newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההבדל העקרוני בין העבריינות (לכאורה) של נתניהו וגטאס

החוק לא יכול להיות המדד היחיד לשאלה אם מעשים הם ראויים או לא. חוק שיוצר אפליה ודיכוי הוא חוק שראוי להפר. הבעיה עם נתניהו היא שהוא מעצב את החוק ואת המוסר הציבורי כרצונו מתוך מניעים צרים

מאת:

מושג החוק הוא מושג מתעתע. אנחנו אוהבים להתגאות בהיותנו "אזרחים שומרי חוק", ובהתאמה נוטים להסתייג ולגנות כאשר חברים בקהילה שלנו – הקרובה או הרחבה יותר – עוברים על החוק. יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, למשל, מיהר להסתייג מהחשדות המיוחסים לח"כ באסל גטאס מיד עם פרסומם, והדגיש את "חשיבות כיבוד החוק".

אפשר להבין את האינסטינקט הזה; כאזרחים, אנחנו רוצים להאמין שמערכת החוקים שלנו מבוססת על רעיונות בסיסיים של מוסר ושל צדק שנועדו להסדיר את החיים המשותפים לטובת הכלל. לתפיסה הזו יש חשיבות מיוחדת עבור מיעוטים ששלטון החוק אמור לספק להם הגנה מפני רודנות הרוב ולשמור על זכויותיהם.

> "נתניהו הורס לנו את הבתים כדי לכסות על הסיגרים והשמפניה"

בנימין נתניהו בטקס סיום קורס טיס (עמוס בן גרשום, לע"מ)

משחק עם הכללים לצרכיו. בנימין נתניהו בטקס סיום קורס טיס (עמוס בן גרשום, לע"מ)

אולי משום כך אנחנו נוטים להיחרד יותר כאשר נבחרי ציבור נתפסים מפרים את החוק. הרעיון שמי ששותף לניסוח כללי המשחק פוטר את עצמו מאותם כללים מקומם אותנו, ודאי כשמדובר בראש ממשלה. אבל כאן צריך לדייק: העניין הוא לא עצם העובדה שנתניהו עבר, כנראה, על החוק. שמירה על החוק כשלעצמה איננה ערך. אנחנו נוטים לייחס לה ערך כזה משום שהמחשבה שיש זיקה כלשהי בין החוק לבין עקרונות של צדק ומוסר נחוצה לנו בחיים, היא עוזרת לנו לשים את עצמנו "בצד הנכון", או לכל הפחות מקלה על החלוקה בין "הטובים" ו"הרעים".

אבל לחלוקה הזו אין כל כך קשר לשמירה על החוק, בטח ובטח במדינה שבה החוק מגויס בהגדרה למסד את הגזל, האפליה וההדרה נגד צד אחד ולהעשיר על חשבונו את הצד שמנגד, ברוח התובנה היפה של מומו מ"כל החיים לפניו": "החוק הוא דבר שקיים כדי להגן על אנשים שיש להם משהו להגן עליו מפני אחרים".

אם מדינת ישראל מעגנת את שוד הקרקעות בחוק שהיא קוראת לו 'הסדרה', אין לי שום כבוד ל"שלטון החוק". אם המדינה מונעת מתושבי קלנסווה לבנות את בתיהם באופן חוקי על אדמתם ומאלצת אותם לבנות ללא היתרים, ואז שולחת את דחפוריה להרוס את הבתים האלה בשם החוק – האדם ההגון צריך לעמוד מול הבולדוזרים של החוק בגופו ולהתנגד להם. אם החוק מפלה בין אסירים יהודים לבין אסירים ערבים, אני מעריכה ומכבדת את מי שבז לחוקים האלה ופועל על פי צו מצפונו. אם חוק חדש מבקש לאסור על מוסדות חינוך לחשוף את תלמידיהם לאמיתות ועובדות שהם רוצים להסתיר, נגיד של חיילים שמספרים מה שהם עשו בשירותם בשטחים, אני מקווה בכל לבי שאנשי חינוך יעברו עליו במופגן ובמוצהר.

כל זה נכון ביתר שאת במערכת שבה לא רק החוק עצמו, אלא גם שומרי הסף שלו מגויסים לשימור הסדר הקיים, על משטר הפריבילגיות שהוא מכונן. קחו למשל את אביחי מנדלבליט, אותו יועמ"ש רופס שעשה קולות של שטיח נוכח שורת חשדות מדהימה ממש נגד ראש הממשלה, שמשקיע פתאום כמויות מרשימות של אנרגיות, יוזמה ויצירתיות בפרשת גטאס, כולל החלטה שערורייתית על הגשת כתב אישום נגד ח"כ מכהן עוד בטרם נערך לו שימוע. לכמה כבוד לשלטון החוק אפשר לצפות כשאלה הם שומרי הסף שלו?

התקשורת והשיח הציבורי הישראלי סוערים מזה ימים סביב פרשת נתניהו-מוזס והעסקה הנפסדת שנרקמה בין השניים, על פי המסתמן. זה מובן והגיוני; ראש ממשלה תחת חקירה זה חתיכת כותרת. אבל בעודנו עוקבים אחר ההתפתחויות בעלילה, חשוב שנזכור שהבעיה איננה בעצם העובדה שנתניהו עבר על החוק. הבעיה היא שהאיש המושחת הזה מכיר אולי טוב מכל אחד אחר את אותו קשר עדין, חמקמק, בין חוק למוסר, ויודע לעשות שימוש מניפולטיבי להחריד בחקיקה עצמה כדי לנטרל את חוש הצדק הבסיסי של הציבור.

למעשה, הפרויקט הגדול של נתניהו הוא ניסוחו מחדש של המוסר הציבורי דרך חקיקה נואלת ומשולחת רסן, בדיוק כשם שניסה לנסח מחדש את ההיסטוריה באמצעות אותה "אמירת המופתי" הזכורה לרע. אצל נתניהו אין טעויות ואין פליטות פה, הכל מחושב בקור רוח, מודע היטב לאקפט הקולקטיבי המצטבר של האמירות והחוקים הללו על השיח הציבורי ועל תפיסת הצדק שלו. ובחסות אותה חקיקה בלתי מוסרית בעליל, שנועדה לעשות דה-לגיטימציה שורשית לכל מתנגדיו הפוליטיים, הוא מבסס את מעמד הקיסרות של שלטון שלא ניתן לאתגר, ואחר כך הוא בז לאותם החוקים עצמם וצוחק על כולנו מבעד לעשן הסיגר.

> עובדי ידיעות אחרונות, היום הוא יום נהדר לפוטש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf