הפרדת הדת מהמדינה היא הפתרון, אז למה כולם מתנגדים לה?
זו לא שאלה של תחבורה ציבורית בשבת, של נישואין, גירושין או קבורה. ההשתייכות הדתית בישראל קובעת של מי המדינה, את חוקי היסוד שלה, מי רשאי להתאזרח בה ומי לא. ועל כך יש קונצנזוס ציוני רחב מהבית היהודי והליכוד ועד מרצ
הרוחות סוערות מאז סוף השבוע האחרון בעקבות ביטול עבודות התחזוקה של רכבת ישראל בשבת, מה שמנע את הפעלתה של הרכבת בסוף השבוע כולו וגם ביום ראשון. אני רוצה להציע פתרון פשוט לבעיה הזאת, אבל פתרון שנראה שמעטים שוקלים כיום ברצינות: אני רוצה להציע שישראל צריכה הפרדה של הדת מהמדינה.
הפרדת הדת מהמדינה היא עקרון דמוקרטי בסיסי ביותר. לא ניתן לקיים משטר דמוקרטי באמת, משטר המשרת את כלל האזרחים ללא אפליה, כל עוד הדת ממשיכה לשחק תפקיד מרכזי בחיים הפוליטיים. כל הדתות המוכרות לנו התפתחו והשתרשו בתוך הקשר בלתי-דמוקרטי בעליל, של שליטה גברית, מלוכנות, פיאודליזם ואפילו עבדות. ניתן בוודאי לשלב חיים אזרחיים דתיים עם ממשל דמוקרטי חילוני, אבל לא ניתן לקיים חיים אזרחיים חילוניים ותרבות דמוקרטית כל עוד לא מתקיימת הפרדת דת ומדינה. מצב עניינים זה לעולם ייצר עוולות וחוסר צדק, כפייה דתית והכפפת קבוצות דתיות שונות לרצונה של הדת השלטת.
אלא שבשיח הציבורי הישראלי קרה דבר מדהים. על אף שקמו בישראל מפלגות שחרטו על דגלן את הפרדת הדת מהמדינה לכאורה, וזכו בעבר בהישגים אלקטורליים לא מבוטלים, ועל אף פעילותם של מספר ארגונים בחברה האזרחית למען אותה המטרה, למעשה, כל אותן המפלגות וכל אותם הארגונים מתנגדים ואף דוחים על הסף את העקרון של הפרדת הדת והמדינה, שבשמו הם מתיימרים לפעול.
מפלגות אלה, כגון שינוי בעבר ומרצ ויש עתיד היום, או עמותת "ישראל חופשית", תומכות למעשה בהפרדת הכהונה הדתית, ולא הדת עצמה, מהמדינה. הם תומכים באפשרות לקיים נישואין וגירושין אזרחיים, ליסוע בתחבורה ציבורית בשבת, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות לחיים חילוניים סטנדרטיים במדינה, אך בנושאים העמוקים והמהותיים ביותר, הם אפילו לא מעלים על דעתם שיש להפריד בין הדת והמדינה.
> המורשת הצבאית המדממת של פואד
פעילי מרצ ומפלגות אחרות מפגינים בתחנת רכבת מרכז בעקבות ביטול עבודות הרכבת בשבת. אבל האם הם באמת בעד הפרדת הדת מהמדינה? (תומר נויברג/פלאש90)
מיומה הראשון, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית. ומאחר שהיהדות היא קודם כל ואחרי הכל דת, לא ניתן לתמוך בו-זמנית הן ברעיון הפרדת הדת מהמדינה והן בציונות, כלומר ברעיון שישראל צריכה להשאר מדינה יהודית.
מנהיגי מפא"י בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו הראשונים שהבינו שהנסיון העקר להגדיר את היהדות כ"תרבות" או כ"לאום" לא מחזיק מים. לכן, היו אלה הם (ולא החרדים) שביססו את הקשר בין הדת למדינה בישראל, בכך שהפקידו בידי הרבנים הציונים את המפתח ללגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית. היה זה בן גוריון שפנה לחרדים והציע להם להיות האחראים על היהדות שמגדירה את המדינה. שלטון האשכנזים החילונים הוותיקים הסוציאליסטים והלאומיים (או בקיצור: אחוס"לים) היה צריך את החרדים לצורך הגדרת המדינה כמדינה יהודית, הרבה יותר משהחרדים היו צריכים אותו.
זו, בקצרה, הסיבה לכך שלא היו רכבות בשבת ובראשון האחרונים. לא בגלל שהחרדים לחצו, אפילו לא בגלל חישובים קואליציוניים, אלא פשוט בגלל שהקונצנזוס הציוני כולו, מהבית היהודי והליכוד, דרך החרדים והמרכז הקיצוני ועד מרצ, מתנגד באופן חד משמעי לרעיון הפרדת הדת מהמדינה.
רטוריקה של שנאה
לאי הפרדה בין הדת והמדינה יש משמעויות מרחיקות לכת בכל הנוגע למסלולי האזרחות הנפרדים שמקיים המשטר בישראל, הרבה מעבר לשאלת התחבורה הציבורית בשבת, נישואין וגירושין, או הקבורה מחוץ לגדר של מהגרים מברית המועצות לשעבר. החוקים הבסיסיים ביותר של מדינת ישראל, אלה שמגדירים למען מי היא קיימת, מי רשאי להכנס לישראל ולהתאזרח בה, מי רשאי לאזרח את בן/בת זוגו, וכו', כל אלה נקבעים במדינת ישראל על ידי השתייכות דתית.
מקרה בוחן מרתק בעניין זה הוא שאלת הלאומיות בישראל. על פניו, מדינת ישראל היא המדינה היחידה שאינה מכירה בזהות הלאומית של עצמה. בכל מקום שאליו אלך בעולם, יזהו אותי מיד כישראלית. המקום היחיד שבו אין לי את האפשרות החוקית להזדהות לאומית כישראלית היא במדינת ישראל עצמה. כפי שהראה המקרה של בג"ץ "אני ישראלי", מדינת ישראל איננה מכירה בזהות "ישראלי" כזהות לאומית לגיטימית.
כפיצוי על הסתירה בין התמיכה המהותית באי הפרדת הדת מהמדינה לבין המאבק על צמצום השליטה של הדת בחיים האזרחיים בישראל, נראה שאותם הארגונים והמפלגות התומכים לכאורה בחילוניות, ויחד איתם חלקים נרחבים מתקשורת המיינסטרים הישראלית, פונים פעם אחר פעם לרטוריקה רושפת שנאה כלפי החרדים, כאילו שהם האשמים במצב, ולא הקונצנזוס הציוני כולו.
למעשה, מעבר לביטויים האנטישמיים להדהים הנשמעים כלפי חרדים בזמנים כאלה – ביטויים שלא היו רואים אור יום באף מדינה בעולם המערבי – עצם הפניית האצבע המאשימה כלפי השעיר לעזאזל היהודי, עצם הסתת תשומת הלב מהמדיניות הרשמית של הממשל החילוני ותליית האשמה בשר הזוטר היהודי המאמין, היא שחזור מופתי של האנטישמיות האירופאית הקלאסית.
עבור מי שמאמינים ברצינות ברעיון הדמוקרטי, אין די בהצהרות בומבסטיות או בהאשמת היהודי התורן. הגיע הזמן להפריד את הדת מהמדינה באמת, ולכונן מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה. במדינה כזאת, לא רק שיהיו רכבות פועלות בשבת, אלא שהן לא יהיו עמוסות עד אפס מקום בחיילים חמושים העוסקים במלאכת הדיכוי שנועדה לשמר את מערכת הפריווילגיות הציונית, אותה מערכת הקושרת בקשר גורדי את זכויות היתר העצומות הניתנות ליהודים בישראל ומעלות אותנו לדרגת "גזע עליון" מחד, עם שלל ויתורים מינוריים, כגון שיבושים בתנועת הרכבות או מניעת הזכות לנישואין אזרחיים וגאים, מאידך.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
