newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשהמציאות מערערת לך את הציונות

אני מקנאה בפרופסורים באוניברסיטה שלי שמדברים על כיבוש ואפרטהייד באותה הקלות שבה אני מדברת על הדחף שלי לגומיגם. עבור מי שגדלה בבית שבו מראה הדגל הכחול לבן מעלה לחלוחית בקצה העין, לפקפק בציונות זה לא קל. אבל המציאות מחייבת

מאת:

כותבת אורחת: לב ים גונן

הפתק ששלשלתי בבחירות האחרונות ממקם אותי במשבצת של שמאלנית. נראה שכיום מדובר במידע מספק כדי להשלים את השאר: שאני צמחונית, בעצם טבעונית, שאני עובדת בבצלם וחבר שלי ערבי, שאת העיניים הכחולות שאין לי קיבלתי מאבא שלי האשכנזי.

אבל האמת, שחוץ מפוסטר של זהבו'ש שתלוי לי מעל המיטה אני לא עונה על אף ציפייה. ומאחר וכבר נמאס לי לאכזב, אז כדי להיות שמאלנית אמתית פעם אחת ולתמיד אני אתבכיין לכם. אני אהיה טרחנית ועוכרת ישראל, אני אהלל את השעיר לעזאזל, ורק אולי, אם תהיו נחמדים, אני אפילו אהיה גזענית לדתיים.

ימי הזיכרון לשואה הם עמוסים, כמו המלחמות שקדמו להם. הצפירה שגורמת לי במשך שתי דקות לנסות להיזכר אך סבתא שלי נראתה, היא רק ספתח לשבוע של ויכוח פנימי ובערה. על כתפי הימנית יושב אבא קובנר המוקדם. הוא מטפטף לאוזני שבאלפיים שנות גלות לא הצליחו להשמיד את העם היהודי, גם לא הצורר, ושמדינת ישראל, במלחמה ולא בחסד, היא סטארט-אפ-ניישן לתפארת. הכתף השמאלית נותרה ריקה. אין מי שבאמת מצליח לנסח קונטרה לאתוס הציוני הימני.

את האש הפנימית המוח שלי לא מצליח להצית לבד, דרושים בשבילו נואמים אמיצים, חברי כנסת צפויים, פרופסורים זחוחים וניצולי שואה מורעבים. אוי האירוניה. מי ששרד עד כאן הבין שהנאום של אלוף יאיר גולן קומם גם אותי. איך הוא מעז, איש הצבא הגברי והסמכותי הזה, לחשוף את דעותיו בציבור ועוד בערב יום השואה? איך הוא לא יודע שאת העמדות הלא פופוליסטיות שלו עליו לשמור בלב, שהוא צריך להתפלל בכותל, להבטיח את ביטחון אזרחי ישראל, לשלוח את אשתו לקורס מפרישות חלה ורק אחר כך, אחרי שבלענו אותו, להכניס את הנץ חזרה לכובע ולהוציא יונה?

איך עוד יצליח האלוף גולן לטפח את האגו של השר נפתלי בנט, חוץ מלתקן את דבריו לאחר שהאחרון דרש כך? אני דורשת מהשר בנט לתקן את דבריו, ממנו ומשאר האחים בממשלה. לתקן את אותם דברים שעוזרים ליהודי ישראל להאמין שזכותנו להיות אור שורף לגויים.

> שלא כמו בגרמניה

(צילום: שגרירות ארה"ב בתל אביב CC BY-SA 2.0)

מאיפה מגיחה הלחלוחית לזווית העין שלכם כשאתם רואים את הדגל מתנוסס, ואיך הוא לא נראה לכם כמו ערמה של חוטים ארוגים שהצליחו להרוג כל טיפה יפה של טוב, קבלה ואמונה באדם? (צילום: שגרירות ארה"ב בתל אביב CC BY-SA 2.0)

הפודיום שעל כתפי השמאלית נותר ריק. אף אחד לא מעז לעמוד מול כתף ימין ולחשוף את זכרון השואה שהפך לפאתוס. לא יאיר גולן הוא שצריך לחזור בו מדבריו, אלא הבנייה של זיכרון קולקטיבי שלם, שעושה שימוש מזלזל בשואה כדי לטפח דעות שהן לא פחות ממשיחיות, שמוחבאות עמוק מאחורי חיוכים מלאים בעצמם, אנגלית משופשפת וציוצים מנוסחים.

את אבא קובנר עוד לא סילקתי מכתף ימין. אני עדיין מתפללת שהציונות תחזור אליי, שמגן דוד מתנוסס בחצי התורן למזמור התקווה יוסיף לרגש אותי, שהתמונה תתהפך בחזרה ושכל מלחמה תעצים בי רגשות של אחדות העם ושמירה על הבית הלאומי. במקום זה אני חושבת על האירוניה.

אירוני שהשואה הפכה לכלי בידי אנשי ציבור לזריעת פחד, אירוני שהפחד מקדם לאט את ארץ ישראל השלמה, ומרחיק פתרון למלחמה המאוסה. אירוני שהשיח הפוליטי יצר מדינה בה השלום מפחיד יותר מהמלחמה. אירוני שנשיא מדינה, שר ביטחון, רמטכ"ל וסגן רמטכ"ל מואשמים במחלת ה"סמולנות" הקשה, הם מוקעים כבוגדים כי העזו לקרוץ למוסר.

אירוני שזוועות השואה התחילו בניצוץ של גזענות, והיום אנחנו מגנים את מי שמבקש לזהות בתוכנו את אותה הגזענות ולסלק אותה. אירוני שחברי כנסת נלחמים בחירוף נפש על הצלת זכרון השואה, בזמן שעל הניצולים עצמם שכחו להילחם. אירוני שביום הזיכרון לשואה ולגבורה אפשר לספור מאות אלפי ניצולים עניים.

אז תגלו לי איך אתם מצליחים? איך אתם עומדים וקוראים להיות עם חופשי בארצכם, אותה ארץ שמספיק להיות בה לא סטרייט, לא גבר, לא אשכנזי, לא עשיר (והכי הרבה נקודות יורדות על…) לא יהודי, כדי שייגזל מכם אותו החופש? מאיפה מגיחה הלחלוחית לזווית העין שלכם כשאתם רואים את הדגל מתנוסס, ואיך הוא לא נראה לכם כמו ערמה של חוטים ארוגים שהצליחו להרוג כל טיפה יפה של טוב, קבלה ואמונה באדם?

לפקפק בציונות זה לא קל. אני מקנאה בפרופסורים שיושבים מולי באוניברסיטה. יש להם כבר הרבה שנים בארכיון. הם מדברים על הכיבוש המשחית באותה חופשיות בה אני מדברת על דחף לגומיגם, את הנכבה הם מכנים טיהור אתני באותו ביטחון בו אני מכריזה שהבננה כבר דבש, וממרום מעמדם וקביעותם, להם זה כבר קצת יותר קל.

גדלתי בבית פטריוטי טוב. תמיד אהבתי את מדינת ישראל והאמנתי בה, הייתי בטוחה שהכל אני אקריב למענה. עם ניצוץ בעיניים וגאווה הייתי שרה את התקווה באהבה, בוהה בהתרגשות בדגל כחול-לבן. לגבש זהות זו עבודה קשה, והמציאות שמתעוותת בארץ שלי מקשה עליי להמשיך ולהישאב לתוך מערבולת הציונות המתוקה.

וכמה שהיא מתוקה, כמו שיערות סבתא שמסתירות כמה מרים אנחנו באמת. אבל אני לא אמורה לחכות עד שאהיה מספיק זקנה ומשכילה כדי להעז לדבר.

אני מחכה לציונות שתחזור אליי כמו לגשם ביום שרב, לא פחות קלישאתי מזה. כי זה כיף! לאום זה כיף!  להטיף לאהבת הארץ ולאהבת העם וככה לקנות לעצמך את הזכות לקרוא לכל מי שחושב אחרת ממך בוגד, לשים דגל ישראל בפרופיל בפייס ולכתוב שאין על העם הנבחר, לבקש לעצמך מיילדת יהודייה ולתת לצה"ל את הכבוד בגאווה.

בלב כבד אני מוותרת על הכיף, ומחכה לציונות חדשה-ישנה: פחות מדירה, פחות גזענית, יותר סובלנית. ציונות שמכירה את הצורך בבית לאומי, בבית, ולכן לא גוזלת אותו מאף עם אחר, מאף אדם אחר.

לב ים גונן היא סטודנטית במחלקות לספרות עברית ופוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. גרה בבאר שבע. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> סירוב המדינה לחשוף את הקשר עם רוצחי עמים הוא זילות השואה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf