newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כל עוד השנאה העצמית משתלמת

ביום שבו אוהדי בית"ר יפסיקו לבוז לשורשים שלהם ויתחילו לקבל את זהותם היהודית-ערבית, הם ימצאו אותי, ואוהדי כדורגל ערבים-ערבים רבים, עומדים לצידם במסע ההכרה

מאת:

כותב אורח: באסם כנאענה

מגיעה לאלון עידן יותר ממילה טובה על שניסה להתחקות במאמרו ב"הארץ" ביום שישי ה- 8 באפריל ("כשערבים-יהודים צועקים 'מוות לערבים' למה הם מתכוונים?") אחרי תופעת קריאות מוות לערבים, המזוהה במידה מסוימת עם אוהדי בית"ר ירושלים במגרשי הכדורגל.

כמובן שכמו כל שאר קריאות השטנה המוכרות, הנהמות או השימוש במילות גנאי לנביא מוחמד, קריאות אלה פסולות וראויות לכל גינוי והוקעה מצד כולנו. הגיע הזמן שההתאחדות לכדורגל תממש את עונשי הפחתת נקודות והורדת ליגה כדי להילחם בתופעה ולמגר אותה לאתר ולא תסתפק רק בקנסות או משחקי רדיוס וללא קהל. ואולם דומה שבניתוחו לתופעה של קריאות מוות לערבים והצהרתו של דובר קבוצת בית"ר אושרי דודאי, אלון עידן עוצר באמצע הניתוח ועל כן הוא מחמיץ את הנקודה המרכזית בסיפור: הפניית זרקור על התנכרות אוהדי בית"ר הערבים -יהודים לזהותם, שהיא, לדעתי, תגובה למציאות שנוצרה לערבים-יהודים (מזרחים). כותב עידן:

במובן הזה, אפשר להבין את "מוות לערבים" לא ככמיהה למוות פיזי של הערבים – אלא ככמיהה להרוג בכל רגע ורגע את החלק "הערבי" שנמצא בתוך "הערבי־ יהודי"; כמיהה לחתוך חלק מהזהות העמוקה ביותר כדי להתקבל למועדון. זאת גם הסיבה שהגרעין הקשה של אוהדי בית"ר מעדיף להחצין ולהבליט את החלק היהודי: השימוש במגן דוד, בכרזות ענק שקובעות כי "בית"ר טהורה לעד" וכו'.

הנה מה שמפספס עידן בכתבתו. השאלה המתבקשת, יא עידן, היא למה הכמיהה הזו בקרב הערבים-היהודים (המזרחים) כה חזקה? מה היא משרתת? ומה התועלת שלהם בזה? אכן תופעה זו בקרב אחינו הערבים-יהודים, לצערנו, משרתת אותם ואף תועלתית להם במציאות שנוצרה פה.

> מי אמר שלבית"ר ירושלים או למחנה הציוני מגיע בכלל שחקן ערבי?

מה מרוויחים היהודים -ערבים ממחיקת הזהות שלהם? ומה יקרה אם זה ישתנה? בית"ר ירושלים בחגיגות אליפות ב-2007 (טס שפלן/אקטיבסטילס)

מה מרוויחים היהודים -ערבים ממחיקת הזהות שלהם? ומה יקרה אם זה ישתנה? בית"ר ירושלים בחגיגות אליפות ב-2007 (טס שפלן/אקטיבסטילס)

מה שקרוי אצלכם דור המייסדים שהנו, כפי שכותב עידן בהקשר אחר, הגבר הלבן האשכנזי (אירופי) שהתחיל לשרטט מיהו יהודי ויצר את תדמיתו של היהודי "האידאלי" והרצוי לפי ערכים לבנים. המשמעות ביחס לערבים-יהודים הייתה הצורך להשיל את זהותם הקודמת וללבוש זהות מערבית-אירופית חדשה כדי להתקבל למועדון האקסקלוסיבי והיוקרתי של "היהודים החדשים" השולטים בארץ.

מסר זה שהועבר במשך דורות על ידי מערכת משומנת (חינוך, ועוד) נקלט היטב בקרב הצעירים ואף בקרב פוליטיקאים ובכירים אחרים מבין הערבים-יהודים, והם עדיין רוקדים לפי החליל הזה. הם מתקבלים באהבה ובברכה בקרב מועדון זה כשהם שוכחים ומשילים את זהותם הקודמת. ומה טוב אם הם גם רומסים ומתעללים בה גם שהיא משתקפת בדמות הערבים-ערבים "האותנטיים" (אנו הערבים), ובדרך, ממש לאורך כל הדרך, הם למודים לתעב ולהחצין את תיעובם ואף לקבל על זה נקודות זכות מבעלי ואדוני המועדון הלבן.

לדעתי מדובר פה בפספוס אדיר. זו שנאה עצמית נסתרת או שנאה עצמית לא מודעת, ולצערנו שנאה עצמית משתלמת ואף כדאית לאותו צעיר ערבי-מזרחי שחי בספירה הציבורית המוכרת לנו.

זו אינה הקבוצה המדוכאת הראשונה, וכנראה שגם לא האחרונה, שבזה לשורשיה ומתכחשת להם. קיימים לא מעט מחקרים בפסיכולוגיה החברתית השופכים אור על תופעות ועל זהויות והתנהגויות יחידים וקבוצות השייכות לקבוצות מדוכאות. הפסיכולוגית האפרו-אמריקאית ג'נט הלמס פתחה תיאוריה חלוצית על שלבי התפתחות הזהות האתנית בקרב שחורים, שהראשונים שבהם תכליתם הכחשה ואף תיעוב לזהות שלך והאדרה לזהותו של האחר השולט; החוקרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית טג'פל ועמיתיו כתבו על תופעת העדפת הקבוצה האחרת בקרב קבוצות מדוכאות (out-group favoritism) ועוד. אין חדש כביכול בהתנהגויות של חלק מאוהדי בית"ר, אך חובתנו אנו לדון בשורשי התנהגות זו ולהתחקות אחריה.

ואולי מוטב לשוחח ישירות עם אותם אוהדים ואותם אנשים שמזדהים או מסכימים אתם, ולומר להם כך: ביום שתחליטו לקבל ולהפנים את זהותכם ולא תבוזו לשורשים שלכם, תמצאו אותי ואולי עוד רבבות ערבים ואף יותר עומדים אתכם ולצדם במסע "החזרה" וההכרה, ואולי אף סולחים על הסבל שנגרם לנו בגלל התפקיד שמילאתם בסבל הזה, בתדלוק או ביזום פעולות הדיכוי כלפינו, קריאות והתנהגויות אלימות כמו תקיפת הפועלים ובאי קניון מלחה הערבים (אני מודע כאוהד כדורגל שתופעות אלימות אלו קיימות בין אוהדי הקבוצות האחרות בארץ ובעולם ולא רק של אוהדי בית"ר), או פעולות דיכוי בראייה רחבה יותר.

אמנם ברור שהגזענות האנטי-ערבית אינה מנת חלקם של היהודים המזרחים בלבד. אך כל האפליה והגזענות החוגגת בחוץ כנגד כל משהו ערבי או מוסלמי, יהיה לה סיכוי טוב יותר שתפחת בעיקר בקרבכם כמדכאים שלנו רק אם תטיבו ותכירו בזהות הערבית-יהודית שלכם ותחיו אתה בשלום ולא תשנאו ותתעבו אתה על ידי השלכת שנאתכם, ולעיתים באופן כה אכזרי, עלינו.

אולי הגיע הזמן שתשאלו עצמכם למה כל כך חשוב לכם להתנכר ולהתכחש לעברכם לזהותכם. אני מודע לכך שהרווח שלכם מההכחשה זו הוא אדיר, אך אתם משלמים עבור הכחשה זו מחיר יקר. כשיתחיל מסע הגילוי הקולקטיבי שלכם תמצאו אותי לבטח לצדכם. יגידו שאני אופטימי ואחרים יגידו נאיבי, לי זה לא כל כך משנה, אולי אני שניהם. מה שחשוב הוא להתחיל לעורר שיח זה, ולהביאו לקדמת במת הדיון הציבורי.

באסם כנאענה הוא פעיל חברתי מכפר-קרע. 

> כך הצבא מכניס לשימוש אמצעי לחימה שחיילים לא התאמנו עליהם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf