"עשיתי את הסרט כדי שהשוטר הבא יחשוב פעמיים לפני שהוא מוציא את הטייזר"

ב-5 ביוני יפתח בפעם ה-15 פסטיבל קולנוע דרום. הפסטיבל, שמתקיים בשדרות וברחבי הנגב, הוא לפי אחד מהמארגנים מייצג של "מציאות שבה חיים את הג'סטה ולא את הפוזה". הסרטים שיוצגו השנה מגיעים לא רק מהפריפריה בישראל, אלה גם מהפריפריה בעולם, ויצירות שנוצרו במדינות עולם שלישי יהיו חלק אינטגרלי מהיצע הפסטיבל

קולנוע דרום, שמארגן בית הספר לאמנויות הקול והמסך של מכללת ספיר, מחייה את התרבות בעיר שדרות ומערב את הקהילה המקומית הן בבחירת הסרטים והן במתן בחשיפה ליצירה של תושבי האזור. כך לדוגמא קבוצת תאטרון של נשים ממתנ"ס שדרות תעלה במסגרת הפסטיבל מופע בשם "למות מצחוק". כמו כן קולנוע חן, קולנוע מקומי שכבר אינו פועל מזה שנים, ישופץ ויציג את הסרטים "סינמה פרדיסו", "שאגת הדרקון" ו"גט", זה האחרון במסגרת אירועים לזכרה של רונית אלקבץ.

במסיבת העיתונאים שהתקיימה שלשום (שני) לקראת הפסטיבל ענו המארגנים לשאלה על שיתוף תושבי הפריפריה באירוע בציטוטים של צ'ה גווארה על תרבות והמונים, ומתוך התלמוד, על בני העניים שמהם תצא תורה. קשה לחשוב על אירועי תרבות בכזה קנה מידה שבהם אלה המקורות שמנחים את היוזמים.

"חיכינו לך שלושים שנה"

בין שלל היצירות שיוצגו במסגרת קולנוע דרום יעלה גם סרטו הדוקומנטרי של מני אליאס "חלום ירושלים". הסרט מציג סדרת ראיונות עם משפחות של יהודים מאתיופיה, שעלו לישראל בשנות ה-70 וה-80, ומשלב צילומים של אתיופיה שהצוות נסע לצלם כדי להמחיש את מה שעברו העולים.

> זעם בהפגנת יוצאי אתיופיה: קריאות למרי אזרחי ולסרבנות בצבא

התחלת הסרט מתארת את התפיסה של ירושלים בקרב העולים כשחיו באתיופיה, את הכמיהה והכיסופים לעיר ולארץ, ואת ההתרגשות והיציאה לדרך. משם מתוארים הייסורים והתלאות, המחלות, הרעב והצמא, בית החולים הלא מתפקד שרבים מתו בין כתליו, וכן חוסר האפשרות לקבור את הנספים – שנמנו באלפים. הסרט מסתיים עם הרגשות החלוקים בקרב העולים לשעבר: חלקם חושבים שהמסע היה חשוב והשתלם, אחרים מתלבטים אם כל ההקרבה הייתה שווה את מה שקיבלו.

הסרט יוקרן לראשונה ביום הזיכרון ליהודי אתיופיה במסגרת קולנוע דרום. לצד ההקרנה יערך טקס לזכר הנופלים במסע. בהמשך יוקרן הסרט במסגרת קולנוע דרום.

"חלום ירושלים" הוא סרטו הרביעי של מני אליאס כבמאי. ב-2010 הוא הפיק, צילם וביים את הסרט "בצאת ישראל" שגם עוסק בעלייה של יהודי אתיופיה לישראל. לשיחה מקומית אליאס מספר שהסרט הוא בעצם מעין המשך ל"בצאת ישראל", שהתגובות שקיבל על הסרט ההוא מישראלים שעלו מאתיופיה מתחו ביקורת על כך שהוא לא מספיק מתרכז בהם, שהוא שוב פעם מתרכז באנשי המוסד שתרמו לעלייה, ושהוא לא מבטא את הקשיים העצומים וההקרבה במסע לישראל.

"זה כל הזמן היה לי בראש", מספר אליאס, "וכמה שנים אחר כך, במהלך ניסיון תיעוד של הקורבנות שנספו בדרך לישראל, נפגשתי עם משפחות של הקרובים שנפטרו, והבנתי שכאן נמצא הסיפור האמיתי של המסע לארץ".

נראה שהסרט הוא לא רק אוסף ראיונות, אלא מעין ניסיון לחשוף סיפור פנימי שמתרחש בתוך המשפחות עצמן. שהכאב של חלק מהדוברים נחשף אל מול קרוביהם בפעם הראשונה.

"זה נכון. ההורים לא סיפרו או דיברו על זה ככה בפני הילדים בעבר, מתוך כוונה שלא להכאיב ולמנוע עוד סבל. חלק ממה שהסרט יוצר הוא דיאלוג אל מול המצלמות על הכאב בתוך המשפחה. כאן רואים למשל בת שאומרת לאבא שלה שהיא לא בטוחה שזה היה שווה לעשות את כל המסע ולאבד את אימא שלה".

זה לא היה קשה לכם או למשפחה לצלם את כל הסיטואציה המאוד אינטימית הזו?

"בפעם הראשונה שצילמתי ראיון, אמרתי להם שאני לא חושב שאוכל לחזור ולצלם עוד מזה. היה לכל הצוות מאוד קשה נפשית. דווקא המשפחות הן אלה שלחצו, ביקשו שנמשיך לצלם. אני זוכר פעם אחת שאיחרנו ב-20 דקות לצילומים ואחת המרואיינות אמרה לנו שאיחרנו ושהם מחכים לנו. אחרי שסיימנו את הצילומים היא הסבירה שהם מחכים לנו, מחכים לספר את הסיפור הזה כבר שלושים שנה".

ואיך התגובות, עכשיו שהסרט עומד לצאת?

"בקרב המשפחות יש המון התרגשות. הרבה עומדים להגיע להקרנה החגיגית (בפסטיבל דוקאביב, מ.ס.כ) ממקומות מאוד רחוקים בארץ. אחר כך תהיה מעין מסיבה ואני מקווה שזה יהיה מעולה בשביל קצת להרגע אחרי הסרט".

מעבר להצגת הסיפור החשוב, יש עוד סיבות שגרמו לך לעשות את הסרט?

"עשיתי את הסרט במטרה שהשוטר הבא שעומד להכות ישראלי ממוצא אתיופי יחשוב פעמיים לפני שהוא מוציא את האלה ואת הטייזר. שמנהל בית נספר יחשוב לפני שהוא מפריד תלמידים ממוצא אתיופי. שנהג האוטובוס לא יתייחס בגזענות אליהם. בגלל כל זה עשיתי את זה".

> בית המשפט יכריע: האם המדינה יכולה להשתיק את שוברים שתיקה?