newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הנרצחת הסודית מהנגב שקברה את עצמה

בכל מנייני הנרצחות של השנה החולפת איש לא הזכיר את זאנא אל-סאנע מהיישוב לקייה, שנעלמה יום אחד ונמצאה קבורה במדבר. שום כתב אישום לא הוגש, איש לא דיבר עליה, איש לא כתב. עד עכשיו. חשיפת שיחה מקומית

מאת:

גיליתי לאחרונה עוד כשרון אצל הנשים הערביות: מסתבר שבמדינת ישראל 2016 אישה ערבייה יכולה לשים קץ לחייה, לקבור את עצמה באמצע המדבר, להעלים ראיות, לחזור למשפחתה כגופה ולהיקבר עוד פעם – בלי שאף אחד יחשוד מהי סיבת המוות. על הדרך היא יכולה גם לדאוג שכולם ממשכים בחיים כרגיל: המשטרה, הפרקליטות, המכון הפתולוגי, המשפחה והכפר.

הסיפור הזה מתחיל בקיץ האחרון, כשפרסמתי בפייסבוק את דבר הרצח החמישי של אישה ערבייה השנה, היא אמנה יסין, שהייתה בהריון מתקדם ונדקרה למוות. התאבלתי על האבדן הזה כהרגלי עם עוקבים וקוראים רבים, רק שאז קרה דבר שהפתיע אותי. אישה שאינני מכירה שלחה לי הודעה פרטית שאומרת כך: "את טועה, סמאח. השכנה שלי נרצחה לפני כמה חודשים והיא לא נכללה בסטטיסטיקה שלך".

השכנה האנונימית סיפרה לי שצעירה בדואית מהיישוב לקייה בשם זאנא אל-סאנע נעלמה לתקופה מסוימת, ואז פורסם בכפר שהיא מתה ועשו לה קבורה צנועה. כולם ידעו שהייתה ברקע אלימות מצד המשפחה ושתקו. אנשים באו לסוכת האבלים וידעו שהיא נרצחה ולא דיברו על זה. הסיפור לא פורסם בתקשורת, ומותה של אל-סאנע אכן לא נכנס למניין הנשים הנרצחות.

> התשובה לחוק המואזין: דרישה הכיר באזרחים הפלסטינים כמיעוט לאומי

מפגינות מול תחנת המשטרה ברמלה נגד אלימות נגד נשים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מפגינות מול תחנת המשטרה ברמלה נגד רצח ואלימות נגד נשים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

עם השם שלה בלבד, בלי תאריך או שום קצה חוט, התחלתי לחפש תיעוד של מקרה דומה בדרום, ופשוט לא היה לאישה הזאת זכר. סיפרתי לחגי מטר, מעורכי שיחה מקומית, את הסיפור וביקשתי עזרה כדי לפנות למשטרה ולפרקליטות. הסיפור נשמע מטורף לגמרי: איך זה שצעירה נעלמה, אז מצאו גופה ואף אחד לא יודע לספר לי מה קרה?

בירורים עם המשטרה אימתו את הסיפור: הצעירה אכן נעלמה בדצמבר האחרון. במשטרה פתחו בחיפושים ובמקביל עצרו את אחיה של אל-סאנע לאחר שהתקבלו דיווחים על איומים שלו כלפיה. קצת לאחר מעצרו לפתע מצאו בני המשפחה את גופתה קבורה למחצה במדבר, לא רחוק מאחד מהצמתים המרכזיים בנגב. הגופה הועברה לידי המשפחה אחרי נתיחה, שבאופן מוזר לא תרמה דבר לחקירה. כשפנינו למכון הפתולוגי נמסר לנו בעניין זה רק ש"מצב הגופה כפי שהגיע למכון לא אפשר לקבוע את סיבת המוות באופן וודאי, כמו גם את מנגנון המוות באופן מדויק".

כלומר, אפילו את העובדה שהיה רצח לא הצליחו לקבוע במכון. בהנחה שאישה צעירה לא יכולה למות מוות טבעי ואז להעלים את עצמה באדמת המדבר בכוחות עצמה – הייתה לי תחושה שהשכנה צודקת: רצחו את המסכנה הזו. קצת לאחר הנתיחה שוחרר האח ממעצר, ולפני כחמישה חודשים התיק בפרקליטות נסגר. החקירה במשטרה נמשכת, בינתיים ללא תוצאות.

הגלוי והסמוי

אז פנינו שוב למשטרה, הפעם לדוברות, בניסיון לברר איך יכול להיות שאישה נרצחת ואיש לא מדווח לתקשורת על הרצח, ואיך זה שעוברים חודשים על חודשים ולא מוגש שום כתב אישום. תהינו גם אם יתכן שיש הבדל באופי הטיפול במקרי רצח של נשים יהודים וערביות, כי לנו לפחות קשה לדמיין מצב שרצח של אישה יהודייה היה עובר בכזאת שתיקה של כל המערכות.

החלק הראשון של התשובה כלל הרצאה קצרה על שוויון בין הגופות והתחייבות שהמשטרה מטפלת בגופות ללא הבדל לאום דת, גזע ומין. בהמשך כתבו כך:

בחודש דצמבר 2015 התקבלה הודעה על היעדרות נשוא פנייתכם ובעקבות כך נפתח תיק חקירה בתחנת המשטרה, תוך ביצוע פעולות בהתאם לאירועים מסוג זה תוך חיפושים ואיסוף מודיעין. במהלך חקירת היעדרותה נגבו עדויות בין היתר גם מבתה וזאת סיפרה, רק במהלך עדותה הרביעית במספר, כי הנעדרת הותקפה בעבר על ידי אחיה.

בדיקה במערכות המשטרתיות העלתה כי בעבר הגיעה לבית החולים כשעל גופה סימני חבלה. שוטרי משטרת ישראל שהגיעו לתחקרה בעניין נתקלו בסירוב חד משמעי לשיתוף פעולה מצדה, [היא] סירבה לדבר ולספר מי גרם לה את החבלות ובאילו נסיבות, וזאת אף למרות מאמצי השוטרים לדובבה. משכך, ובהעדר תשתית ראייתית לתקיפה ולזהות התוקף, נסגר תיק החקירה.

בעקבות היעדרותה ולאחר עדות הבת בעניין אלימות האח, זה נעצר והחלו פעולות חקירה רבות הן של החשוד והן פעולות שיביאו לאיתור הנעדרת. כעבור מספר ימים אותרה גופת הנעדרת ובוצעה נתיחה אך לא ניתן היה לקבוע את סיבת המוות ובתום חקירה ולאחר היוועצות עם הפרקליטות האח שוחרר.

משטרת ישראל מצרה על התוצאות הטראגיות במקרה זה וממשיכה בביצוע פעולות חקירה במישור הגלוי והסמוי.

בואו אני אתרגם לכם קוראים יקרים בתרגום חופשי את ההודעה, כפי שאני מבינה אותה:

אכן, חופרים שכמוכם, לפני שנה בשיא המתח של התקריות האלימות על רקע לאומי, קרה משהו אי שם בכפר נידח בנגב, ונעדרה עוד אישה ערבייה. ביג דיל. חקרנו את המשפחה, והבת אמרה לנו אחרי ארבע פעמים ששאלנו שהדוד מרביץ. רק אז נזכרנו לבדוק במחשב המשטרתי וגילנו שפעם בעבר הלא רחוק הזעיקו אותנו מבית חולים כי המנוחה סבלה מחבלות קשות אך לא הצלחנו להוציא ממנה עדות. במחשב כתוב שהתאמצנו מאוד, אך לא ברור אם המשפחה הייתה בסביבה ואם חקרנו מי מהם או אם הרווחה או גוף רשמי אחר כלשהו התערב כדי לעזור לה. אין לנו מושג לגבי כל זה אבל מה שברור שהיינו ממש בסדר.

אז הבנו שהנעדרת התאשפזה בעבר בגלל אלימות קשה, כנראה מצד האח, ועכשיו היא נעדרת והמסקנה שהגענו אליה שהוא קשור לנושא אז עצרנו אותו. בינתיים בדיוק אחרי המעצר במקרה נמצאה הגופה, שהמכון המשפטי לא הבין מה קרה לה, אז חשבנו שאין טעם להחזיק את האח במעצר והוא שוחרר. הרי היא מתה כבר. יהיה זכרה ברוך ותפסיקו להציק.

הפגנות זעם ביום שישי

וזהו, קוראים יקרים. משטרת ישראל, מערכת המשפט, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה ומערכת החינוך מזמינות אתכם להסתפק בהבעת צער על רצח נשים. בואו יחד נתאבל על אוזלת ידינו מול גברים אלימים, חמושים וחסרי רסן חינוך וערכים.

גם אני מצרה על מותה של אל סאנע, אבל אני ועשרות אלפי נשים במרחב הזה ערביות ויהודיות, גברים ונשים מהצפון והדרום, לא רוצות לסתום את הפה יותר. נמשיך למחות, נמשיך לצעוק, נמשיך להילחם על הזכות שלנו לחיות ולא רק לחיות – אלא גם לפעול יום יום כדי לתקן את המצב הג׳ונגלי אליו הגענו.

וזה הזמן והמקום לקרוא לכולכן ולכולכם להצטרף לצעדת הזעם שתתקיים בערערה ב-16:30 ביום שישי הקרוב, היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. פעולות נוספות יתקיימו בתל אביב ובערים אחרות. תחפשו אירועים ומחאה בסביבה ותצטרפו למצעד הנשים למען החיים.

חגי מטר סייע בהכנת הפוסט. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> "מעדיף שילדיי ילמדו ביידיש ולא יקללו במרוקאית"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf