newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשערביה, יהודיה וסמארטפון נפגשים ברכבת הקלה

ערבים יקרים בתחבורה הציבורית, תמיד תחפשו לכם יהודי טוב עם מצלמה ותבקשו ממנו לתעד. אם אתם מחבלים, הוא יזכה בסקופ, ואם סתם יתנפלו עליכם בגלל גזענות הוא ירוויח את האנושיות שלו ואתם תישארו עם ראיות חותכות

מאת:

לכאורה אפשר היה להגיד שזו רק עוד תקרית של גזענות העטופה בפחד היהודי והמוכר. עוד אירוע אחד בין רבים ברכבת הקלה בירושלים. אבל לא, זה משהו אחר, וחייבים לתת לו מקום.

מאז שכתבתי פה לאחרונה על הורדת הנוסעים הערבים מהאוטובוס באילת ועל השפלתם קיבלתי כמה וכמה פניות על מקרים שונים נוספים של תקיפת פלסטינים במרחב הישראלי. פה זו הייתה צעירה יהודייה שמתעדת את הבידוק שעוברים עובדים ערבים בבאר שבע, ושם זו הייתה תמונה של יהודים משועשעים שמצלמים את אנשי כוחות הביטחון משפילים עובדי בניין.

אחרון המקרים היה המקרה של חנאן זיד אלקילאני, סטודנטית לאמנות בבצלאל שעשתה את דרכה מהר הצופים לתחנה המרכזית ומיהרה להגיע לאוטובוס שנוסע ללוד, לאחותה. בשיחה שקיימתי איתה השבוע סיפרה לי חנאן שהיא עמדה ברכבת הצפופה ודיברה בטלפון בערבית עם חברה, כשברקע צצה לה אישה בלשית עם חוש ביטחוני מפותח, והחליטה שיש מחבלת בקרון. האישה פנתה לשוטרת מג"ב שהייתה בין הנוסעים, והשתיים החליטו להציל את הרכבת מתיקה הגדול של הצעירה, שהמשיכה בשיא "חוצפתה", לדבר בערבית.

השוטרת בקשה מחנאן לרדת ולהפסיק לדבר בטלפון. "מה פתאום", ענתה הצעירה בעברית ברורה, "לא עשיתי כלום, ואין לי כלום". אמרה והמשיכה לפטפט עם החברה בטלפון. כאן כבר המגב"נקית התעצבנה, וניסתה להציל את כבודה שנרמס: "תרדי עכשיו ואל תעשי לעצמך פדיחות", הורתה. חנאן לא התרגשה מהאיומים, וסירבה בתוקף. "ארד איפה שאני צריכה לרדת. אם את מתעקשת בתחנה הבאה את יכולה לבדוק את המזוודה. אני ממהרת עכשיו לאוטובוס", הפטירה וחזרה לחברה מעבר לקו.

בשלב זה עלה רחש בחש באוויר הקרון. צעירה יהודייה התחילה לצלם, ואחרת יצאה להגנתה של הערבייה שמסרבת להיכנס לדמותה בתסריט בשקט. כמובן שגם הן חטפו גידופים וקריאות גנאי. "יפות נפש, מה אם היה לה פצצה, אם היא מחבלת מה תעשו?". "אם היא מחבלת אז יהיה לנו הכל מתועד, אל תדאגי", השיבה היהודייה. אחרים בקרון התחילו לצעוק על חנאן "מחבלת, לכי לעזה", ולעבר היהודיות המזדהות "לכו לחו״ל, נראה איך יתייחסו אליכן".

אחרי שהסתיימה חלוקת הכרטיסים לחו״ל למורדות המעצבנות, ובעוד חנאן מתבצרת בעמדתה, הגיעה הרכבת לתחנת כיכר ספרא. המג"בנקית הזעיקה מאבטחים שנכנסו לרכבת וגררו בכוח את חנאן, לקול קללות הסובבים: "אמרנו לך לרדת, יא ערבייה. מגיע לך, הבאת את זה על עצמך, מבינה רק כוח", ועוד הכנה וכהנה אמירות שמחה לאיד.

חנאן צעקה שלא עשתה כלום, ושאין לה שום דבר בתיק. בשלב הזה כבר ברור היה לכולם שחנאן לא "מחבלת", ושאין עליה פצצה, אחרת כל היהודים המפוחדים ודאי היו בורחים על נפשם לכל חור עם עצירת הרכבת. במקום זה כולם עמדו לצפות בטקס ההשפלה שדגדג את תחושת האדנותיות של יהודים הנרדפים בידי ההיסטוריה של עמם.

> כשיש ספק אין ספק: קיצור תולדות הנטרול

חנאן פשוט לא פעלה לפי התסריט הידוע והמוכר של השפלת פלסטינים בידי יהודים "מוטרדים", שהזעיקו כוחות ביטחון מוטרדים עוד יותר. היא פשוט "התחצפה", ועמדה על זכותה להשלים את הנסיעה, ועוד לדבר בערבית עם החברה ששמעה הכל ברקע במהלך נסיעת האימים הזאת. כצפוי, החריגה מהתסריט הסתיימה במכות ובאיום עם נשק. המג"בניקית דחפה אותה עם הרובה וצעקה עליה "עכשיו את מפחדת? נראה אותך מקללת עכשיו!", ומאבטח ערבי גרר אותה וצעק "תדברי בערבית, אני ערבי". "חרא עליך", היא ענתה לו, רגע לפני שעברה חיפוש אלים ומיותר מידי השוטרת. חנאן בסופו של דבר ננטשה בתחנה עם ערימת בגדים מפוזרים, סימנים על הגוף וצלקת עמוקה בנפש.

קרן של תקווה

הסיפור עד כה, עד כמה שהוא קשה, נשאר צפוי. הרי פגיעה בעוד ערבייה, שהפעם לא נוטרלה בשם הבטחון, הפכה להיות דבר שבשגרת חייהם של אזרחים ערבים שנאלצים ומתעקשים לצאת למרחב המעורב. המעניין בסיפור הוא מה שקרה אחר כך, וממנו צריך ללמוד ולעדכן את מדריך ההישרדות לפלסטינים בארץ הקודש, שפרסמתי כאן לפני כמה חודשים:

1. סיגלית ועמית הן שתי יהודיות שנקלעו למצב ונקטו עמדה, תיעדו ויצאו נגד הזרם. וזה ממש יפה.

2. חנאן לא נשברה ונאבקה בדעתנות ועקשנות ולא נכנעה בקלות.

3. היא פרסמה פוסט בעקבות מה שקרה לה. כתוצאה מכך, כמובן שאנשים קראו ועודדו והתקשרו אליה, דבר שעזר מאוד למצבה הנפשי.

4. אף על פי כן, חנאן קרסה נפשית וחטפה הלם אחרי ששחזרה את הסיפור והבינה מה עבר עליה. באותו ערב משפחתה לקחה אותה למיון לטיפול. כן חברים, לערבים יש מערכת עצבים ורגשות ומצבנו הנפשי פגיע מול אירועי הגזענות והאלימות והתוקפנות. יש כאלה שמתחילים לשנוא יהודים ולתעב את ישראל. מפלס האהבה והסימפתיה ליהודים לא ירשום עליה בקרוב. ויש גם כאלה שסובלים לבד ממשבר נפשי עמוק. "נפגעי טראומה" שמם במונחים המקצועיים. ויש כאלה שנפשם מבקשת נקמה, אך הרוב בינינו מבקשים בעיקר צדק.

5. גזענות בעידן הפייסבוק היא דבר מדהים, והתוקפים עלולים למצוא את עצמם משלמים מחיר כבד (אינשאללה). במקרה של חנאן התיעוד של סיגלית ועמית היה חשוב ביותר. הן העבירו את החומר לחנאן אחרי שמשתמשי פייסבוק עשו הצלבה בין הדיווחים בערבית ועברית. הנהלת בצלאל פנתה לרכבת הקלה, חנאן קיבלה טלפונים מעורכי דין ופעילים, וגם מדיקנט הסטודנטים, ונקבעה לה שיחה עם פסיכולוג במכללה.

6. במישור הפרקטי, מתנדבת יהודייה צילמה את המאבטחים, והצעירות המדהימות האלו נתנו לחנאן לזהות את הפוגע כדי להגיש תלונה. התלהבתי מאוד מהאפקטיביות של הסולידריות בין הנשים מחפשות הצדק, ומהיציאה המדהימה לפעולה. חשבתי לעצמי שהנה שוב נשים עזרו אחת לשנייה, שוב בני אדם באשר הם יצאו נגד העוולות ונלחמו בעצמם בגזענות. הזמן בו אפשר היה להיות גזען ופחדן ולצאת נשכר עובר וחולף.

למרות שהצעתי פה לפני כמה חודשים לערבים היקרים להנמיך פרופיל כדי לשרוד, אני מבקשת עכשיו לעדכן את ההוראות לטובת הערבים ויהודים כאחד: חברות וחברים, תחפשו לכם יהודי טוב בסביבה עם מצלמה ותבקשו ממנו לתעד. אם אתם מחבלים, הוא יזכה בסקופ, ואם אתם קורבן תמים של גזענות והשפלה הוא ירוויח את האנושיות שלו ואתם תישארו עם ראיות חותכות. כמובן שזה לא תקף מול שוטר חמוש באקדח שנראה לכם רועד, מזיע ורציני. שם תוותרו על סיפור הפלסטיני גיבור העל שנלחם למען המולדת.

ניסיון השבועות האחרונים מלמד אותי שתמיד תמיד יהיו בני אדם מזן אחר בסביבה, הם הישועה שלנו כערבים והגואלים הקטנים של בני עמם מפשיזם ואכזריות ושנאה שאוכלת את כולנו.

> במדינת היהודים כבר אין מקום לחנין זועבי ולמחמוד דרוויש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf