newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא שוחד, ניסיון השתלטות ביביסטי על התודעה

סיפור לאומי שמסופר כולו על ידי השלטון - ורק על ידו, זוהי ההגדרה של פשיזם. ניתוח שער אחד של "ידיעות אחרונות", שכמוהו יש מאות, מספר את הסיפור האמיתי על מה שהתחולל בין ביבי לנוני

מאת:

שוחד? אל תצחיקו אותי, "שוחד". מדובר בניסיון הפיכה פשיסטי היישר ממשרד ראש הממשלה.

יש הרבה הגדרות של הרבה מלומדים לפשיזם, אבל ההגדרה הבאה, לדעתי, היא אחת הקולעות ביותר: פשיזם זה כשהשלטון הפוליטי לבדו מספר את הסיפור הלאומי.  אם אתם תוהים למה בשנים האחרונות ישראל נשמעת כאילו אין בה שמאל בכלל, תסתכלו בשער ידיעות אחרונות המצורף, בוקר לאחר ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם. הוא מספר את הסיפור כולו.

בצד אחד נתניהו, מדליק חנוכייה, סמל יהודי של אור ורדיפה ומרד. ההבעה שלו רצינית וכבדה. הוא מבין כמה חמור האיום לעמו, ויתנהג בהתאם. זה מה שהתמונה שלו אומרת. בצד השני אובמה: איש קל דעת שמשחק בגורלו של העם היהודי תוך כדי גולף. הוא צוחק. כלומר: מעניין לו את המקל גולף מה שיקרה ליהודים.

> שלוש טעויות פטאליות וקונספירציה: קיצו הפוליטי של בנימין נתניהו

שער ידיעות אחרונות בוקר לאחר החלטת האו"ם נגד ההתנחלויות (25.12.2016)

שער ידיעות אחרונות בוקר לאחר החלטת האו"ם נגד ההתנחלויות (25.12.2016)

על התמונות כותרות המשנה: הצביעות, הנקמה, החשש, זעם בימין. בסוף, כמס שפתיים: "ביקורת בשמאל ובמרכז". למטה, כביכול איזון, אך רק כביכול: שיפר, ברגמן, יועז הנדל ובן דרור ימיני מספרים סיפור פוליטי של מה אפשרי ומה לא, אך יפעת ארליך ושלמה פיוטרקובסקי מדברים על התנ"ך וקדושת הארץ. וזה כביכול איזון משום שאלה מדברים פוליטיקה ואלה מדברים מוסר.

לעמדה המוסרית של השמאל, שהכיבוש הוא חטא ופשע, אין אזכור בעמוד הזה.

העמדה הכללית העולה מעמוד השער הזה ברורה: היהודים, עם קטן, אמיץ ונרדף, מובל לאסון על ידי מנהיגי עולם עוינים ואטומי לב, כשהמקסימום שהם יכולים לגייס כדי לעשות את הדבר הנכון זה להיכנע, מטעמים פרגמטיים בלבד, לתכתיבי הדיפלומטיה העולמית, האנטישמית.

אם נתניהו היה עורך בעצמו את הדף הזה, הוא לא היה יכול להיות יותר יהודיסטי-ימניסטי מזה.

פשיזם זה כשהשלטון ורק השלטון מספר את סיפורו של הלאום. לא ההיסטוריונים, לא מערכת משפט עצמאית ולא התקשורת החופשית. אם מבינים את זה, מבינים למה הימין הפשיסטי בכל העולם נלחם במה שהוא קורא "מוקדי כוח בלתי נבחרים" ובעצם הם אמצעי חיסון והגנה חברתיים מפני השתלטות מוחלטת של צד פוליטי אחד על הסיפור הלאומי.

כשצד פוליטי אחד מצליח להשתלט על הסיפור הזה ומשתיק את כל מספרי הסיפורים האחרים, התוצאה היא תמיד מלחמה ושחיתות עצומה, ונסיגה דרסטית בזכויות האדם והאזרח ותחושת החופש.

מהו הסיפור הלאומי הבלעדי ששמענו בשנים האחרונות? הסיפור של הצד הימני: אנחנו נרדפים מול אויבים גדולים וחזקים מאיתנו (אבל יכולים להם כי אנחנו חכמים במיוחד. בזכות המנהיג שלנו); אנחנו צודקים ועדיפים מוסרית על כל העולם (כי ככה אלוהים עשה אותנו); גורלנו האחד הוא מלחמה (כי זהו האזור וזהו הגורל היהודי).

> "נתניהו הורס לנו את הבתים כדי לכסות על הסיגרים והשמפניה"

מנהיג אחד: נתניהו נושא את "נאום השתיקה" בפני מליאת האו"ם בניו יורק (צילום: לע"מ)

מנהיג אחד: נתניהו נושא את "נאום השתיקה" בפני מליאת האו"ם בניו יורק (צילום: לע"מ)

תפתחו כמעט כל כותרת של כל מהדורה של ידיעות אחרונות וישראל היום, וכמעט כל מהדורת חדשות מיינסטרימית בשנים האחרונות, ואתם תמצאו שם את הסימנים האלה. ככה מטריפים אוכלוסיה של מדינה שלמה והופכים אותה לאפאטית מצד אחד ומוכת פאניקה ותחושת היעדר בחירה מצד שני.

ככה זה כשהשלטון – השלטון הלאומני והדתי – מקבל בלעדיות על הסיפור הלאומי, וזה מה שקרה כאן בשנים האחרונות בעסקה המלוכלכת בין נתניהו למוזס, שגם אם לא נחתמה באופן רשמי הרי בוודאי השפיעה על אופן הסיקור של כלי התקשורת הגדול במדינה. מוזס לא יכול היה לקוות לחסדי נתניהו בלי להפוך את קו העיתון לדומה יותר לתפיסת הימין: נרדפות, דטרמיניזם ועליונות מוסרית, לצד מרכזיותו של המנהיג בגורל הלאום.

זו המשמעות האמיתית של פשיזם. כל השאר – האדרת הכוח הצבאי והשחתת מערכות השלטון באים אחר כך. זה מה שמוזס ונתניהו עשו לנו בשנים האחרונות, גם אם תוך הישענות על מסורות ישראליות, יהודיות ועיתונאיות קיימות.

זה הסיפור האמיתי, הגדול, של מה שהתחולל כאן. ניסיון הפיכה פשיסטי באמצעות ניצול כוחו השלטוני העצום של נתניהו לכפיית סיפור לאומי אחיד ונטול תקווה. את שידוד המערכות הצפוי, שצריך להאיץ ולהעצים, חייבים לנצל כדי לשנות את זה: לא עוד שערים כאלה. זה המפתח. כל השאר יהיה קל יותר.

> עובדי ידיעות אחרונות, היום הוא יום נהדר לפוטש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf