newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סוד הקסם האפל של פוקימון גו

המשחק החדש שסוחף עשרות מליונים ברחבי העולם מחזיר לתחייה את האמונה שאנחנו לא לבד. שיש יצורים קסומים ובלתי נראים סביבנו, וצריך רק לדעת לחפש. רק שבניגוד לאגדות העם הישנות, הפעם היצורים שייכים כולם לתאגיד

מאת:

שוב ושוב אני שואל את עצמי למה אני כל כך מהופנט מפוקימון גו. לא שהורדתי או שאני משחק בזה (הדיווחים על פרצות האבטחה והפרטיות שם קצת מפחידים), אבל התופעה מרתקת ומרגשת אותי. למה?

נראה לי שיש כמה סיבות, אבל אחת מהן היא התקומה של עולם הפנטזיה. הנרטיב הבסיסי של פחות או יותר כל סיפורי הפנטזיה הוא שפעם היו בעולם פיות, אלפים, הוביטים, רוחות רפאים ועוד. עם הזמן הם נסוגו ונעלמו בפני המודרניזציה של האדם. בולדוזרים שסללו כבישים מהירים הרסו את מאורות הגמדים והאור המלאכותי הניס את שדוני הלילה לאבדון…. הקסם פס מן העולם בגלל הטכנולוגיה.

פיקאצ'ו מופיע על כביש באוסטרליה באפליקציית פוקימון גו (Kallee Buchanan CC BY-NC-ND 2.0)

פיקאצ'ו מופיע על כביש באוסטרליה באפליקציית פוקימון גו (Kallee Buchanan CC BY-NC-ND 2.0)

והנה הטכנולוגיה מחזירה אותו לעולם. התחושה הזאת שיש כאן עוד משהו, עוד מגוון של משהו-אים, נוכחויות שחיות ונושמות באש ומים ובשיחים ובקצה מאורת הארנב ובתוך הדופן הפנימי של ארון הבגדים הישן, תחושה שפעם קיבלה ביטוי דרך היצורים השונים של אגדות העם שהתגלגלו לתוך ספרות הפנטזיה, חוזרת ומאושררת דרך הטכנולוגיה.

פתאום עולה מן האוב מגוון עצום של יצורים שאכן נמצאים איתנו כל הזמן, סביבנו בכל מקום, ואנחנו סתם לא רואים אותם ביום-יום, כי הם מתחבאים או כי המבט שלנו מוגבל בגבולות העולם המודרני והמסודר והרציונלי, אבל אפשר לראות אותם אם רק נדע איך להסתכל, ואם רק נשקם ונחייה את האמונה הילדית שלנו באפשרות קיומו הממשי של הקסם. וזה נפלא.

אבל יש פה קאץ'. כי הפעם, בניגוד לילדות, לאגדות, לפנטזיה, הקסם מתווך לנו על ידי תאגידים. היצורים עצמם ממוסחרים לחלוטין. דמותם וגזרתם ומיקומם והתנהגותם נקבעים על ידי בעלי אינטרסים שתוחמים לנו את הדמיון. אם הם רוצים, הם יכולים לגרום ליצור להופיע בבית הנשיא בשביל קידום מכירות, או לדאוג שלא יהיו יצורים כלל באושוויץ כי זה רע ליח"צ ולערכי המותג. אבל מי אמר שפוקימונים בכלל רוצים להסתובב בבית הנשיא, או שיש להם סיבה להמנע מאושוויץ?

אני מניח שרוב הזמן השחקנים לא חושבים על הפן הזה של פוקימון גו. כי המסחור כבר כל כך מובנה לשיטה שהוא הפך שקוף. אנחנו חוגגים כלי מחאה חדשים כמו טוויטר או פייסבוק לייב, ושוכחים שגם הם נשלטים על ידי תאגידים שכל מה שמניע אותם זה רווח. הכלים הכי בסיסיים שלנו – לתקשורת בינאישית, לחיפוש מידע, להתארגנות פוליטית או קביעת פיקניק, לאיסוף זכרונות ורעיונות ותמונות, להצפנת סודות – כולם מנוהלים על ידי שלושה-ארבעה תאגידים צוברי-מידע, סוחרי-מידע, שאנחנו מזינים ומשרתים אותם יום-יום. זה כל כך מחריד כשחושבים על זה, שהאפשרויות הן או לצאת לגמרי מהגריד, או להדחיק ולהשלים עם הטשטוש המתמשך בין האישי למסחרי. כמובן שרובנו המכריע בחר באפשרות השניה.

וזה גם מה שעלול לקרות לדמיון שלנו, לחיבור שלנו עם עולם השדים והפיות, דרך פוקימון גו.

ואולי לא. לא יודע. עדיין לא שיחקתי.

> הפיכה בשידור חי: הלילה שבו פייסבוק לייב שינה את התקשורת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf