newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"צנזור ההיסטוריה": סופרת איראנית מספרת על ביקורה באושוויץ

נסרין מדני, סופרת איראנית, חיפשה לשווא איזכור כלשהו של השואה בספרי לימוד ההיסטוריה באיראן. ברשימה מטלטלת היא מספרת למולדתה איראן על רשמיה מביקור במחנה ההשמדה

מאת:

כתבה: נסרין מדני

העולם מנמנם

האימה סגרה את הדלת בפני כל פעימה וצליל

הלילה הוכרע מפני האימה

והעולם מנמנם

(סוהראב ספהרי)

העולם מסוכן מדי לחיי אדם – לא בגלל אנשי הרשע, אלא בגלל אלה העומדים בצד ומאפשרים לרוע להתרחש

(אלברט איינשטיין)

התכוונתי לכתוב לך, אך בכל פעם המראות והקולות שראיתי ושמעתי הסתערו עלי ונטלו ממני את יכולת הכתיבה.

כשאני חושבת כעת על הילדות והנעורים שלנו, אני נזכרת שבספרי ההיסטוריה שלנו בבית הספר כתבו על מלחמת העולם השניה ועל רצח עם שבוצע בידי מפלגה בשם המפלגה הנאצית, אבל בספרים שלנו לא היה כל הסבר, ביוגרפיה או תמונה הקשורים לטיהור האתני והטבח של היהודים.

סקרתי את ספרי ההיסטוריה המשמשים כיום באיראן מכיתה ז' ועד כיתה י"ב מתוך מחשבה שאולי התכנים של ספרי ההיסטוריה היום שונים מאלה של תקופת לימודי, ואולי אמצא בהם זכר לרצח העם של היהודים.

התמונה בעמוד הראשון של ספר הלימוד היא תמונתו של חומייני וציטוטים נבחרים מפיו: "העם שלנו הפך את ההיסטוריה על פיה ושינה את מסלולה", או "ההיסטוריה היא מורתם של בני האדם".

מה שמצאתי בספרים האלה בשפע זה דיווחים ותמונות מההפצצה האטומית האמריקנית על הערים הירושימה ונגסקי במלחמת העולם השניה; בשום מקום לא מצאתי ולו משפט אחד על הכחדת היהודים. השואה צונזרה כליל מספרי ההיסטוריה שלנו, בדיוק כמו הפתרון הסופי של הנאצים להשמדת העם היהודי.

צנזור ההיסטוריה!

בספרים הללו נפער חור שחור שיכול להתמלא רק על ידי הצגת האמת כפי שהתרחשה. הצגת אותה אידיאולוגיה שטנית ורצחנית. הם צנזרו את האמת הזו, את הרצח ההמוני. הרפובליקה האסלאמית מתכחשת לאמת בכל ספרי הלימוד שלה, אבל האם ניתן לצנזר את מוחה של האנושות? האם הוא ניתן להכחשה?

פשע הבגידה רובץ לפתחם של אלה שלא סיפקו את מוחותינו הסקרניים על ידי אמירת האמת. הצו המוסרי המחייב את טיפוח החשיבה שלנו בעזרת האמת הופר על ידם ביד גסה, ובמקום ניטע התיעוב ליהודים וליהדות.

חיפשתי באינטרנט. אין. כלום. רשימה או דיווח כלשהו על עדותו של ביקורו של איראני אחד באשוויץ שבפולין.

הרשימה שלי איננה תיעוד היסטורי, וזאת גם איננה כוונתי. תוכלי למצוא באינטרנט כל מידע שתרצי על כך. אבל עוצמת הרשע של הטבח תהפוך למוחשית עבורך ועינוייה ישטפו את כל ישותך רק כאשר כף רגלך תדרוך שם. על כן אני מזמינה אותך לקרוא דרך העיניים שלי על מה שעלה בגורלם של אלה שנטבחו בגין אמונתם. אני כותבת לך בעיניי שראו ובלבי שהרגיש.

שם, בין קירות המרתפים והמשטחים המדיפים ריח של דם ויללת רוחם של אלה שלא הספיקו לחוות את החיים עד תום, בתוך קול תנועתן הלאה של הידיים והרגליים והצעקות והראשים שפנו לשמיים, והעשן, העשן, העשן של הבשר ואפר עדרי האנשים, שם ההיגיון, הרגש והרוח שלי שקעו בתהומות של חשיכה.

כמו תנורי הלחם שלנו

ידידתי, אושוויץ התרחש במקום שיכול היה להיות גן עדן, עם כרי הדשא והשמיים המשתרעים מעליהם, אך המחנה שבנו הנאצים הפך אותו לשאול גרוע מהשאול.

מעל שער הכניס למחנה נכתב

"ARBETT MACHT FREI "

"העבודה משחררת"

העבודה!

כאשר את חולפת על פני השלט הזה שוב בנפש מדממת ולב קרוע לגזרים, מושג העבודה מקבל לפתע משמעות עבורך.

הבניינים, בצבע חום קודר, בנויים במרווחים אחידים ועל כל אחד מהם מספר. המספרים האלה שעל האבנים גבוהים כל כך עד שאת ממצמצת בתקווה שעיניך ימחקו כמה אפסים. אלה המספרים של האנשים שהומתו באותה משחטה.

פעילים פוליטיים, שבויי מלחמה, הומואים, צוענים ואחוז גבוה של יהודים היו בין אלה שצעדו אל המחנה ולא ראו יותר אור יום מאחורי אותם קירות וגדרות התיל.

מיליון ושלוש מאות אלף בני אדם נטבחו במהלך שנות המלחמה במחנה הזה.

רודולף הס. את יודעת, מהיום שביקרתי באושוויץ קראתי בשמו פעמים רבות.

פניתי אל המדריך שלנו ושאלתי "איך הוא היה מסוגל?"

הוא השיב "הם עברו שטיפת מוח".

הנחתי יד על הלב ואמרתי "אבל כאן בפנים יש משהו שפועם, יש רגש שזורם פה ביחד עם הדם".

אני לא מסוגלת לקבל את זה.

בקרבת אותו המקום, אשתו וילדיו של הס נהנו מקרני השמש, שיחקו וגדלו באוויר הצח עם תזונה טובה. וגם מראה הגרדום עליו נתלה רודולף הס לא משכך דבר מן הכאב.

רימו אותם. את יכולה לתאר לך דבר שכזה? שיבטיחו לך מים חמים וסבון ומה שיחכה לך הוא תאי הגזים. הקירות של התא הזה נודפים עצב מכמיר לב, והם השחירו מפאת הבושה.

משרפת בני אדם.

את יודעת למה זה דומה? לתנורי הלחם שלנו. אותם תנורים בהם אפו את לחם הסַנגַק שהיינו קונים בילדותנו בכמה גרושים כדי לאכול איתו את תבשיל העדשים לארוחת הבוקר לצד ההורים והאחים שלנו. אבל מתוך התנורים האלה לא יצא שום לחם אלא אפר של בני אדם.

הפתרון הסופי להשמדת כל אותם בני אדם. כל אותם יהודים. רצח עם מבעית שגב האנושות משתוחח תחת משקלו.

כוכים קרירים המדיפים ריח טחב, המוות שמתפתל בכל מקום, מוטות עץ לעינויים, קירות להוצאה להורג, כל אותם מיכלי הגז עם סמל הגולגולת ושתי העצמות המוצלבות, ערימות של משקפיים סדוקים ושבורים שפעם הגנו על עיניים שקראו ספרים, שירים, מכתבים, וראו את הדשא ואת ניצני האביב ואת השלג בחורף, וראו את החגים ואת שולחן החג, ואת המשפחה שהתאספה סביבו.

כל אלה, כל אחד ואחד מהם, הוא תזכורת לכניעת האדם לאידיאולוגיה.

על האדמה הזו שאני פוסעת עליה, מאות אלפי בני אדם קיפחו את חייהם לפני עשרות שנים. גדרות התיל, עמדות השמירה שמעל הגדרות, המספרים על ביתני הקורבנות, חדרי המנוחה של השומרים, וחדר שיש בו צוהר אחד בלבד, לגז ולמוות. צוהר החנק והמוות, ותנורים קשים ושחורים וגופות שאפרן התפזר על אותה האדמה. ערימה של שיער נשים, שיער ארוך וקלוע בצמות, אפור, שחור, חום, בהיר; ערימה של נעלי נשים דהויות, פרוטזות של ידיים ורגליים של נכים, כלי גילוח, ערימה של מסרקים שבורי שיניים, משחות נעליים, בגדי ילדים דהויים ובלויים.

בני אדם שניטלו מהם החירות, המולדת, האמונה, הערך והכבוד האנושי. כה רבים מהם ביקשו מחילה בשעת מותם.

ביקשו מחילה על מה? ובגין איזה עוון נרצחו כל כך הרבה בני אדם?

ידידתי, האם תוכלי לדמיין כי בזמן שאלפי אנשים גססו ומתו בבניינים האלה מרעב ומחלות, החיילים והמפקדים של המחנה השתכרו, שיחקו קלפים והשתעשעו? האם תצליחי להאמין שרופא שנשבע שבועת היפוקרטס, דוקטור מנגלה, ערך על האנשים שהפכו לעכברי המעבדה שלו ניסויים מצמררים ובלתי אנושיים?

באחד הבניינים, הקירות מעוטרים מקצה עד קצה. לא בתמונות של ציירים מפורסמים, אלא בתמונות הנרצחים. האנשים בתוך המסגרות האלה, כמו הבניינים, סומנו על ידי מספרים. הסתכלי על התמונות האלה.

תאריך כניסה לאושוויץ: 1941. שנת המוות: 1943. התמונה הזו עבורי איננה רק יהודי שנרצח, אלא הרבה מעבר לזה. גאוות האדם, כל בני האדם, הותכה אל תוך עיניו וחריצי עורו, גבר שיודע שלא יהיה עוד אך עומד זקוף כל עוד הוא ישנו. עיניו הבהירות, אוזניו הזקופות, חוטמו העדין ומצחו הגבוה שלא כרע תחת כל הזדון המבקש לשוברו. עבורי, הוא משמעות ההתנגדות; התנגדות שנותנת לקיום משמעות, התנגדות שמחזיקה מעמד שנתיים מול המבקשים להשפילה, כדי שבבוא היום פלאש המצלמה שלי תבזיק על הוד הגאווה וההתנגדות שבפניו.

והתמונה הזו:

הפנים בתמונות הללו הן על פי רוב מפוחדות, מרוסקות, מיואשות, אבל החיוך האירוני, העקום על פני האישה הזו, מגולחת הראש, שחייה עומדים להילקח ממנה והיא יודעת שלא תהיה עוד, הגיחוך הנצחי שלה בתמונה הזו יורק על פרצופה של האידיאולוגיה שלא מגיעה לקרסולי עוצמתה. היא החזיקה מעמד שלושה חודשים, וחייה ומותה סוכמו במשפט אחד למען העיניים שלי ושכמותי אשר לעד נזכור את חיוכה האגדי.

וראי את הבובה הזו, כרותת הראש! שבורה ומפורקת, ואיפה בעליה שיוכלו לאסוף את השברים זה לצד זה ולאחותם מחדש?

ואת חתיכות העץ, הפלסטיק והמתכת ששירתו פעם אנשים מוגבלים:

חתיכות שאפשרו לאנשים ללכת, לחיות. החתיכות נותרו במקומם אבל האנשים הושמדו בנחישות.

הראש שלי עדיין מוצף במה שראו עיניי.

התיאור של תמונה נוספת קשה מאוד. ילדון שבכל אחת מידיו הקטנות רועדת ידו של אחד מאחיו, הקטנים עוד יותר. והשאלה הזו תמשיך לנקר במוחי: מה עלה בגורלו של אותו ילדון ושני אחיו הפעוטים?

שקשוק הרכבת דמם, הנסיעה לכיוון אחד הגיעה לתחנה האחרונה. צעדת מוות של גברים ונשים ומאחוריהם המטלטלים והמזוודה המוטלת לצד הרכבת. מי יודע אילו תמונות ואילו זיכרונות מילאו את המזוודות ההן, אילו בגדים וכמה מכתבי אהבה, ספרים, שירים, יומנים אישיים…

**

הנמר של נייר של המדינה שלנו, הנשיא המזויף לשעבר, ביטא מחשבות מורעלות ודיבר על מחיקת עם. דבריו הריחו מפתרון סופי מדמם.

ידידתי איראן! יבוא יום ולא יהיה לספרי ההיסטוריה שלנו מנוס מלכתוב על הטבח שלהם. יום בו אחינו ואחיותינו היהודים לא ייחשבו אויבים.

אם דלתות הידידות עם העם היהודי ייפתחו בימי כהונתה של ממשלתו החדשה של הנשיא הנוכחי, חסן רוחאני, והאמת על טבח העם היהודי תירשם בספרי ההיסטוריה של צעירי איראן, אאמין כי השלטון באיראן החל לעשות את דרכו אל עבר הדמוקרטיה וכי הוא מכיר בערך החירות.

על הפוליטיקאים, המורים וההורים ללמד את הילדים האיראניים לבחור מתוך מודעות ולא ללכת בעיניים עצומות אחרי מפלגה, עליהם לספר להם על זוועות ההיסטוריה האנושית ועל מה שעלה בגורלם של מאות אלפי בני אדם במלחמת העולם השניה, שכן משמעות האדישות היא היתכנות ההישנות של אותה זוועה בכל פינה של כדור הארץ.

ואני מצפה ליום הזה בכיליון עיניים.

מפרסית: אורלי נוי

נסרין מדני, ילידת 1979, היא סופרת, עורכת ומבקרת תרבות איראנית. שני אוספים של סיפורים קצרים שכתבה נאסרו לפרסום באיראן. מתגוררת כיום בשבדיה.

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf