחיראן, אף שהמשא ומתן בין הבדואים לממשלה היה קרוב לפתרון. האזרחים הערבים חוששים כעת שזו רק ההתחלה והממשלה תמשיך בגל ההריסות.

הסתה פרועה וממושכת, ניסיונות בלתי פוסקים לפגוע בייצוג הפוליטי והרס בתים בהיקף חסר תקדים הם שילוב קטלני שעלול להוציא את המצב משליטה ולדרדר אותו לאלימות הדדית מתמשכת. זה לא תרחיש דמיוני, ואת האופן שבו מהלכים כאלה מידרדרים לאלימות ולהרוגים ראינו באום אלחיראן. כל זה לא מפריע לראש הממשלה ולכמה משריו להמשיך בכך בכל הכוח וליצור הלך רוח נפיץ של פגיעה בכבוד האנושי והלאומי, תסכול וחוסר תקווה. אולי ראש הממשלה רוצה ליצור מצב מייאש שידחף את האזרחים הערבים לאלימות – אולי אף לזרועות האסלאם הפוליטי הקיצוני, שעד כה הם נמנעים ממנו – שמצדה תיתקל בדיכוי אלים, תוביל להסלמה ותסיט את תשומת הלב מהמצוקה הפוליטית שלו. את מחיר הדמים נשלם כולנו.

במשרדי הממשלה הסיפור הוא אחר

אבל במרחק צעדים ספורים ממשרד ראש הממשלה – במשרד האוצר ובמשרדים אחרים – היחס לאזרחים הערבים שונה לחלוטין. ביום האחרון של שנת 2015 קיבלה הממשלה את החלטה 922 לצמצום פערים, הכוללת תיקון משמעותי של מנגנוני ההקצאה התקציביים בתחומים כמו תחבורה, תשתיות, חינוך, דיור ותכנון. התוכנית כמובן אינה מושלמת, וכפי שראונק נאטור ואני כתבנו, יש מוקדי אפליה גדולים מאוד שלא טופלו, בעיקר בתקציב החינוך והרווחה והכספים הישירים לרשויות המקומיות. ועם זאת, למרות חסרונותיה מדובר בתוכנית הממשלתית הגדולה והמקיפה ביותר עד היום, המהווה הזדמנות חסרת תקדים לצמצום פערים.

> איך הופכת התוכנית הכלכלית למגזר הערבי לעוד כלי דיכוי של הממשלה?

ההחלטה אושרה למרות התנגדות מסיבית של שרי הימין הקיצוני ובגלל האינטרס הכלכלי האקוטי לשלב את האזרחים הערבים בשוק העבודה. באוצר מבינים כי לייצוג הנמוך של הערבים בשוק העבודה יש השלכות כלכליות שליליות דרמטיות על הכלכלה.  באווירה הפוליטית הרעילה כלפי האזרחים הערבים, לא מפתיע שהתוכנית התקבלה בחשדנות הן בחברה הערבית והן בקרב יהודים שוחרי שוויון, אבל כל הניסיונות של הימין הקיצוני להתנות את יישום התוכנית נכשלו והיא מתקדמת היטב. התקציבים הועברו לרשויות המקומיות הערביות, החלו תהליכי תכנון להקמת שכונות חדשות, נוספו קווי אוטובוס ותחומים נוספים יושמו. תקציב 2017 כולל את המשאבים הדרושים להמשך היישום ומשרדי הממשלה פועלים בכיוון.

בשל האינטרס העצום המונח על הכף, הפקידות הבכירה נקטה צעדים מיוחדים כדי להבטיח את יישום התוכנית, שמאחוריה עמד מסמך מדיניות ממשלתי סודי המהווה את כתב האשמה המקיף ביותר שנכתב על אפליית האזרחים הערבים במנגנוני התקצוב. רצון של פקידים בכירים להבטיח את יישום המהלך הוביל לפרסום פומבי של הדו"ח במחצית 2016,ולהקמת אתר אינטרנט  שבו מוצגות תוכניות העבודה של כל המשרדים ליישום ההחלטה, פירוט התקציבים וסטטוס היישום. אלו צעדים חריגים לטובה.

בתקשורת נשמעים דיווחים שגויים וחסרי אחריות על כך שהתוכנית לא אמיתית או לא מיושמת. גם בחברה הערבית יש דיון סוער לגבי החלטה 922, המערערת כמה הנחות יסוד ביחס למדיניות הממשלה ומעוררת ספקנות. הצרה היא שהתגובות האלה עלולות לרפות את ידיהם של הפועלים ליישום התוכנית, במשרדי הממשלה וברשויות הערביות, ובסופו של דבר לפגוע ביישומה ובגודל התקציבים שיועברו. שכן למרות התנאים הפוליטיים והציבוריים הקשים, יש בכוחה לחולל שינוי משמעותי במצב החברתי-כלכלי של האזרחים הערבים – שינוי שיעצים תהליכים חיוביים שמתרחשים כבר יותר מעשור והובילו לצמצום איטי של פערים. העלייה הרצופה בשיעור תעסוקת נשים ערביות, פריצת הדרך בשילוב האזרחים הערבים בהייטק, העלייה הגדולה בייצוג האזרחים הערבים בשרות המדינה, העלייה הרצופה והמשמעותית בשיעור הסטודנטים הערבים ועוד מעידים על כך. כל מי שמסתובב בישראל רואה את ההשתלבות של האזרחים הערבים בכלכלה, בתעסוקה, באקדמיה ובמרחבים נוספים.

גם במאבק לשוויון במשאבים לא-חומריים יש התקדמויות מפתיעות. אמנם בכל הקשור לזכויות קולקטיביות הממשלה פועלת בכיוון ההפוך, אבל אפילו בתחום זה לחצי ההנהגה הערבית, פעולות של אזרחים וארגוני חברה אזרחית ופתיחות של מקבלי החלטות הגונים במוסדות ציבור שונים הובילו להישגים בשטח.

אז האם המצב מידרדר או משתפר? בשנת 2013 כתבתי שבחברה הישראלית יש שתי מגמות מנוגדות: אחת שדוחפת לשוויון, חברה משותפת ושיפור היחסים, ואחת שדוחפת לפגיעה באזרחים הערבים ולהחרפת היחסים. בהמשך טענתי שייתכן שיש קשר בין המגמות, ושהאחרונה היא תגובת נגד להשתלבותם בחברה בישראל. שנת 2016 הביאה לשיא חדש את עוצמת המגמות המנוגדות ואת תגובת הנגד. ואכן, מצד אחד הממשלה רוצה שהאזרחים הערבים יהיו חלק מהכלכלה ומשוק העבודה ופועלת לשם כך, ומצד שני מתכחשת לזכויותיהם הלאומיות והקולקטיביות ומובילה מסע הסתה פראי נגדם.

יש הטוענים שזה מהלך משולב ומתוכנן, אבל אני סבור שבממשלה הנוכחית יש שני מחנות: שרים בימין הליברלי מעוניינים בצמצום הפערים ובהשתלבות האזרחים הערבים בכלכלה בגלל האינטרס הכלכלי, בשילוב עם הוגנות אזרחית של חלקם. הם מבינים שהאזרחים הערבים כאן ויישארו כאן. חלקם גם מקווים שכך תיחלש דרישתם לזכויות לאומיות. מן הצד השני נמצאים שרים בימין הקיצוני החולמים להעיף מכאן את הערבים או לפחות להחזיר אותם לתחתית הסולם החברתי. הם לא מפחדים מפיצוץ של מערכת היחסים ואולי אפילו רוצים לזרז אותו ולהראות לערבים אחת ולתמיד מה יקרה אם ירימו את הראש. אותו מחנה מאמין שחיזוק כלכלי-חברתי של הערבים, ועוד בלי להתנות אותו בוויתור מקדים על הזהות הפלסטינית ועל דרישות לאומיות, הוא טעות שמחזקת את מי שאנחנו הולכים לעימות איתם.

כך ראינו את השרים גמליאל, כחלון, גלנט ודרעי נאבקים על ההחלטה לצמצום פערים ופועלים ליישומה, ומנגד את השרים לוין, אקוניס, רגב ואלקין מנסים למנוע את קבלת ההחלטה ולבלום את יישומה. לשמחתנו בינתיים ידם של הראשונים על העליונה. אבל האחרונים, מתוסכלים מכך שלא הצליחו לעצור תקציבים גדולים לערבים, פנו לעשות צנזורה פוליטית לאמנים ערבים, להשתיק את המואזין, לסלק את הח"כים הערבים מהכנסת ועוד. מעין פעולת תג מחיר לממשלה, מתוך הממשלה עצמה ובגיבוי העומד בראשה.

הממשלה מנסה אפוא לחזק כלכלית את האזרחים הערבים ולהחליש אותם פוליטית. עד כה נראה שהיא מצליחה ביעד הראשון ונכשלת בשני. ההנהגה הפוליטית, המקומית והאינטלקטואלית ופעילים פוליטיים וחברתיים ואזרחים מן השורה ממשיכים לתבוע באופן עקבי את זכויותיהם בתחום התקציבי והלאומי, ומצליחים להניע תהליכים פנימיים וחיצוניים. מנהיגות נשית נחושה הצליחה לחולל שינוי במעמדן של הנשים הערביות, חברי כנסת מהרשימה המשותפת הצליחו להזרים תקציבים רבים ליישובים הערביים, ויש דוגמאות נוספות. זה לא מפתיע, כי תהליכי חיזוק חברתי-כלכלי הם בסיס לחיזוק פוליטי.

המגמה החיובית קיימת, אבל למגמה השלילית יש יחסי ציבור טובים יותר ונראה שהיא חזות הכול. מי שרוצה להיאבק למען שוויון לאזרחים הערבים עושה לעצמו שירות רע מאוד אם אינו רואה או אינו מראה את המציאות המורכבת כפי שהיא. ההתעלמות מהמגמה החיובית מייאשת, מרפה ידיים, מקשה ופוגעת באלה, בציבור היהודי והערבי, הפועלים לקידום יחסים טובים ושוויוניים יותר. אילו המצב היה רק מידרדר למרות פעולתם של ראשי רשויות, מנהיגים פוליטיים וארגוני חברה אזרחית לקידום שוויון, היו לנו כל הסיבות להתייאש. אבל זה פשוט לא נכון. יוני אשפר תיאר כאן בחריפות מדינות שבהן חלה הידרדרות חמורה במערכת היחסים בין קבוצות כאשר "האלימות, הגזענות והשנאה הפכו למראה שבה, ורק בה, משתקפים פני החברה. מול תמונת מציאות כזאת, ההמון שתמך בחיים משותפים ובשוויון הפך מגוש פוליטי עולה לאוסף של אזרחים מיואשים".

אז מה כדאי לעשות במצב המורכב הזה?

יש גורמים בשלטון המעוניינים בהסלמה של מערכת היחסים, אבל גם בימים קשים וכואבים אלה, אחרי הרס הבתים בקלנסווה ובאום אלחיראן, אסור לתת להם את מבוקשם. בעניין הזה מוטלת אחריות גדולה גם על כתפי הנאבקים לשוויון. גילויי סולדיריות של יהודים כלפי ערבים חשובים במיוחד כאקט אנושי ואזרחי מול קבוצת מיעוט הנתונה למתקפה וכדי לחזק את הכוחות שלא נואשו מחיים ביחד. חשוב מאוד גם להמשיך לקדם ולהאיץ את המהלכים הממשלתיים לפיתוח כלכלי ולצמצום פערים בהקצאות תקציביות. יהיו אשר יהיו המניעים למדיניות הזאת, זו שעת כושר והזדמנות שאסור לפספס.

חשוב לא פחות להמשיך להיאבק על קידום מרחבים משותפים ועל נוכחות שוויונית של השפה, הנרטיב והתרבות של האזרחים הערבים. ההישגים האחרונים מוכיחים שגם במצב הפוליטי הנוכחי אפשר לקדם זאת. אם שתי אוניברסיטאות הכריזו על ימי חג של האזרחים הערבים כימי חופש לכלל הסטודנטים, אין סיבה שלא כל האוניברסיטאות יעשו זאת. אם סוף-סוף יש כריזה בערבית באוטובוסים, הגיעה העת לעשות זאת גם בשדה התעופה וברכבת ישראל. יש עלייה משמעותית בייצוג האזרחים הערבים בתקשורת, ואין סיבה שהיא לא תמשיך לגדול. חשוב לקדם זאת לא כמלחמת בני אור בבני חושך ולזכור שיש בחברה היהודית כוחות פוליטיים מגוונים שתומכים בכך ואפשר לעבוד איתם. אבל צריך לקחת בחשבון שבמיוחד בתחום הזה, כל הישג עשוי להיתקל בהתנגדות, וככל שנצליח – ייתכן שההתנגדות תתחזק. מתן מענה אפקטיבי לאותה תגובת נגד הוא עוד אתגר עצום שעומד בפנינו. יש גם הצלחה למאבקים ממוקדים נגד גילויי גזענות במוסדות ציבור, כמו הההצלחה המהירה של המאבקים נגד האיסור על עובדים בבית החולים בנהרייה ועל מוקדנים באוניברסיטת תל אביב לדבר ערבית.

במקביל יש להיערך לבלימת ההסתה וההתקפות הפוליטיות, במיוחד נוכח ההסתבכות המשפטית של ראש הממשלה, שיכולה להוביל להאצת המהלכים נגד האזרחים הערבים. חייבים למצוא דרכים חדשות ויצירתיות לעשות זאת.

מה שאסור בשום פנים לעשות הוא להתייאש מהייצוג הפוליטי של האזרחים הערבים. בחברה הערבית יש קולות שקוראים להחרמת הבחירות. הצלחתם תהיה ההישג הגדול ביותר של הימין הקיצוני ותפגע אנושות באזרחים הערבים. חשוב לפעול להגדלת הייצוג הפוליטי ולקידום שותפות פוליטית שתאפשר לאזרחים הערבים לקחת חלק בחילופי שלטון.

האם נצליח לחזק את המגמה החיובית ולבנות יסודות לחברה שוויונית ומשותפת? אינני יודע. אבל כדאי לשים לב שגם בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהגיע בשנים האחרונות לשיאים של אלימות והסתה, למרות שני סבבים של התפרצויות אלימות בין אזרחים יהודים לערבים בתוך ישראל (ב 2014 ו 2015), מערכת היחסים לא יצאה מכלל שליטה ויש בה גם התפתחויות חיוביות. זו עדות לקיומם של כוחות חזקים וזרמי עומק, בחברה הערבית והיהודית, המעוניינים במערכת יחסים שוויונית ומשותפת.

כמי שפועל יחד עם שותפים יהודים וערבים בחזית המאבק לשוויון ושותפות ערבית-יהודית, אני טוען שאין במציאות שום אינדיקציה לכך שהמגמה השלילית וכוחות ההסתה וההפרדה ינצחו; למעשה הם רחוקים מכך. המאבק שלנו בתוקף ולכן עודני מאמין בכוחנו להכריע את המערכה. הגענו לכמה הישגים מרשימים וספגנו כמה מפלות צורבות, אבל אסור לנו להתייאש. אין דרך אחרת לחיות בארץ הזו.

בשבת הבאה (4 בפברואר) תתקיים בתל אביב עצרת יהודית-ערבית: הם הורסים, אנחנו בונים עתיד משותף. בואו.

הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי

המאמר הזה מוקדש לזכרה של חביבה בר ז"ל, אשר פעלה במשך עשרות שנים בשדה המאבק היהודי-ערבי וליוותה אותי כמנהל ובחשיבה וניתוח של מערכת היחסים בין יהודים לערבים. חלק מהתובנות במאמר נולדו בשיחותי איתה. חביבה טענה שחיוני להציג באופן מורכב את המציאות של יחסי יהודים וערבים ולתת נראות למגמה החיובית הנסתרת כדי לשמר את האנרגיות של האנשים שמאמינים בשינוי.

> ההתקפה על הערבים היא תגובת נגד דווקא להשתלבותם בחברה בישראל