newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החלטת מועצת הביטחון איננה "בעד ישראל", וטוב שכך

בעקבות החלטת מועצת הביטחון נגד ההתנחלויות הזדרז מחנה השמאל להציג אותה כהחלטה פרו-ישראלית, תוך חיזוק מצג השווא כאילו ישראל ומפעל ההתנחלויות הם שתי ישויות נפרדות. הפלסטינים, כרגיל, נשארו מחוץ לסיפור

מאת:

מאז העבירה מועצת הביטחון את החלטת הגינוי נגד ההתנחלויות ביום שישי האחרון, המשפט שמסתמן כתגובה השמאלית הדומיננטית ביותר להחלטה הוא "החלטת האו"ם היא בעד ישראל". באופן מפתיע, הפעם זה לא מאפיין רק את השמאל הציוני (ומפלגת העבודה ואיך שלא קוראים לרשימתה הנוכחית של ציפי לבני ממילא לא כלולים בהגדרה הזו), אלא גם חלקים ניכרים מהשמאל הרדיקלי.

ההיגיון מאחורי הקו הזה ברור: הנה האו"ם נותן לנו פעם נוספת אפשרות לבדל את עצמינו מנגע ההתנחלויות, ואילו רק נשכיל להסביר זאת לעם היושב בציון, עד כמה המפעל הזה נוגד את האינטרסים שלנו – אזרחי ישראל שאינם מתנחלים – אולי נוכל סוף סוף לשכנע אותו שהעסק פשוט לא משתלם, ונגייס את דעת הקהל להביא לסיומו.

> חסרת משמעות או בדרך להאג? חמש הערות על החלטת מועצת הביטחון

ישראל ב' איננה גידול זר שצמח איכשהו על גופה של ישראל א', אלא ההתפתחות האבולוציונית שלה (מתנחלים מפגינים בסמוך לרמאללה נגד הפניה הפלסטינית לאו"ם בדרישה להכרה, ספטמבר 2011. צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

ישראל ב' איננה גידול זר שצמח איכשהו על גופה של ישראל א', אלא ההתפתחות האבולוציונית שלה (מתנחלים מפגינים בסמוך לרמאללה נגד הפניה הפלסטינית לאו"ם בדרישה להכרה, ספטמבר 2011. צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

למרות שיש משהו מפתה באופטימיות הגלומה בעמדה הזו, במיוחד בימים נטולי תקווה כמו אלה, צריך לעמוד על שתי בעיות מרכזיות שלה:

ראשית, העובדה שהיא מוחקת שוב את הפלסטינים מהמשוואה. השאלה המובלעת בבסיס הטענה הזו היא "האם זה טוב ליהודים", המשך ישיר של הנוהג הישראלי הנפסד לראות בסוגיית הכיבוש שאלה פנים-ישראלית-יהודית שנמדדת אך ורק על פ מידת הנזק או התועלת שהיא מביאה לנו, היהודים בישראל. ובכן, לא. ההחלטה הזו איננה "בעד ישראל" במובן הזה, אלא בעד זכותם של הפלסטינים לחיות את חייהם כאנשים חופשיים, משוחררים מכבלי כיבוש הגוזל כבר חמישים שנה את אדמותיהם ומדכא באלימות את אנשיהם.

אבל עמדה זו בעייתית גם ביחס לשאלה אם הכיבוש הוא "טוב ליהודים" או לא. עם כל הכבוד למועצת הביטחון, לא מדובר בחדשה מרעישה; האו"ם ומוסדותיו ברורים בעמדתם נגד מפעל ההתנחלויות באופן עקבי כבר חמישים שנה. אני בספק אם עמדה זו גרמה אפילו לישראל אחד להסיר את תמיכתו מההתנחלויות.

המחשבה הזו מזלזלת באופן מביך בגורמי הנגד שמשמרים את התמיכה הבלתי מסוייגת בשלטון הימין כאן כבר נצח זמן. במובן מסוים, היא המשכה הישיר של הסיסמה הישנה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", וצפויה להיות בלתי אפקטיבית כמוה מאותן הסיבות בדיוק: כי היא עיוורת לעובדה שהמציאות הישראלית מונעת מסנטימנטים לאומיים לאין ערוך יותר מאשר שיקולים מעמדיים או אתניים, ומשום שהיא מתעלמת גם מהעובדה שאפילו לפי שיקולי כדאיות גרידא לא בטוח שאפשר לשכנע באופן רציונלי שההתנחלויות אינן משתלמות לנו. שהרי לצד ההשקעה הכספית האדירה, השטחים הכבושים מהווים גם פרה מניבה לא רעה בכלל לכלכלה הישראלית, החל ממשאבי הטבע שאנחנו מנצלים שם בלי הכרה, דרך כוח העבודה הזול שזרם מהשטחים לישראל לפחות עד לבניית החומה, וכלה בשוק הפלסטיני השבוי שלגרונו ישראל דוחפת את מוצריה. שלא לדבר על העובדה שההבחנה בין "השכונות" ו"ההתנחלויות" הולכת ומתאדה באופן שיטתי ומכוון, כאשר רבבות ישראלים שלא יכולים לעצמם לרכוש או אפילו לשכור דירה סבירה בגבולות 48' מוסללים להתנחלויות שבחלקן הפכו זה מכבר למדינת הרווחה האמיתית של ישראל.

על קרפדות ועכוזים

העמדה הזו של השמאל משחזרת למעשה את התעתוע כאילו יש כאן שתי ישויות נפרדות, "ישראל" ו"ההתנחלויות", המשכו הישיר של מצג השווא כאילו המתנחלים הם שמושכים בחוטיה של הבובה "ישראל", מין יצור נאיבי וחסר אונים כזה שכעת האו"ם בא להציל מציפורניי המתנחלים הרעים והערמומיים.

ישראל א', זו שלפני 67', התקיימה במשך 19 שנים בלבד. ישראל ב', זו שלאחר הכיבוש, מתקיימת כבר חמישים שנה. אורך חייה הוא פי שניים וחצי (!) מתקופת חייה של ישראל א'. הניסיון להמשיך ולהתייחס אליה כאל סרח עודף של ישראל א', "הנכונה", הוא מטעה ובעיקר מגוחך. ישראל ב' איננה גידול זר שצמח איכשהו על גופה של ישראל א', שאילו רק נשכנע אותה להסירו בניתוח כירורגי היא תחזור לאיתנה ותבריא; ישראל ב' היא ההתפתחות האבולוציונית של ישראל א', הנגזרת מההיגיון הפנימי ביותר שלה.

תגובת השמאל הזו הזכירה לי בדיחה ישנה, על אדם שנכנס לרופא ולראשו קרפדה. "מה הבעיה?", שואל הרופא, והקרפדה משיבה "דוקטור, תראה מה צמח לי על הישבן". ישראל ב' כבר מזמן איננה הקרפדה הנצמדת לראשה של ישראל א'; היא האדם הדבוק לעכוזה. אם ישראל רוצה לעשות את ההפרדה בינה ובין מפעל ההתנחלויות, שתואיל לעשות זאת בעצמה. אם לא, שתשלם על כך את מלוא המחיר, ויפה שעה אחת קודם.

 > החלטת האו"ם: האם הישראלים יבינו את המסר?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf