newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כליאה איננה פיתרון אידיאלי, אך שחרור מוקדם של קצב בעייתי בהרבה

לקראת הדיון בקיצור תקופת מאסרו של משה קצב נשמעים קולות התומכים בשחרורו המוקדם, בין אם כי "כבר שילם את חובו" ובין אם מתוך תפיסה שכליאה איננה המענה האמיתי לפשיעות מסוג זה. אך באקלים הציבורי הנתון, האם אדם שלא הביע חרטה או אף הכרה בפשעיו נגד נשים הוא המועמד האידיאלי לשחרור?

מאת:

על רקע עמידתו של משה קצב בפני ועדת השחרורים היום ובקשתו לקצר בשליש את תקופת המאסר שנגזרה עליו בגין פשעי אונס, הטרדה מינית ומעשים מגונים בהם הורשע, נשמעים ברשתות החברתיות קולות שונים של מקורבים, אנשי ציבור וגם אנשים מן השורה, המצדיקים את שחרורו המוקדם. חלקם מתארים את הנשיא לשעבר כאדם מסכן שנגרם לו עוול קשה כיוון ש"ירד מגדולתו" ונצלב מכל עבר, כאחד שכבר שילם את חובו לחברה.

התומכים בשחרורו המוקדם של קצב מציגים נימוקים שונים, חלקם מופרכים ומטרידים במיוחד; אחד מהם הוא הנימוק כי במקרה המתוקשר של קצב, המייצג אונס והטרדה מינית במסגרת של יחסי מרות, אפקט ההתרעה הושג משום אות הקלון שדבק לעד בנשיא לשעבר. טיעון זה מעורר גיחוך נוכח חשיפתן חדשות לבקרים של עבירות מין חמורות ורבות, שבהן הקרבנות היו נתונות למרותם המקצועית או הפיקודית של תוקפיהן.

נימוק נוסף, המגלם בתוכו מורכבות רבה יותר, מפקפק במשמעות של מאסר כפיתרון אמיתי הנותן מענה לתופעות של פשיעה ועבירות פליליות. הטענה היא כי לאור אות הקלון שיביא להרחקתו האפשרית של קצב מפעילות ציבורית ומתפקידי מפתח, הוא לא יהווה עוד סכנה ממשית לנשים במסגרת של יחסי מרות. מורכבות הטיעון הזה נובעת לא מהראייה הפשטנית והלקויה הפוטרת את הסכנה המהווה פושע לשעבר על סמך גישתו לזירת הפשע, אלא מהשאלה המהותית בדבר יתרונותיה של כליאה אל מול חסרונותיה.

> יחסים רומנטיים: הפרשנות הצבאית לאונס

ללא חרטה, ללא הכרה במעשיו. משה קצב (מקור: אמיר גלעד, ויקיפדיה CC BY-SA 3.0)

ללא חרטה, ללא הכרה במעשיו. משה קצב (מקור: אמיר גלעד, ויקיפדיה CC BY-SA 3.0)

אין סליחה ללא הכרה בפשע

בראייה כללית, סוגיית האפשרות של אישור שחרור מוקדם לאסירים המורשעים בעבירות מין מהווה אתגר משמעותי עבור מי שמאמינות, כמוני, כי כליאה איננה יכולה להיתפש כפתרון בלעדי לעבירות פליליות. אמונה זו נובעת מההכרה בכך שמערכות אכיפת החוק ועשיית הצדק בישראל, כמו גם במדינות אחרות, נגועות בתחלואים מרובים כגון שחיתות, אלימות, גזענות, תפישות של עליונות מעמדית ומגדרית וסקסיזם. אפשר להגיד שלמרות השקפת עולם פמיניסטית, או דווקא בגללה, אני מאמינה שבנסיבות מסוימות יש מקום לכפרה ולסליחה – גם בעבירות הקשורות לאלימות על רקע מגדרי ולפגיעה מינית. בהקשר זה, הבעת חרטה והכרה בפגיעה הן חיוניות לדעתי בכל תהליך של גישור ודיאלוג בין הפוגע לנפגע/ת, שיצליח להחליף את תהליכי ההרשעה המסורתיים. אני באמת חושבת שבמקרים מסוימים זה יכול לעבוד.

לפיכך, דווקא על רקע חוסר האמון במשטרה ובמערכת המשפט, שפועלות לרעה לא רק כלפי חשודים וחשודות בעבירות פליליות אלא גם כלפי קרבנות העבירה, צריך להבהיר היטב כי אדם כמו משה קצב, שלא מכיר במעשיו כפוגעניים וכפליליים ושלא הביע חרטה – אינו מהווה דוגמה למי שזכאי לחנינה ולשחרור מוקדם. הטוענים אחרת, בצידוקים של חמלה כלפי העבריין והקשיים שהוא עבר וחווה בעקבות משפטו והרשעתו, מהווים חלק מהבעיה המערכתית, וחמור הדבר שבין אותם מביעי חמלה ניתן למצוא גם עורכי דין, וגם, למשל, את שרת המשפטים איילת שקד. בגלל המוסר החברתי הפטריארכאלי המעוות, שמבטל את מקום הקרבנות – ולו רק כראויות להכרה ולהבעת חרטה מצד התוקפים דווקא במקרים של עבירות מין – רחוק היום שבו ניתן יהיה לסגור לחלוטין את בתי הכלא, וזה עצוב למדי.

 > לשבור שתיקה על אלימות מינית – בערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf