"המגזר" ציפה לגזר וקיבל גזרות

עשרים שנים של תאוות שלטון שלא יודעת גבול, התמכרות לענישה קולקטיבית חוזרת ונשנית וקילומטרים על קילומטרים של חומות וגדרות הצליחו למחוק את קיומם של מליוני פלסטינים מהתודעה הציבורית הישראלית ואת זכר הזכויות הבסיסיות שלהם. הפלסטינים "ההם" הפכו להיות השעיר לעזאזל של ממשלות ישראל לדורותיהן – אותה כיתה בעייתית שלא משנה מה יקרה היא תקבל עונש קולקטיבי מהמורה השתלטן: מחסומים, חיסולים, הריסת בתים, שלילת רשיונות עבודה, ניתוק החשמל ולאחרונה שמענו גם על שליטה במאגרי המים לטובת הבטחון הנוזלי של ההתנחלויות.

אבל הפעם לשם שינוי לא נדבר על הפלסטינים מעבר לגדר. הפעם בואו ונשחק את המשחק של שרי הימין, ששבים ותוהים בניסוחים שונים: "עזבו את הערבים בגדה ובעזה, אתם עכשיו אזרחים פה בישראל, תדאגו לעצמכם. איפה ההנהגה שלכם שעסוקה בכיבוש ובירושלים ושוכחת אתכם?"

כשהם מדברים על "הנהגה" הם בוודאי מתכוונים לאותה קבוצה קטנה וחתרנית של חברי כנסת, כמה ראשי רשויות ונציגי ועדת המעקב. אותה החבורה – שלמרות שחבריה מנהלים בינם לבין עצמם קרבות על תשומת הלב הציבורית שלנו – מנסה יחד ללקט את הפירורים עבור החברה הערבית בתום סעודות המתנחלים המדושנות. מדובר בקבוצה למודת אכזבות, התניות והסתה מכל אחת מהפעמים שבהן עלה על שולחן הממשלה הנושא הקלאסי "השקעה במגזר" לטובת החברה והכלכלה הישראלית.

תהרסו – תקבלו, לא תהרסו – לא תקבלו

לאורך השנים הוצגו תוכניות ממשלתיות רבות שנועדו לסגור את הפערים התהומיים בין החברה הערבית והחברה הישראלית ששומרו היטב במשך כמעט שבעים שנה. הפעם התעורר הדיון הציבורי סביב החלטת הממשלה "ההיסטורית" להשקיע מיליארדים בתוכנית חומש לחברה הערבית, שכללה בין היתר שינוי באופן הקצאת המשאבים וקידום בתחומי חיים רבים עבור האזרח הערבי – דברים שניתן היה לצפות שיקרו במדינה דמוקרטית באופן מובנה ואוטומטי.

הוויכוח המתוקשר על הסכום המדויק שנע בין 2 ל-15 מליארד שקל, יצר בחברה הערבית תחושות שנחלקו בין התנגדות, סקפטיות ואופטימיות זהירה. אך בסופו של דבר כמעט כולם הסכימו שלקבל "קצת" עדיף על כלום, כי עצם ההחלטה מצביעה על שינוי מינורי אך מבורך, והתנחמו בכך שרוב הציבור כביכול תומך בהחלטה.

הסיפור של התכנית הזו מזכיר לי פתגם שסבתא שלי היתה משתמשת בו: "الكعكة بإيد اليتيم عجبة!" כלומר "עוגייה בידיו של יתום היא מיוחדת במינה", עוגייה שכולם חומדים אותה ומקנאים בה. מי שמאחל לטוב מאותם יהודים שגרשו אותנו מסג׳רה צפוי תמיד להתבדות, היא הייתה מסבירה.

> "מחבל בן 15 חוסל": איך נוהגת התקשורת בהודעה על מות נער פלסטיני?

אבל מסתבר שיש שרים בממשלה שעשו ויעשו הכל כדי לעצור את התכנית הכלכלית המדוברת. אלו פעלו למען בלימתה והצליחו להתנות ביצוע של חלקים מסוימים ממנה באכיפה מוגברת של חוקי הבנייה ברשויות הערביות. הפצע הזה של החברה הערבית שהמדינה מתעקשת לפתוח ולזרות עליו מלח שוב ושוב. השרים המתנגדים רצו לנצל את ההזדמנות להפוך את הריסת הבתים של הערבים, יש לציין, לקלה יותר, ולהטיל את האחריות לביצועה על הרשויות המקומיות שכמהות לכספי הסיוע.

ההצעה/התניה/פרובוקציה המתוקשרת היטב הזו צצה לה שוב ושוב בישיבות הממשלה. הרי ידוע שנושא הבניה מעורר מחלוקת בחברה הערבית. ידוע גם שהזנחה רבת שנים ומניעה ממסדית ומבנית של פיתוח והרחבת הרשויות הערביות ותכניות המתאר הביאה למצוקת דיור בלתי נסבלת בכפרים וערים ערביות ולהתרחבות הבנייה הבלתי מוסדרת בהן – שאגב גם האזרח הערבי עצמו נפגע ממנה על חשבון פיתוח מקום מגוריו ושכלול השירותים שהוא אמור לקבל.

ואכן, בתחילת השבוע נפלה ההחלטה והממשלה אימצה את המלצות דו"ח קמיניץ, ברוח השנאה וההענשה הקולקטיבית של החברה הערבית שהממשלה הזו מצטיינת בה.

לאן רוכבים?

בתגובות של חברי הכנסת הערבים והפרשנים חזר על עצמו מוטיב המקל והגזר כתיאור מדיניות ממשלת נתניהו כלפי החברה הערבית. מה שהטריד אותי במטאפורה הזאת הוא לא אם התכנית הכלכלית היא הגזר וההתניות הן המקל אלא מי הוא החמור, למה לעזאזל רוכבים על הגב שלנו ולאן הם מתכננים שנגיע בסוף לפי נוסחת יחסי הכוח הזאת?

כל הדיונים האבסורדים בנושא הזה לא מנעו מהממשלה לאשר בתהליך זריז במיוחד באותו יום בדיוק שבעים מליון שקל להתנחלויות, שסובלות מטראומה רגשית ונפשית בעקבות המצב הביטחוני. שבעים מליון שקלים לצמצום הנזק הכלכלי, לטיפולים נפשיים למתנחלים המפוחדים, לאבטחה ואין לי מושג מה עוד – אני אפילו לא מעזה לעיין בהחלטה המפורטת כדי לא לחטוף התקף לב.

במקום זה קיבלתי החלטה נועזת יותר והסתכלתי על תלוש המשכורת החודשי שלי, שכירה בעמותות כל חיי. פתאום הבנתי מה זה אומר לעבוד ב"ארגון ללא מטרת רווח". אני אכן לא מרוויחה הרבה ולא גומרת את החודש, המסים שאני משלמת לא בדיוק חוזרים כדי לשרת אותי למרות שזה אמור להיות ייעודם כפי שלימדו אותי בספר האזרחות הישן. אם נשפוט לפי ניהול התקציב של ממשלות ישראל, אני ועשרים אחוז מהאזרחים כמוני לא נהנים מהחלק שלנו בעוגה התקציבית.

אגב, לא רק האזרחים הערבים לא מיוצגים בעוגה אבל בגלל שאנחנו "מגזר" מישהו דאג לגזור עלינו גזרות שונות וכואבות, לגזור על גבנו קופון פוליטי כדי לרצות את בוחריו שכמהים להכאיב לנו במקל. ואילו ה"מגזר" עדיין מתקשה לרדוף אחרי אשליית הגזר המדובר.

> בית המשפט יכריע: האם ניתן לגרש ערבים מאדמתם ללא הליך שיפוטי