החוק נגד עינויים: לא פתרון, אבל התחלה חשובה

כותבת אורחת: ד"ר רחל סטורמזה

בשבוע שעבר הודיעו נציגי המדינה בז'נבה כי משרד המשפטים שוקד על תזכיר חוק להפיכת העינויים לעבירה פלילית בישראל. למחרת הסתבר כי נציגי המדינה אינם יכולים להתייחס לתוכן החוק המוצע, או לשער מה לוח הזמנים הצפוי עד להשלמת תהליך החקיקה, אף שהדיונים בנושא מתקיימים כבר חודשים ארוכים.

ההצהרה על החוק הייתה חלק משורה של תשובות שהציגו נציגי המדינה לוועדת האו"ם. הוועדה, שבוחנת את יישום האמנה נגד עינויים בישראל, ביקשה תשובות לשאלות שצריכות להטריד את כולנו: מדוע בישראל מתקיימים עינויים שיטתיים? מדוע אנשים שוהים בבידוד חודשים רבים? ומדוע לא נפתחה עד היום אפילו לא חקירה פלילית אחת נגד חוקרי שב"כ, למרות שהוגשו יותר מאלף תלונות על עינויים?

> החקיקה נגד עינויים לא תשנה את המערכת שמשתמשת בהם נגד פלסטינים

ההצהרה על הכוונה להעביר חוק נגד עינויים מבורכת: אחרי המלצות רבות, כולל של שתי ועדות ממשלתיות, סוף סוף הוחלט לעבוד על טיוטת חוק בנושא. אבל יש החוששים כי התשובות המעורפלות בז'נבה מעידות שעוד מוקדם לשמוח: הרי כיום מתקיימים במדינת ישראל עינויים ברשות ובסמכות, ואנשי כוחות הביטחון השונים נהנים מחסינות כמעט מוחלטת כשעולות טענות על עינויים או התעללות. צודק מי שמצביע על כך שמערכת המשפט הישראלית נהגה עד עכשיו איפה ואיפה כלפי עצורים פלסטינים ויהודים, והחריגה את החשודים ב"עבירות ביטחון" מההגנות האמורות לשמור על חשודים ועצורים.

כאילו שלא די בהתעלמות מהזכויות של מי שעוברים עינויים בחדרי החקירות, מערכת החוק מתעלמת גם מעינויים שמתרחשים מחוצה להם: גם אלימות משטרתית יכולה להיחשב עינויים, ולכן כל הציבור חשוף אליה, ובעיקר ציבורים מוחלשים כמו יוצאי אתיופיה.

עד היום מתייחסת המערכת למקרים של עינויים כחריגים, ונותנת למענים חסינות בשם "הגנת הצורך", שנותנת לכל עינוי כותרת של "פצצה מתקתקת". במצב כזה יש מקום לתהות האם חוק נגד עינויים אכן יגן על זכויות האדם.

צעד ראשון

אז למה בכל זאת אנחנו קוראים לחקיקה כזו כבר שנים? מה החשיבות של חקיקה שכזו? ראשית, יש כוח אדיר לאמירה חדה של מדינה, שעינויים אינם עוד כלי העומד לרשות השלטון; שישנם דברים שבמדינה מתוקנת לא עושים – ולא רק זאת, אלא שבמדינה מתוקנת עלינו להוקיעם ללא הסתייגויות ולהעניש את המבצעים אותם בצורה החמורה ביותר. עד עתה ישראל נמנעה מכך, וכך נוצר ריק מוסרי שצריך להטריד את שנתו של כל אדם.

דווקא משום שכיום נעשה שימוש בעינויים, ודווקא משום שלא מדובר רק במקרים "חריגים" אלא שהעינויים מופעלים בתדירות גבוהה הרבה יותר, ישנה חשיבות ראשונה במעלה להבנה של משרד המשפטים שיש לאסור על עבירה זו בחוק. זוהי הצהרה שכאן עובר קו אדום: ש"דגל שחור" מתנוסס מעל עבירת העינויים, וכי מערכת המשפט כולה כופרת בראייה כי ניתן להשתמש בגופו ובנפשו של אדם כדי להענישו או לדלות ממנו מידע.

יתרה מכך, החקיקה תהווה הכרה בכך שעינויים אכן מתקיימים ועלולים להמשיך להתקיים בישראל, אם לא נפעל לעצור אותם. כדי שהחברה הישראלית תתחיל להתייחס ברצינות לעבירה זו, יש צורך בצעד הצהרתי כזה, שיפתח דיון אמיתי במהות העינויים ובמחיר שמשלמים הקרבנות, המבצעים, והחברה סביבם. בנוסף, גם אם רחוק היום שבו נראה אנשי בטחון ישראלים עומדים לדין על שימוש בעינויים, יש סיבה להאמין כי חוק שכזה יפחית את מקרי העינויים בעתיד, ולו רק כדי להימנע מקשיים משפטיים.

יתכן שהצהרת משרד המשפטים נעשתה בלית ברירה, לאחר ששתי ועדות ממשלתיות ואין ספור גורמים בינלאומיים וישראלים קראו להפללת העינויים. אבל משלא לשמה יבוא לשמה: חוק שכזה, אם ינוסח כראוי ויאסור באמת שימוש בעינויים, יסדיר את הגדרת העינויים כפי שהיא מוכרת בחוק הבינלאומי, יבטיח שלא יהיו לה חריגים, ושאתיופים, פלסטינים ומתנחלים ידעו שיש גבולות להתנהלות המדינה מולם.

כמובן שאין פירושו של דבר שעלינו לשבת בחיבוק ידיים עוד חמש שנים ולחכות לראות את תוצאות העבודה הפנימית במשרד המשפטים. מי שמזדעזע מהשימוש הקבוע והשיטתי באמצעי חקירה ושלטון אלימים צריך עכשיו להפשיל שרווליו, לקחת נשימה עמוקה ולהיות מעורב בהליך הארוך והמייגע של החקיקה. עלינו להבטיח שתזכיר החוק אכן ייכתב, שהעבירה תוגדר באופן מקיף, שהעונש עליה יהיה ראוי, ושהתזכיר יעבור את כל המשוכות בדרכו להפיכתו לחוק. לא, החוק לא ימגר לחלוטין את העינויים; אבל הצעד הראשון נעשה. כעת עלינו להתחיל ללכת.

רחל סטרומזה היא מנכ"לית הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

> יזכור עם ישראל כי על החרב לא חיים