הדילמה של השחקן הערבי: לשתוק בהמנון או לעבור לליגה הפלסטינית

בניגוד לארה"ב, שם נוקטים ספורטאים במחאה פוליטית, שחקני כדורגל פלסטינים אזרחי ישראל פשוט שומרים על שתיקה. מוחמד דרוויש מפרדיס בחר בדרך אחרת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

שחקן הכדורגל הכישרוני והמבטיח מוחמד דרוויש, שחקנה לשעבר של קבוצת הכוח רמת גן, היה צריך להחליט: דמוקרטיה או מרד. גם בכדורגל. מוחמד בן ה-25 בחר במרד, וכיום הוא אחד משחקני המפתח בנבחרת הכדורגל של פלסטין, שחקן מוביל בליגה הפלסטינית, ועל הדרך גם דוגמן הבית של נותנת החסות הרשמית לנבחרת פלסטין, חברת הסלולר ג'וואל.

את מוחמד הכרתי מילדותו, שנינו ילידי הכפר פרדיס ומתגוררים באותה שכונה. בימים שהיה לי עדיין כוח לזוז קצת במגרש הזיתים בשכונה, מוחמד היה מגיע ועושה לכולנו בית ספר לכדורגל. הוא אמנם היה בעל מידות גוף זעירות, אך כבר אז כולם ידעו שבדרוויש יש ניצנים של כוכב.

> חייבים לדבר על ההתנהגות המבישה של ערן זהבי מול אלבניה

מוחמד דרוויש בלבן במדי קבוצתו הקודמת, שבאב אל דאהרייה, במשחק נגד קבוצת אל-עורובה מעומאן (יוסף שאהין)

מוחמד דרוויש במדי קבוצתו הקודמת, שבאב אל דאהרייה, במשחק נגד קבוצת אל-עורובה מעומאן (יוסף שאהין)

בגיל 17 מוחמד, שמשחק בעמדה מרכזית בקישור, כמעט הצליח לתפוס מקום במועדון מכבי חיפה, אך שורה של תקלות בירוקרטיות ניפצו את החלום, תקלות שאינן זרות עבור שחקנים צעירים רבים. לאחר תקופה של חוסר יציבות בליגות הישראליות, מוחמד היה צריך להחליט כיצד לנהל את עתידו המקצועי. הוא ניצב בפני צומת, ובצומת הזה היו שתי דרכים שבכל אחת מהן אין פניית פרסה: להסתפק בליגה הלאומית הישראלית כשחקן שולי, או לעבור לליגה הפלסטינית.

מבחינה מקצועית האפשרות השנייה היא סוג של הליכה אל הלא נודע, אך מבחינת זהות, לאדם עם מודעות מינימאלית לנושא הזה, מדובר בדרך של שבירת כלים מול הממסד באקט מחאתי ברור, שכולל קבלת דרכון פלסטיני והפניית עורף לתעודת הזהות הכחולה. לאחר התלבטויות רבות מוחמד הלך עם הלב, הוא הלך עם הזהות, בחר להמשיך את דרכו בליגה הפלסטינית, ומשם דרכו כבר נסללה לעבר ייצוג בנבחרת הפלסטינית.

נפש יהודי

פלסטינים שמשחקים בליגה הישראלית נתקלים בחתיכת פלונטר, בדמות ההמנון הלאומי. כשזה מגיע למשחקי כדורגל, במיוחד כששחקן פלסטיני כבר מוזמן לסגל של נבחרת ישראל, השחקנים בדרך כלל בוחרים להרכין ראש ולא לשיר בזמן ניגון ההמנון. הם בוחרים במחאה שקטה, דמוקרטית, מפעילים מנגנון הגנה של כיפת ברזל רגשית שתהדוף את כל המחשבות הרעות על דיכוי, על כיבוש ועל אפליה עבור בני עמם, זכות יסוד לכל אדם. באותו הזמן הם ודאי מדקלמים בראש את אותם ערכים שהנחילו להם על ספורט, על אחווה, על מלחמה בגזענות ועל שלום כלל עולמי שיביא הספורט.

שלשום (שבת) שיחקה נבחרת ישראל באלבניה במסגרת מוקדמות גביע העולם 2018. בסגל נמנה שחקן ערבי אחד, טאלב טוואטחה, יליד ג'יסר א-זרקא, הכפר השכן של פרדיס. טאלב, שהצליח לעשות את הבלתי יאומן, במיוחד לאור מוצאו מאחד הכפרים הערבים הקשים ביותר מבחינה סוציו-אקונומית, היום הוא שחקן בבונדס ליגה בגרמניה, בקבוצת איינטרכט פרנקפורט.

לעומתו, ביום חמישי האחרון מוחמד דרוויש השתתף במשחק ידידות של נבחרת פלסטין מול נבחרת לבנון בביירות, משחק שהסתיים בתוצאה 1-1. מבחינת טאלב, ההמנון שהושמע בתחילת המשחק אינו קשור אליו או לזהותו ולו במקצת. מבחינת מוחמד דרוויש, השאלה הזו היא כלל לא רלוונטית.

> להתגייס מול טראמפ לפני שנגמור כמו הדינוזאורים

משחק גם בנבחרת פלסטין: מוחמד דרוויש בכחול במדי הילאל אל-קודס במשחק נגד אהלי אל-ח'ליל מחברון (יוסף שאהין)

משחק גם בנבחרת פלסטין: מוחמד דרוויש בכחול במדי הילאל אל-קודס במשחק נגד אהלי אל-ח'ליל מחברון (יוסף שאהין)

לנושא ההמנון התייחס לאחרונה גם עבאס סואן, שחקן העבר של בני סכנין ושל נבחרת ישראל, במסגרת כנס נגד גזענות שהתקיים לפני כשבועיים בחיפה. באחד הפאנלים הצהיר סואן ששחקן ערבי אינו יכול לשיר את ההמנון. מסר זה ברור ללא מעט שחקנים וגם לציבור הפלסטיני בארץ, רק שמה שמעניין הוא שמעולם לא היה שחקן פלסטיני אחד שניצל את המעמד כדי להביע מחאה פוליטית של ממש מעבר לשתיקה או להרכנת הראש. אף אחד מהם לא בחר בדרכם של ספורטאים גדולים שלא חששו לערבב פוליטיקה עם ספורט אם היה נדרש. ההיסטוריה הכירה לא מעט כאלה, והאחרון שעלה לכותרות הוא שחקן הפוטבול האמריקאי, קולין קפרניק, שחקנה של סן פרנסיסקו פורטי ניינטרז.

לשבת בהמנון

קפרניק, שאביו הוא אפרו-אמריקאי, עורר סערה באוגוסט האחרון לאחר שסירב לעמוד בזמן השמעת ההמנון האמריקאי בתחילת משחקי הפוטבול. קפרניק מחה נגד האלימות המשטרתית נגד שחורים ונגד היד הקלה על ההדק כנגד אפרו-אמריקאים, אך לקפרניק גם הייתה בעיה עם ההמנון האמריקאי, שבעבר התייחס לעבדות ועבדים כחלק מההווי האמריקאי בדרך לבניית האומה. חלק זה כיום לא קיים בהמנון: הוא הושמט ובמקומו מושמעת אך ורק מוזיקה. ועדיין, לדרוש מאפרו-אמריקאי לשיר את ההמנון האמריקאי, שגם במתכונתו המצונזרת הוא עדיין אותו שיר משפיל מהימים ההם, שקול לדרישה מפלסטיני שיכרע ברך, ישיר את ההמנון ויצהיר שהוא נחות בפני נפש היהודי ההומיה.

מחאתו של קפרניק תפסה תאוצה ושחקנים רבים מענפים שונים בארצות הברית כבר מאמצים אותה. במקביל, התגובות הלאומניות לא איחרו לבוא: תמונות שלו נשרפו, הרשתות החברתיות געשו על המעשה הנבזי שלו. מי שהיה צריך ללכת בין הטיפות היה הנשיא היוצא ברק אובמה, שאמר שקפרניק משתמש בזכות חוקתית למחאה, אך מהצד השני עליו לזכור את כאבם של אלה שהקריבו למען המדינה. פוליטיקה ישנה נשארת ישנה. מעניין כיצד יגיב הנשיא הנכנס דונלד טראמפ לכזו מחאה. הדמיון האנושי יכול להיות מאוד יצירתי במקרים כאלה.

בעת האחרונה, שחקני כדורגל פלסטינים אזרחי ישראל בוחרים לממש את הקריירה בליגה הפלסטינית או בנבחרת הפלסטינית. בניגוד לשחקנים פלסטינים בליגות הישראליות, האי-נוחות הכרוכה בכל מה שקשור להמנון לא עולה כלל בלקסיקון של שחקני נבחרת פלסטין. בתחילת השנה הביאה אותו בחירתו לשחק מול נבחרת אלג'יריה, אחת מהטובות בעולם עם קהל מהנאמנים בעולם. המשחק היה משחק בית של אלג'יריה, ואף על פי כן שמונים אלף הצופים האלג'יראים עודדו ותמכו גם בנבחרת הפלסטינית היריבה. מבחינת דרוויש – ככה זה מרגיש לשחק במקום שהוא בית (ראו סרטון).

הגזענות והפילוג קיימים בכל מקום, במגרשים ומחוצה להם, בהמנונים, במוסדות, ברחוב, בעבודה ובכל מקום שניתן לדמיין. כשהעניין מגיע לזהות ולמאבק על שוויון בין בני אנוש, ספורטאים כמו קפרניק, כמו דרוויש, שבוחרים מרצונם לאתגר את הממסדים העוצמתיים ואת הקונצנזוס הקיים בציבורים רחבים, הם אנשים ראויים להערכה שנושאים עמם מסרים אנושיים פשוטים של סרבנות והתנגדות לכפות אחדות מדומה ולא אנושית על בני האדם.

> מצרים נצחה את גאנה 2-0, וא-סיסי קנה עוד זמן

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

עדלה איאד, פועלת במפעל מבשלים בשבילך במישור אדומים, בפגישת סולידריות של העובדות השובתות ב-5 בדצמבר, 2019 (צילום: אקטיבסטילס)

בלי פנסיה וחופשה: פועלות פלסטיניות במישור אדומים פתחו בשביתה

"אני עובדת עשר שעות ביום ומרוויחה 3,000 שקל בחודש. לא משלמים לי נסיעות, דמי הבראה או ימי מחלה"; "אילו היינו פועלים ישראלים לא היו מתנהגים אלינו ככה"; עובדות במפעל מבשלים בשבילך התארגנו למאבק על זכויותיהן. מנכ"לית החברה: "אנחנו המומים ומופתעים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf