newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לשמאל בישראל יש מונופול על זכויות האדם, ובצדק

התמיכה בפרויקט ההתנחלות שוללת בהכרח זכויות אדם ממליוני נתיני המשטר הצבאי. כשהימין תוקף את ארגוני זכויות אדם שמוחים על הדיכוי הגלום בכיבוש, ומסמן אותם כשמאל, הוא פשוט צודק

מאת:

כותב אורח: דרור אטקס

ישנו צד אחד חיובי בהתמשכות קמפיין ההשתלחות המתוזמר של ממשלות הימין וסייעניהן נגד ארגוני "הסמול", עליו ממעטים לתת את הדעת. ככל שקמפיין זה מתמשך, הוא תורם להבנה האינטואיטיבית המשותפת לרוב האנשים שנמנעו עד כה מההחלטה להקדיש את חייהם לחקר הפוליטיקה הפנימית של ארגוני השמאל בישראל, שאין מקום לחיץ המלאכותי המפריד את ארגוני זכויות האדם בישראל מכלל ארגוני השמאל, בטענה שמדובר ב"ארגונים מקצועיים" ו"א-פוליטיים".

הרעיונות שלימים הבשילו לכדי עקרונות המעוגנים בהצהרת זכויות האדם של האו"ם, שנוסחה שנים ספורות לאחר מלחמת העולם השנייה, נבטו בראשם של אנשים אשר הבינו בין היתר כי כל סוג של כוח המצוי בידי קבוצה מסוימת, סופו (ואולי גם ראשיתו) להשחיתה ולחזור ולפגוע בחברה כולה. התפיסה שגורסת כי לכל אדם שמורות מספר זכויות יסוד התפצלה למחוזות נפרדים. אחדים היא הובילה לימין הכלכלי, שדבק ברעיונות של שוק ויוזמה כלכלית חופשית המקדשים את כישוריו הייחודים של כל אדם. אנשים אחרים בלהט האמונה בזכויות המוקנות לכל האדם עגנו במחוזות השמאל, שדרש אף הוא בשם ערכי כבוד האדם להגביל את כוחות השוק ולשמור על אמצעי היצור (או למצער על חלקם), בידי החברה כולה, על מנת שישמשו את כלל חבריה. כך או כך, רק שוטה יתכחש לעובדה כי במהלך העת החדשה ובעיקר במהלך המאה ה-20, הן תנועות אידיאולוגיות שצמחו בימין והן כאלו שבאו מהשמאל, היו אחראיות לזוועות שעלו בחייהם של עשרות מיליוני אנשים.

מאמר קצר זה אינו מבקש אפוא לקבוע מסמרות על-מקומיים או על-זמניים באשר לזיקה שבין זכויות אדם והשמאל הפוליטי בכללו, אלא מסתפק באמירה צנועה על היחסים ביניהם כפי שהללו הלכו ועוצבו בהקשר הישראלי מאז כיבוש השטחים בשנת 1967 ובעיקר כפי שהם הולכים ומעוצבים בציבוריות הישראלית במהלך העשורים האחרונים.

> למה הכרה בסבל הפלסטיני מוכרת כחילול קדושת השכול?

שוטר רעול פנים ומפגינה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שוטר רעול פנים ומפגינה, צעדת "עומדים ביחד" נגד הכיבוש בכביש 60 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בישראל שלאחר שנת 1967, ובעיקר עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, הלכה והתבססה זיקה מובהקת בין הימין הפוליטי ובין אידיאולוגיה הבזה לזכויות אדם. זאת בפשטות מכיוון שפרויקט ההתנחלות וייהוד הגדה המערבית, שהתמיכה בו היא המגדירה את גבולותיו הפוליטיים של הימין בישראל, שולל בהגדרה זכויות אדם ממיליונים תוך שהוא מייצר אדוות מחזוריות של אלימות.

זיקה זו, שהלכה עם השנים והתעצמה, היא שהביאה להתאדותו ההדרגתית של מה שפעם נתפס כ"מחנה השפוי" בתוך הליכוד, שכלל בעבר הרחוק או הקרוב דמויות כמו: אריה נאור, משה עמירב, דן מרידור, מיכאל איתן ואפילו בני בגין הידוע בעמדותיו האולטרה ניציות. זו התאדות שהקדימה בכמה שנים את התאדותו הצפויה של שר הביטחון יעלון, שנדחק כנראה ללא תקנה עם פרסום סרטון הרצח בחברון למשבצת השמאלן הרדיקלי, הממוקמת אבוי אך קצת שמאלה מזו שבה ממוקם כיום נתניהו (גם הוא על זמן שאול), בתוך מפלגתו.

שלא לדבר על בג"ץ

על מנת לדייק בתיאור הקשרים שבין ארגוני זכויות האדם והזירה הפוליטית, ראוי לנסחם באופן הבא: על אף שמחנה "השמאל" הישראלי (שלו כזכור שמורות מספר מניות זהב במפעל ההתנחלויות), רחוק ברובו מלהיות מזוהה עם סדר יום של זכויות אדם, הימין הישראלי הפך להיות נושאו של דגל שלילת ודריסת זכויות האדם. מציאות זו מדגימים יפה דווקא אותם ארגונים שצצו בשנים האחרונות והמציגים עצמם כארגוני זכויות אדם על אף שהם חותרים תחת העיקרון המהפכני והחשוב ביותר העומדת בבסיס מהפכת זכויות האדם, הלא הוא עקרון האוניברסאליות. כך למשל "ארגון זכויות האדם ביש"ע", מיסודה של המתנחלת מחברון אורית סטרוק, או "זכויות אדם כחוללבן" מיסודו של "המכון לאסטרטגיה ציונית", שמייסדו גר בעפרה.

שווה בהקשר זה בדיוק לצטט מתוך מאמרו של זאב שטרנהל שפורסם לאחרונה ב"הארץ", בו הוא מונה את שלושת העקרונות של הימין הפוליטי במערב בכלל וזה הישראלי בפרט. נזכיר כאן רק את העיקרון הראשון שהוא הרלוונטי ביותר לעניינינו:

עקרון היסוד הראשון רואה בדמוקרטיה הליברלית — הנתפשת במערב כסדר פוליטי שנועד לממש את תפישת זכויות האדם המבטיחה שוויון זכויות לכל — סכנה חמורה לעם ולמדינה. מבחינת הימין, הכרה בזכויות האדם כיסוד מוסד של הסדר הפוליטי, מובילה בהכרח למסקנה שאין ליהודים בישראל זכויות יתר, ושאין די בזכויותיהם ההיסטוריות כדי לבטל את זכויות הערבים לעצמאות ולבעלות חלקית על הארץ. מבחינת הימין, זכויות האדם חותרות תחת יסודות הציונות: לשיטתו, הציונות לא היתה כורח, פתרון ל'צרת היהודים', והיא באה לממש לא את זכותם לשלטון עצמי, אלא את זכותם העדיפה על הארץ כולה." (ההדגשה היא שלי.ד.א)

אם נוסיף לדברים אלו את מלחמת החורמה של הימין בעיקרון של הפרדת רשויות ובעיקר את מלחמתו נגד פרפורי עצמאותו (הלא שכיחים) של בג"ץ בכל הקשור לבקרת והגבלת האמצעים בה נוקטת ישראל על מנת להנציח את שלטונה על הפלסטינים, נקבל תמונת פורטרט עדכנית ומדויקת של הימין האידיאולוגי בישראל.

לסיכום ניתן לומר כי אף אם ברור כי לא כל התנועות והאנשים שחותרים כיום בישראל לפשרה היסטורית עם העם הפלסטיני עושים זאת בראש ובראשונה, או בכלל, מתוך מחויבות לזכויות אדם, כל הגורמים הפועלים בשדה זכויות האדם ומחויבים הלכה למעשה לרעיון כי לכל אדם שמורות זכויות יסוד מוסכמות, כופרים בקודשי הדוֹגמה של הימין ולכן הם אנשי שמאל.

לכן, אם מקובלת עלינו ההנחה שפוליטיקה היא השדה שבו מתקיימות בין היתר גם מדי פעם הכרעות ערכיות, אזי ברור כי עיקרון האוניברסליות של זכויות האדם מתנגש ישירות עם הפרטיקולריזם הלאומני של הימין. מוטב לכן להקשיב מדי פעם לדוברי הימין: הם יודעים שם בדיוק מדוע הם נלחמים בארגוני זכויות האדם.

דרור אטקס חוקר את מדיניות האדמות הישראלית בגדה המערבית

> כשמנכ"ל שלום עכשיו הציל את ביבי ואת הסכם חברון

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf