הסיפור האמיתי בפיוס הפלסטיני הוא תחייתו של אש"ף

כותב אורח: סאמר בדאווי

לאחר שיותר מ-75 אחוז מאוכלוסייתם גורשה ויותר מ-500 מכפריהם עברו טיהור אתני לפני 66 שנים, לקח לפלסטינים 16 שנים נוספות להתאגד סביב גוף ממסדי שייצג את תביעותיהם לזכויות בפני העולם. הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), שהוקם ב-1964, נועד לתקן את העוולות של 1948.

אבל כיום אש"ף הוא משהו אחר לגמרי. שני עשורים של משאים ומתנים לסירוגין הסיטו את אנשי הגרעין של הממסד הפוליטי הפלסטיני ממעמד של מהפכנים לכזה של פונקציונרים, ששומרים אמונים כל אחד לגורם החוץ שמממן את סיעתו. זה לא תמיד היה כך.

אני יושב בדיינר אמריקאי טיפוסי, מרחק הליכה מהבית הלבן, ומהרהר בסוגיה זו ובמצב הפוליטיקה הפלסטינית עם יועץ לשעבר לצוות המשא ומתן הפלסטיני – שריד לעידן אחר, שמזוהה תדיר עם דמותו של סאיב עריקאת. בניגוד לראש צוות המשא ומתן הפלסטיני בן ה-59, חברי לארוחת הערב מזמן פרש מתפקידו, אך שום דבר בו לא מרמז על כך שהשתקע בחייו החדשים. האי-נחת שלו משדרת חן מסוים, כמו אצל כל גולה פוליטי, וכשהוא מדבר ניכרת בו מידה של ריחוק מהסיטואציה. "הפוליטיקאים שלנו", הוא אומר לי, "מעולם לא הצטיינו בפרישות חינניות".

רבים על הכרה בישראל, מכוונים למרוץ לראשות אש"ף

כך קרה ששלושה שבועות אחרי שהכריזו על תוכניות ליצירת הנהגה פלסטינית מאוחדת, המנהיגים של פת"ח וחמאס ממשיכים להתבצר כל אחד בעמדתו ועדיין לא הציעו צעדים מעשיים לקראת המטרה. מלבד החלפת כמה מחוות סמליות וקיום פגישות בנושא קיום פגישות, נראה שהם שכחו את הדבר החשוב ביותר בהתחייבותם: שיקומו של אש"ף.

במקום להשקיע במטרה זו הם חזרו לוויכוחים הפלגניים הקבועים, שכבר כל כך הרבה זמן מסרסים את "הנציג הלגיטימי היחיד" של הפלסטינים. בתחילת מאי, למשל, דיווחה סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP) כי סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק, הכחיש שתנועתו תסכים להכיר במדינת ישראל. העובדה שראש הפת"ח עבאס הודיע על הכרה שכזו רק כמה ימים לאחר שהוכרז הפיוס הייתה לרגע אות לשבר אפשרי בהסכם הפיוס מה-23 באפריל. אבל יש להניח שהתגרה הרטורית הזו היא חלק משאלה אחרת לגמרי: מי יחזיק בכוח רב יותר באש"ף המחודש.

> אם הממשלה הייתה מעוניינת בהסכם, הפיוס הפלסטיני היה עבורה פריצת דרך

מעבר לעצם ההצהרה של עבאס, חשוב יותר לשים לב לטון ולמקום שבו נמסרה: לא בראיון לתקשורת המערבית, אלא בפני הוועידה המרכזית של אש"ף, שאמורה לשוב לפעולה בתוך שישה חודשים באמצעות בחירות שיכללו את חמאס. כשנאם בפני אנשי אש"ף היה עבאס נחרץ בדבריו:

ממשלת המעבר הטכנוקרטית שתפקח על הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה "תציית" לו, וחלק מהציות הזה יכלול את קביעת הקו במשא ומתן עם ישראל. "אני מכיר בישראל ודוחה את האלימות והטרור", אמר עבאס, "אני גם מכיר בהתחייבויות הבינלאומית [שלנו]".

כך שלא היה זה מקרה כשאבו מרזוק, שהיה הנציג הראשי של חמאס בשיחות הפיוס, סתר את ישירות את דברי עבאס כשאמר לכתבים בעזה: "אנחנו לא נכיר בישות הציונית". בהמשך דבריו נשמע אבו מרזוק מפויס אפילו פחות, כשגם דחה את שני התנאים הנוספים שקבע הקווארטט ב-2003 – הפסקת הפעולות האלימות והכרה בכל ההסכמים הקודמים עם ישראל. הצהרות אלה הובילו לגל שמועות מוגזמות על פטירתה של הפסקת האש בין הפלגים.

אבל כמו שאחרים טענו נכונה, ההסכם מה-23 באפריל לא באמת עסק בממשלת האחדות. מטרתו ארוכת הטווח של ההסכם הייתה הכנסת החמאס לתוך המסגרת של אש"ף, מקום בו תחושל אסטרטגיה לאומית שתכלול את כל הפלסטינים כולם, לרבות אלה שבגולה.

לאור זאת סביר להניח שההצהרות האחרונות של עבאס ואבו מרזוק הן יריית הפתיחה במה שיהיה לבטח מרוץ סוער להנהגת אש"ף בפרט והפוליטיקה הפלסטינית בכלל. בהתחשב ברב-גוניות הפלסטינית – מהפליטים הרעבים במחנה אל-ירמוכ בסוריה ועד לפעילים למען זכויות הפלסטינים בקמפוסים ברחבי העולם – לא פת"ח ולא חמאס יכולים לראות את הפופולריות שלהם כמובנת מאליה. אפילו "החזית העממית" החלשה הכינה "הערכה של אירועים פוליטיים עכשוויים" והסיקה, בצורה די אנכרוניסטית, ש"הגיע הזמן לדחות באופן מוחלט את הסכם אוסלו ואת השלכותיו".

אבל גם עמדה זו היא לא יותר ממשחק פוליטי, במיוחד אם נתחשב במגבלות הממשיות שאיתן מתמודדים עשרות אלפי עובדי הרשות הפלסטינית, שמשכורותיהם, זעומות ככל שיהיו, מקיימות עשרות אלפים נוספים. כדי ליצור לכל אלה רשת ביטחון אמיתית תזדקק הפוליטיקה הפלסטינית השחוקה להרבה מעבר לרטוריקה של פלגים או לחיצות ידיים של אוליגרכים.

הגיע הזמן לדור חדש

ועדיין, העובדה כי הפלגים הפלסטיניים מדברים אחד עם השני – ולא רק כל אחד עם המממן שעומד מאחוריו – כן יכולה להיות סימן לפלורליזם שעשוי להתפתח בהמשך הדרך. אם אש"ף באמת ייוולד מחדש, לא מופרך להניח שמחמוד עבאס ימצא את הזמן לפרוש בחינניות, יוותר על כוחו ועמו על השליטה בכיוון ובמגמה של המאבק הפלסטיני לטובת מנהיג פלסטיני אחר, שזהותו עדיין לא ברורה.

אבל שום דבר מכל זה לא יוכל לקרות אם בעלי הכוח, כלומר מנהיגי פת"ח וחמאס, ימשיכו לדחות מימוש צעדים מעשיים, שיכללו דור חדש של קולות באש"ף. צעד ראשון יהיה לרענן את שורות הוועידה המרכזית, שכרגע כוללת 124 חברים שלא בטוח שכישוריהם תואמים את העידן החדש של ההתנגדות הפלסטינית.

אחרי הכל, העידן הזה יוגדר לא על ידי הצגות פוליטיות, אלא על ידי פעולות לא-אלימות ישירות (כמו שביתת הרעב המתמשכת של האסירים הפוליטיים הפלסטינים) ומחאה בינלאומית עיקשת. זה הזמן, אם כן, למהפכנים – לסטודנטים, אמנים וחבריהם בקרב חסרי המורא. זה הזמן לכניסות חדשות ועזיבות חלקות. זמן לשינוי.

* סאמר בדאווי הוא עיתונאי עצמאי המתגורר בוושינגטון די.סי., וכן הכתב לשעבר בוושינגטון של "Middle East International". הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי יעל שטיין.