newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

צרפת: חנינה לאישה שרצחה את בעלה המתעלל

ז'קלין סובאז' רצחה את בעלה אחרי שנים של התעללות. היא הפכה לסמל בצרפת וזכתה לחנינה מהנשיא. גם דלאל דאוד רצתה את בעלה אחרי שנים של מכות ואונס. עכשיו צריך לחכות לריבלין

מאת:

נשיא צרפת הודיע שלשום (רביעי) בבוקר כי החליט לחון את ז'קלין סובאז', 69, שהרגה את בן זוגה ב-2012 לאחר שהתעלל ואנס אותה. לאחר זמן קצר סובאז' שוחררה לביתה. מהאליזה מסרו כי "הנשיא החליט שגברת סובאז' לא צריכה להיות בבית הסוהר, אלא עם משפחתה".

ב-2014 הורשעה סובאז' בהריגת בעלה ונידונה ל-10 שנים בכלא. זאת למרות עדויות שהתעלל ואנס אותה במשך 47 שנים ושבנם המשותף התאבד לאחר התעללות דומה. בית המשפט בצרפת לא קיבל את טענתה להגנה עצמית מכיוון שלטענתו סובאז' לא הייתה בסכנה מיידית כאשר ירתה בבן זוגה, נורבר מארו, בספטמבר 2012.

מאז מתנהל קמפיין ציבורי רחב בצרפת, במסגרתו יותר מ-400 אלך בני-אדם חתמו על עצומה למען שחרורה. בינואר הקמפיין נחל את הצלחה הראשונה כאשר הנשיא הולנד העניק לה חנינה חלקית, שנדחתה על ידי בית המשפט בצרפת, בטענה כי סובאז' לא הביעה חרטה על מעשיה. אתמול הולנד עקף בעצם את החלטת בית המשפט ותיקן את העוול.

> בלי פערים בחינוך, עם הרבה צבא: סיכום 2016 דרך עמוד הפייסבוק של בנט

הפגנת נשים למען ז'קלין סובאז' (PASCAL.VANDON CC BY-ND 2.0)

איפה המחאה למען דלאל דאוד? הפגנת נשים למען ז'קלין סובאז' (PASCAL.VANDON CC BY-ND 2.0)

בקשת חנינה דומה עומדת כעת גם לפתחו של נשיא ישראל, ראובן ריבלין, כאשר ההבדל היחיד הוא שהמבקשת יושבת כבר 15 שנים בבית הסוהר.

ב-16 בינואר בשנת 1997 הרגה דלאל דאוד את בן זוגה, זאת רק שלושה ימים לאחר חזרתה של דאוד לביתה אחרי לידת בנה פואד. בן זוגה האשים אותה כי היא בוגדת בו עם דודו, מופיד. הוא ניסה להפשיט אותה ודרש ממנה לקיים יחסי מין מול ילדיהם. דאוד מספרת כי היא הצליחה לברוח ממנו, אמרה לו שהיא קודם תשכיב את ילדיהם ואז תבוא אליו. היא נתנה לו את כדורי השינה שלו, מסוג בונדורמין, כפי שרגיל היה. היא המתינה שירדם ואז כיסתה אותו במספר שמיכות, וחזרה לישון עם ילדיה. עד הבוקר הוא מת מחנק.

מאז נישאו בני הזוג בשנת 1992, כשהיתה דאוד בת 21, נהג בעלה להכות אותה, לאנוס אותה ולכלוא אותה שעות ארוכות בשל חששו כי היא איננה נאמנה לו. מסכת ההתעללות נמשכה כל חמש שנות נישואיהם. על כך יעידו התלונות הרבות במשטרה, ברשויות הרווחה וגיליונות האשפוז הארוכים מבתי החולים. כל הגורמים הרלוונטיים היו ערים לנעשה בביתה אך בחרו שלא להתערב, ולמעשה תוצאתן היחידה של התלונות הללו היתה החמרה בהתעללויות שספגה דאוד, היות והתלונות העלו את חמתו של בן זוגה.

ב-1995 ניסתה להתגרש, אך בית הדין השרעי בעכו החליט שלא להיענות לבקשתה וה"סעד" שבחר לתת לה היה הצעה להגיע ל"שלום בית". בחודש לאחר מכן ניסיונות ה"שלום בית" הובילו לשלושה ביקורים בבית חולים, ואף לניסיון התאבדות. פעם אחת היא ברחה מהבית לאחר שבעלה ניסה לדקור אותה. התיק, כמו כל התיקים האחרים, נסגר מחוסר ראיות. במרץ 1996 שוב התלוננה במשטרה, אך התיק שוב נסגר. בנובמבר באותה שנה אושפזה בבית החולים, שוב כתוצאה מהתעללות. כל בר דעת מבין משורת המקרים האלה כי הסיפור לא היה יכול להגמר כששני בני הזוג בחיים – אבל לרשויות לא היתה הרבה דעת.

עוד בנושא

    במשפטה הכחישה דאוד את המעשה, בשל החשש ממשפחתו של בן זוגה, ולאור פחד מוצדק ממערכת המשפט הישראלית. בשנת 2002 היא הורשעה ברצח, עונשה נקצב פעמיים והיום הוא עומד על 25 שנים, מתוכן ריצתה כבר 15 שנים.

    ההתעללות המתמשכת שתוארה לעיל לא עלתה במשפט הראשון, בו זיכה אותה בית המשפט המחוזי, ולא בערעור המדינה לעליון בו היא הורשעה. גיליונות האשפוזים, ואף ניסיונותיה להאריכם בערבוב דם בשתן, לא עלו אף הם, וגם מקרי האונס לא. מאז שעובדות אלו התבררו, ומישהו סוף סוף טרח לבדוק במשטרה וברשויות הרווחה את סיפורה, הסניגוריה הציבורית מנסה להביא לשיחרורה. ב-2014 הוגשה בקשה לבית המשפט העליון בדרישה למשפט חוזר.

    במאי האחרון השופט אליקים רובינשטיין דחה את בקשתה בנימוקים אבסורדיים. כמו במקרה בצרפת, רובינשטיין קובל על העדר סמיכות בין התלונות שלה לבין מעשה ההרג, שהרי עברו חודשיים מאשפוזה בחודש השביעי להריונה עד לאותו יום בינואר. רובינשטיין גם אמר שטענת המדינה כי דאוד היא "אישה אסרטיבית" ולכן עמדו בפניה אפשרויות אחרות היא טענה של "דברי טעם", וטען כי בכל מקרה קיצור צפוי של 5 שנים בעונשה הוא לא משמעותי.

    לאחר 15 שנים של חוסר צדק ושנים נוספות של התעללות, על הנשיא ריבלין לפעול כמו הולנד ולסיים את הבושה הזאת למערכת המשפט הישראלית. גם מקומה של דלאל דאוד הוא עם משפחתה ולא בבית הסוהר.

    > ביקשנו מהעליון לסייע להפסיק את חילול זכר השואה – ונכשלנו

    אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

    בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

    בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

    זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

    לתמיכה – לחצו כאן
    "רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

    "רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

    "לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

    כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

    X

    אהבת את הכתבה הזאת?

    כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
    silencej89sjf