newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של 'בוגדים' שהוכרו ע"י הדורות הבאים כמקור לגאווה"

"בשבילי הפלסטינים בנבי סאלח הם היהודים בתקופות אחרות שבהן אנחנו נרדפנו". לפני שנה סומן המורה להיסטוריה הרצל שוברט בתור ה"בוגד" התורן לאחר שזוהה בתמונות כמפגין בנבי סאלח. מה מביא אדם לסכן את עצמו ואת עתידו למען זכויות של אנשים אחרים? ראיון

מאת:

בסוף אוגוסט לפני שנה התפרסמו בתקשורת תמונות של חייל המנסה לעצור באלימות ילד בן 12 במהלך הפגנה בכפר הפלסטיני נבי סאלח שבגדה המערבית. הילד נחשד בהשלכת אבנים, למרות שהמפגינים במקום טענו שהדבר כלל אינו אפשרי, מכיוון שידו של הילד הייתה בגבס.

התקשורת הממוסדת והרשתות החברתיות רעשו, אבל לא מהמעצר האלים של ילד בן 12 בידי איש צבא (ולא, למשל, בידי איש משטרה בליווי עובדות סוציאליות), אלא מתוקפנותן כביכול של הנשים והילדות שניסו לחלץ את הילד מידי החייל והפכו בתקשורת הממוסדת לחבורת מתפרעות. מי שהצטייר כקורבן בסיפור היה החייל – רעול הפנים החמוש היחיד בסיפור.

בהמשך נוסף טוויסט לעלילה כאשר גולשים ברשת זיהו בתמונות את אחד המפגינים – הרצל שוברט, מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון ברמת גן. ברשתות התפרסמו נגדו גידופים, לבית הספר בו הוא לימד זרמו עשרות שיחות טלפון עם איומים, מול בית הספר התייצבה חבורת מסיתים בראשותו של בנצי גופשטיין שדרשו לסלק את "הבוגד" מבית הספר ושלחו אותו לעזה, וראש עיריית רמת גן מיהר לפרסם דרישה לפיטוריו.

חייל תופס את מוחמד תמימי בן ה-12באלימות במהלך הפגנה בכפר נבי סלאח (צילום: כראם סלים)

החייל תופס את מוחמד תמימי בן ה-12 במהלך הפגנה בכפר נבי סלאח (צילום: כראם סלים)

הסימון וההסתה האישיים נגד פעילים וארגוני שמאל הפכו לאחד ממאפייני תקופת שלטון נתניהו והימין הקיצוני. המורה אדם ורטה, קמפיין ה"שתולים" של עמותות הימין, שוברים שתיקה, תעאיוש, וכמובן שוברט עצמו הם רק דוגמאות על קצה המזלג ל"מכשפות" שצד הימין לאחרונה. שלא לדבר על שחקנים, זמרים, משוררים ואנשי תרבות פלסטינים. ה"בוגד" האחרון עליו הכריז הימין מלחמה הוא מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד מאז העז לדבר באו"ם נגד מדיניות ישראל בשטחים הכבושים. בשבוע האחרון שוחחתי עם המורה הרצל שוברט. עניין אותי לשמוע מה גורם לאדם לקום ולסכן את עצמו ואת עתידו, ואיך זה לעמוד בעין הסערה.

– אז איך זה מרגיש שמכנים אותך "בוגד"? שאלתי אותו, יום אחרי שיו"ר הקואליציה הודיע כי יפעל לשלילת אזרחותו של מנכ"ל "בצלם".

"בוגד היה מאז ומתמיד הכינוי בו השתמשו משטרים שביקשו להשתיק כל קול המתנגד לנרטיב התעמולתי שלהם. במקרה של ישראל, המטרה היא להשתיק כל התנגדות לטענה השקרית כאילו שהתנחלויות אינן מכשול לשלום, או שאין קשר בין הסכסוך לבין הכיבוש", עונה שוברט. "ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של בודדים, ארגונים, ותנועות שפעלו נגד קונצנזוס שקרי ולבסוף הוכרו על ידי הדורות הבאים כמקור לגאווה".

"לא מוכן להישאר אדיש"

הרצל שוברט נולד בישראל לזוג הורים ניצולי שואה. אביו שרד כמה מחנות, האחרון בהם היה מחנה עבודה באוסטריה. עד היום הוא זוכר את אביו מתעורר בלילות בצעקות מסיוטים. "אבא שלי היה מספר לי איך הוא סבל מאנטישמים, ולקח השואה בשבילי הוא לראות ביהודים סמל לחלש בחברה, מי שהממסד או הרוב מתעמר בו. זה יכול להיות הקהילה הלהט"בית, מבקשי מקלט, צוענים, או פלסטינים. כל מי שחלש ונרדף הוא בשבילי סוג של יהודי. היהודי שלי הוא מטאפורה, מיעוט נרדף בכל תקופה היסטורית," מספר לי שוברט בפגישה שערכנו. "בשבילי להשתתף בהפגנות בנבי סאלח זה להגיד שאני לא מוכן להישאר אדיש לדיכוי שמתרחש שם, שאני מתייצב לצד החלש. בשבילי הפלסטינים בנבי סאלח הם היהודים בתקופות אחרות שבהן אנחנו נרדפנו".

בגיל צעיר היגרה המשפחה מישראל לארה"ב. את רוב שנות הילדות והנעורים העביר בשכונה קטנה בפילדלפיה שרוב תושביה אפרו אמריקאים, שם פתחו אמו ואביו מכולת קטנה. אביו, מספר שוברט, לימד אותו לכבד כל אדם. "קיבלתי מגיל מאוד צעיר חינוך הומניסטי, אנטי גזעני, והיו לי הרבה חברים שחורים". הוא חזר לארץ בגיל 20, אחרי מלחמת ששת הימים, כציוני אדוק. "התחושה שלי לפני המלחמה הייתה שהערבים עומדים להשמיד את מדינת ישראל, וכשישראל ניצחה מאוד שמחתי".

> כך נעשה לחגי אלעד של 1958

בנות משפחת תמימי מונעות את מעצרו של מוחמד תמימי, 12, במהלך ההפגנה השבועית נגד הכיבוש בכפר נבי סאלח, הגדה המערבית, 28 באוגוסט 2015. (אקטיבסטילס)

התמונה שסימנה את המורה להיסטוריה: בנות משפחת תמימי מונעות את מעצרו של מוחמד תמימי, 12, במהלך ההפגנה השבועית נגד הכיבוש בכפר נבי סאלח. ברקע בחולצה הכחולה וכובע מצחיה: הרצל שוברט, הגדה המערבית, 28 באוגוסט 2015. (אקטיבסטילס)

הוא התגייס לצבא, התקבל לעתודה והחל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב. שם הוא פגש אנשי שמאל, בהם סטודנטים ערבים, ונחשף לרעיונות חדשים. "בשיחות עם חבר פלסטיני, שמשפחתו גורשה במלחמת העצמאות מהכפר ציפורי לאזור נצרת, שמעתי לראשונה שגם בתוך ישראל יש פליטים קורבנות מלחמת 1948", הוא נזכר. שוברט הבין שהתמונה שהייתה לו לגבי ההיסטוריה של ישראל חלקית מאוד, החל לקרוא ספרים והתעמק בסיפור הנכבה והגירוש של מאות אלפי פלסטינים תוך כדי הקמת המדינה.

במהלך לימודיו באוניברסיטה התקרב לחברי ארגון "מצפן" הסוציאליסטי, וכמה שנים מאוחר יותר אף הצטרף לארגון היהודי ערבי. מצפן, לדבריו, היה פורץ דרך בכמה תחומים חשובים. "זיהינו את האופי הקולוניאלי של הסכסוך הרבה לפני שזה התקבל בשיח האקדמי או בשיח של השמאל הרדיקלי. בניגוד לשמאל הישן, שהתייחס לסכסוך כבעיית פליטים בלבד, הבנו שהפלסטינים הם עם בעל זכויות ככל העמים. במקביל, גם קבענו שיש להכיר בעם היהודי הישראלי שחי בישראל/פלסטין כקבוצה לאומית".

חברי מצפן, שתמכו בזכותו של העם הפלסטיני להיאבק נגד הכיבוש, דחו את הקריאה של אש"ף באותם ימים, להקים בארץ מדינה חילונית שבה יחיו ביחד יהודים, נוצרים ומוסלמים. הם טענו כי היהודים הישראלים אינם מהווים סתם קהילה דתית אלא קבוצה לאומית חדשה שצמחה כאן בעשרות השנים האחרונות. לכן, בלי קשר לנסיבות שבהן היא התפתחה, יש להעניק לקהילה היהודית-ישראלית את הזכות להגדרה עצמית, כולל הזכות להקים לעצמם מדינה, אם ירצו. "אנחנו רצינו איחוד סוציאליסטי שיכלול את כל המזרח התיכון. אבל תמיד אמרנו שבמסגרת אותו איחוד, כל המיעוטים הלאומיים חייבים לקבל את הזכות להגדרה עצמית".

לדבר פוליטיקה בכיתה

בגיל 41, אחרי שהתנסה במגוון עבודות, החליט שוברט להפוך למורה להיסטוריה בתיכון. הוא לימד במשך 23 שנים, עד שפרש השנה. לדבריו, תמיד התחבר היטב עם בני נוער והוא החליט לעשות שימוש מועיל בידע הרחב שלו בהיסטוריה. "ללמד היסטוריה בבית ספר תיכון היה בשבילי לא רק פרנסה אלא גם סוג של שליחות, כשהמטרה היא לא רק לגרום לתלמידים לשנן חומר ועובדות שאולי לא ממש נחוצים להם, אלא להרחיב את תמונת העולם שלהם, ללמוד איך מנתחים ברצינות ולא רק בסיסמאות שטחיות סוגיות פוליטיות וחברתיות,  וכן – גם ללמוד מה שאפשר ללמוד מניסיון העבר".

הוא מעולם לא הסתיר מפני התלמידים את עמדותיו אך תמיד כיבד אותם ונתן לכולם להתבטא בכיתה. "כשלימדתי היסטוריה מודרנית, השתדלתי לעשות קישורים לתופעות אקטואליות. למשל, כשעסקנו בתהליך הקריסה של רפובליקת ויימאר, הראיתי את הדמיון בין השפה של הימין אז לבין עכשיו, שפה שמקדשת מוסדות כמו מדינה וצבא, מדברת על העם כאיזו ישות מיסטית, מעודדת גזענות ואיבה לזרים ומסמנת את היריבים האידיאולוגיים כבוגדים. רציתי שידמיינו לעצמם איך היו מתנהגים באותם ימים אפלים של שנות ה-30 אילו היו גרמנים – למשל, איך היו מגיבים להתנכלויות ליהודים".

"בשנה שעברה, כשנתניהו אמר שהמופתי הירושלמי שיכנע את היטלר להשמיד את היהודים, הסברתי לתלמידים שמבחינה עובדתית זה פשוט אינו נכון. היטלר לא היה זקוק לעצות של חג' אמין אל-חוסייני, כי השמדת היהודים החלה עוד לפני הפגישה ביניהם. אחרי שהסברתי את העובדות גם אמרתי להם את דעתי האישית מה היה האינטרס של נתניהו לומר שקר כזה גס. מה שהוא ניסה לעשות היה לקשור בתודעת הישראלים בין הפלסטינים לבין שואה".

> טבח קיביה: מאין בא הנוער שלא חש מעצור לבצע את הזוועה?

המורה להיסטוריה וילד ספיידרמן בורחים מגז מדמיע שיורים חיילים. שוברט בהפגנה בני סאלח.(צילום: חיים שוורצנברג)

המורה להיסטוריה שוברט וילד ספיידרמן בורחים מגז מדמיע שיורים חיילים. בהפגנה בנבי סאלח.(צילום: חיים שוורצנברג)


שוברט בהפגנה בנבי סאלח (צילום: דוד ריב)

מאז שנות ה-90 נושאי ההיסטוריה הכללית הורדו ממבחני הבגרות, וכיום נשארו בבגרות רק פרקים בהיסטוריה של היהודים או תולדות הציונות. נושאים כמו רפובליקת ויימאר, המשבר הכלכלי בארה"ב בשנות ה-30 או הפשיזם באיטליה, נלמדים, אם בכלל, בכיתה ט' אבל לא לבגרות. שוברט טוען שזהו חלק מתהליך כללי של התגברות הלאומנות וההסתגרות שעוברת החברה הישראלית. "תראה כמה רחוק ימינה זז המרכז הפוליטי בשנים האחרונות. "אם ניקח את הרצוג או את לפיד, המרחק בינם לבין ברוך מרזל הרבה יותר קטן מהמרחק בינם לאנשים כמונו", הוא אומר. לדבריו, שלא כמוהו, על רקע האווירה הזאת רוב המורים מעדיפים שלא לדבר פוליטיקה בכיתה כדי שלא להסתבך בצרות.

עבודתו כמורה מעולם לא מנעה ממנו להשתתף בפעילות פוליטית ובפעילויות מחאה. לפני חמש שנים התחיל להשתתף בהפגנות בכפר נבי סאלח. "הסיפור של הכפר מייצג את מה שמתרחש בגדה. על אדמותיו נבנתה התנחלות בשם חלמיש, ולפני חמש שנים הופקע לטובת המתנחלים גם מעיין שאנשי נבי סאלח השתמשו במימיו. התושבים לא השלימו עם ההפקעה, ועד לפני כמה חודשים התקיימה מדי שבוע תהלוכה בהשתתפות ישראלים ותושבים מהכפר בניסיון להגיע למעיין, כשהצבא שמשרת את המתנחלים מונע את זה בכוח. מין טקס קבוע שכולל ירי רימוני גז מצד החיילים וזריקת אבנים מצד צעירים מהכפר. היו גם תקופות של הפעלת בואש, מיכלית שהתיזה על המפגינים נוזל מסריח, וגם ירי כדורי גומי".

בדצמבר 2011 נהרג מוסטפא תמימי, בן 28, במהלך הפגנה מירי של חיילים. פחות משנה אחר כך, בנובמבר 2012,  נהרג גם קרוב משפחתו רושדי תמימי, בן 31. "נרצחו," מבקש שוברט לדייק.

ההיסטוריה תשפוט

ההשתתפות בהפגנות בנבי סאלח היא דרכו של שוברט להביע תמיכה בפלסטינים ובמאבקם. "אבל בעיקר אני עושה את זה בשביל עצמי. אני מתבייש במה שמדינה הזו מעוללת, וזו הדרך שלי להסתייג ולהפריד את עצמי מהטרור שישראל מפעילה נגד הפלסטינים".

כשאתה עומד מול חייל בהפגנה, איך אתה מגיב? שוברט: "אני תמיד מנסה לדבר אל החיילים. אומר להם שזה שטח כבוש, שבעוד עשר שנים הם יתביישו במה שהם עושים כאן. 'אתם משתפים פעולה עם הרשע', אני אומר להם".

> למה בצלם לא מדברים ישירות איתנו בארץ?

שוברט חוטף מחיילים בהפגנה בנבי סאלח.(צילום: חיים שוורצנברג)

שוברט חוטף מחיילים בהפגנה בנבי סאלח.(צילום: חיים שוורצנברג)

כמה חודשים אחרי הסערה סביב פרסום תמונת החייל והילד פורסמה ברשתות החברתיות תמונה נוספת שבה נראה שוברט בנבי סאלח כשהוא מחזיק בידו לבנה, בלוק בניין. לטוקבקיסטים מהימין זו הייתה ההוכחה הסופית לבוגדנותו. שוברט ועוד פעילת שמאל קיצוני "מחזיקים בידיהם בלוקים כדי להביא למחבלים שיזרקו על החיילים וגם כדי לזרוק בעצמם!", זעק איש הימין הקיצוני יואב אליאסי בפוסט ששותף מעל 4,000 פעמים. שוברט מספר על מה שאירע באותו יום: "בגלל רימוני הגז שירו החיילים פרצה במקום שריפה, ואנשים התחילו לאסוף בלוקים כדי להקים מכשול שימנע מהאש להגיע למטע עצי הזית הקרוב". לא בדיוק זריקת אבנים על חיילים.

בעקבות ההסתה נגדו ברשתות החברתיות התחילו להגיע לבית הספר טלפונים עם איומים ודרישה לפטרו. במקביל, הוא מספר, הוא קיבל תמיכה מהרבה אנשים. "הורים של תלמידים כתבו להנהלה דברי תמיכה, וגם בקרב המורים לא הייתה עוינות. כשהגיעו הפאשיסטיים להפגין בכניסה לבית ספר בקריאות 'בוגד', התווכח איתם והגן עלי מורה שעובד איתי, אדם דתי. תושבים ברמת גן שלחו לראש העיר מכתבי מחאה על הקריאות שלו לפטר אותי." כשבמזכירות ניסו לברר מי מתקשר לדרוש את פיטוריו, התברר שלא מדובר בהורים לתלמידים אלא באנשים שאין להם שום קשר לבית הספר.

הנהלת בית הספר לא נקטה נגדו בשום צעדים, למרות שהיו עליה לחצים מדרגים יותר גבוהים. רק שאלו אותו אם הוא מדבר פוליטיקה עם תלמידיו. "עניתי שאני מדבר בכיתה פוליטיקה, ושזה מותר ואפילו רצוי לפי הנחיות חוזר מנכ"ל משרד החינוך, בתנאי שהמורה נותן לתלמידים להביע את דעותיהם. וזה בדיוק מה שאני עושה, חשוב לי שכולם ישתתפו בדיון הכיתתי." במרס השנה הציעו לשוברט לצאת לפנסיה מוקדמת, שנה לפני מועד הפרישה, והוא הסכים. האם זה קשור לסערת נבי סאלח? לדבריו, הסדר של פרישה מוקדמת מוצע להרבה מורים, אך קשה לו להאמין שאין קשר בין הדברים.

בשנות ה-50 של המאה הקודמת בארה"ב, תקופת המלחמה הקרה עם ברית המועצות, הנהיג הסנטור ג'ו מקרתי קמפיין אנטי-קומוניסטי שהוביל אותו עד למינויו לראשות "תת-הועדה הקבועה לחקירות" של הסנאט. מקרתי הקים ועדות חקירה ורדיפה במסגרתן הואשמו אלפי אנשים שהיו בעיקר מורים, אנשי תרבות ותקשורת, אנשי ממשל וצבא ופעילים פוליטיים ב"חוסר נאמנות למדינה". חייהם של אלפים ובני משפחותיהם נהרסו בעקבות מסע הרדיפה הזה, אך בלי אותם אנשים אמיצים שעמדו על העקרונות שלהם בשנות ה-50 והתוו את הדרך, לא ניתן להבין את עלייתן של התנועות לזכויות האזרח, התנועות הפמיניסטיות והאנטי-מלחמתיות שקמו בשנות ה-60.

שוברט צודק, ההיסטוריה זוכרת את אותם אנשים שנרדפו אז בשנות החמישים כלוחמי צדק, בזמן שמקרתיזם הפכה למילת גנאי. הלוואי שגם כאן, יום אחד, אנשים כמו שוברט יזכרו כמי שנלחמו למען זכויות אדם, ומי שרדף אותם, כמי ששייך לכוחות השחור של ההיסטוריה.

> תסתכלו על הנשים האלה ותראו תקווה לשלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf