לחשוב אחרת על השואה
מזה עשרות שנים משמשת השואה ככלי לקידום מטרות הציונות. בדרך הסיפור שמספרים לנו עליה בארץ איבד קשר להקשר ההיסטורי שלו. התשובה לזה היא לא להפסיק לדבר על השואה, אלא לספר את הסיפור מחדש
כותבים אורחים: עמוס גולדברג ורז סגל
בין התאריכים 26-29 ביוני יתקיים באוניברסיטה העברית ובמכון ון ליר כנס בינלאומי גדול שיעסוק בחקר השואה, רצח עם ואלימות המונית. כפי שפרסם כאן לאחרונה רמי יונס, חוקרים רבים ברחבי העולם חתמו על עצומה הקוראת להחרים את הכנס ולהעבירו למקום אחר.
הדרישה הזו באה בראש ובראשונה על רקע הכיבוש האלים של פלסטינים שישראל מנהלת במשך כמעט חצי מאה בגדה המערבית וברצועת עזה, ועל רקע האפליה המתמשכת כלפי אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל מאז הקמתה. המציאות הפוליטית העכשווית נותנת לדרישה זו משנה תוקף.
אולם זו אינה הפרספקטיבה היחידה לחשוב על הכנס, ואנחנו כשניים ממארגניו מבקשים להציג כאן אפשרות נוספת להבנה של הפרויקט הזה. אנחנו מבטאים כמובן אך ורק את דעתנו האישית ולא את דעתם של כלל השותפים לארגון הכנס והמשתתפים בו.
זהות שמבוססת על פחד
במאמר אחר שהתפרסם (ללא כל קשר לכנס) בשיחה מקומית כמה ימים לאחר מכן טען אלון מזרחי ש"לאורך שנות נוכחותו הציבורית של נתניהו ישנו דבר אחד מהותי שהוא ויועציו הצליחו לעשות: לשלוט לגמרי בסיפור של המדינה". ובזה בדיוק העניין. הכנס מבקש להציע אלטרנטיבה יסודית לאחד מהמרכיבים החשובים ביותר ב"סיפור של המדינה" – הסיפור של השואה.
> כשצה"ל נלחם לצד חיילי מפלגה פשיסטית
השואה היא חלק אינטגרלי מההיסטוריה, ולא חריגה ממנה.. אסירים במחנה הריכוז אבנזה בצפון אוסטריה ביום שחרורו על ידי חיילי ארצות הברית, מאי 1945
מאז התרחשותה (ולמעשה כבר תוך כדי התרחשותה) ועד ימינו הפכה השואה לחלק מרכזי בסיפור הציוני והישראלי. היא שימשה, לעיתים באופן מוצדק אך פעמים רבות באופן ציני ומניפולטיבי, ככלי מרכזי בקידום מטרותיה של הציונות ושל מדינת ישראל.
בשלושת העשורים האחרונים זיכרון השואה משמש ככלי תעמולתי מרכזי הן בזירה הפנים ישראלית והן בזירת יחסי החוץ של המדינה. בזו האחרונה משמשת השואה לחסום כל ביקורת מהותית על מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים מאז 1948 ועד היום. יחד עם "קלף האנטישמיות" הנשלף ככרטיס אדום במשחק כדורגל, משמשת השואה לעצור כל לחץ משמעותי על מדיניותה.
מאידך, כלפי פנים משמש זיכרון השואה לגיבוש זהות יהודית לאומית המבוססת בעיקרה על פחד ואימה תמידיים ועל תחושת קרבנות. לא זו בלבד שזהות זו מדירה באופן אינהרנטי את "הלא יהודי", ולא זו בלבד שהיא יוצרת שבט של ניצולים חרדתיים המחפשים כל העת בוגדים בתוך קבוצתם הם, היא גם אינה מאפשרת עיבוד מושכל של הטראומה הלאומית כדי לאפשר התבוננות עניינית יותר על המציאות.
> כשהמציאות מערערת לך את הציונות
זיכרון השואה משמש לגיבוש זהות יהודית לאומית המבוססת בעיקרה על פחד ואימה תמידיים ועל תחושת קרבנות נבחרת ופרנואידית. בנימין נתניהו וניצולת שואה (קובי גדעון, לע"מ)
ככזו, התנתקה השואה בשיח הישראלי כמעט לגמרי מההיסטוריה והפכה למעין דת לאומית יהודית – דת שלה אתרים מקודשים משלה, מקדשי ידע מוסמכים משלה, טקסים המוניים משלה, כוהני דת מוסמכים משלה ומצוות עשה ואל תעשה רבות משלה. כפי שציין כבר עדי אופיר לפני כשני עשורים, מצוות העשה הראשונה במעלה בהקשר זה היא לייחד את השואה מכל אירועי האלימות ההמונית האחרים שהתרחשו בהיסטוריה ומצוות האל-תעשה הראשונה במעלה היא האיסור להשוותה לכל אירוע אחר בהיסטוריה.
ייחודיות השואה והאיסור להשוותה הם הבסיס לסיפור השואה הישראלי ולזהות הקורבנית והאלימה שהוא מייצר. השואה הפכה אפוא מאירוע היסטורי מכונן שיש ללמוד אותו ואת משמעויותיו, לאירוע מיתי המשמש למטרות פוליטיות.
לא רק יהודים
אנו כמובן שותפים להבנה שהשואה היא אירוע משמעותי ביותר בהיסטוריה היהודית והאנושית. אך אנו טוענים שההבנה הישראלית המקובלת של השואה היא שגיאה גדולה מבחינה היסטורית וקונספטואלית ואסון מבחינה פוליטית. הכנס מבקש אפוא להציע מסגרת מושגית אלטרנטיבית להבנת השואה – ולמעשה להבנת ההיסטוריה המודרנית בכללותה – ולדון בה תוך ויכוח מלומד ואקדמי. המסגרת המושגית שהכנס יציע היא הבנה הקשרית של ההיסטוריה שבה אירועים היסטוריים נבדלים זה מזה אך גם קשורים ואחוזים זה בזה.
מסגרת זו מציעה כיווני מחקר ותובנות חדשות על השואה כחלק אינטגרלי מההיסטוריה המודרנית ולא כחריגה ממנה. אלימות ג'נוסידית עמדה ביסוד ההתפרקות של האימפריות הגדולות — הרוסית, הגרמנית, העות'מנית, האוסטרו-הונגרית, הבריטית, הצרפתית והיפנית — ובבסיס הצמיחה של המערכת הבין-לאומית של מדינות אתנו-לאומיות, תחילה באירופה ולאחר מלחמת העולם השנייה, בתהליכי דה-קולוניזציה, גם ברחבי העולם. במדינות הלאום החדשות קבוצות רבות, יהודים ולא יהודים, נתפסו כ"בעיות", כלא שייכות באופן מהותי למקומות בהם חיו במשך מאות שנים, במיוחד באזורי גבול רב-אתניים ורב-דתיים.
> זילות השואה: סירוב המדינה לחשוף את קשריה עם רוצחי עמים
גירוש הארמנים, 1918
כוחות אמריקאים מביאים מים לפליטים אשר בוחרים מרואנדה במהלך רצח העם. אוגוסט 1994 (צילום: צבא ארה"ב)
התפשטות טריטוריאלית ו"הומוגניזציה" אתנו-לאומית, שבדרך כלל התרחשו במהלך מלחמה, הובילו לפיכך לגירושים נרחבים ורצח המוני של עשרות מיליוני אנשים והותירו הרס נרחב והמוני פליטים לאורך כל המאה העשרים ועד ימינו. השואה הייתה אמנם מקרה קיצוני של ג'נוסייד, אבל לא ניתן להבין אותו – גם לא את הקיצוניות שלו – אם מתייחסים אליו במנותק מההיסטוריה המודרנית של ג'נוסייד ואלימות המונית, כהתרחשות נפרדת וחד-פעמית.
נהפוך הוא: השואה היא ביטוי לשימוש השיטתי באלימות המונית לבניית האומה והמדינה המודרנית; לא בולען שנפער לפתע בלב התרבות המערבית, אלא אחד הביטויים הקיצוניים להדרה האלימה שעומדת ביסוד התרבות הזו. המסגרת הזו, אם כן, מאפשרת לעמוד על השווה והשונה בכל אירוע ולהבין את תהליכי העומק של ההיסטוריה העולמית שההיסטוריה היהודית היא חלק אינטגרלי ממנה.
בהתאם, הנושא המרכזי של הכנס הוא "הצטלבויות: חקר השואה, מחקר על ג'נוסייד והיסטוריות של אלימות המונית", ובמהלכו יתקיימו יותר מחמישים פאנלים שבהם ישתתפו חוקרות וחוקרים צעירים וותיקים מכל העולם. הכנס יכלול הרצאות על מגוון רחב של נושאים (לא רק על התמה המרכזית).
במהלך הכנס נדון בשואה אך גם באירועים היסטוריים אחרים, בסוגיות של מגדר ואלימות המונית ובקשרים שבין קולוניאליזם וג'נוסייד. נעסוק גם בסוגיות של זכויות אדם שצומחות מתוך אירועי הזוועה של המאה העשרים, ברוחו של האדם, במשפט בינלאומי, בזיכרון והנצחה, בהשפעה של ג'נוסייד ואירועי אלימות המונית על היווצרותן של זהויות לאומיות ובנושאים רבים אחרים.
בה בעת לא נרתע מלדון ולהתווכח על ההשלכות של כל אלו על החברה הישראלית, על מצב זכויות האדם בישראל, על הזיקות שבין אירועי האלימות בישראל-פלסטין לתהליכים רחבים יותר, ועל המשמעות המקומית של קיום כנס כזה בירושלים שהיא עיר של קונפליקט מתמשך האחוזה כל כולה בטראומות לאומיות של יהודים, פלסטינים וקבוצות נוספות. הכנס יבקש אפוא להציע מסגרת דיון אלטרנטיבית לעיסוק בסוגיות העומק של הטראומות היהודיות והאנושיות אשר רודפות אותנו כיחידים, כעם וכחלק מהקולקטיב האנושי.
בכך אנו תורמים את חלקנו בערעור השליטה המוחלטת של הפוליטיקאים הפרנואידים במה שכינה אלון מזרחי במאמרו "הסיפור של המדינה". דווקא שותפות במפעל הזה חשובה הרבה יותר מאשר החרמתו ומשום כך אנו מזמינים את הציבור לבוא לכנס, להקשיב וללמוד ואף ליטול חלק בדיונים הרבים שיתקיימו במסגרתו.
עמוס גולדברג הוא מרצה בכיר בחקר השואה באונ' העברית. ערך עם בשיר בשיר את הספר "השואה והנכבה: זיכרון זהות לאומית ושותפות יהודית ערבית" בהוצאת ון ליר והקיבוץ המאוחד.
ד"ר רז סגל הוא עמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, והחל מספטמבר 2016 מרצה בכיר ללימודי שואה וג'נוסייד באוניברסיטת סטוקטון. ספרו, Genocide in the Carpathians: War, Social Breakdown, and Mass Violence, 1914-1945, ראה אור במאי 2016 בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
