מכבסת המילים שהופכת את סתימת הפיות לאפשרית

כותב אורח: ישי מנוחין

מיום ליום החדשות והשיח הפוליטי מובילים אותי ל-1984. מעט בגלל השיטות בהן "האח הגדול" עוקב אחרי כולם, מעט בגלל המלחמה התמידית נגד ה"אחרים" שבקרבנו, ובעיקר בגלל "שיחדש", אותו שיח מדומיין שג'ורג' אורוול טען שנועד "לא רק לשמש כלי ביטוי להשקפת-העולם ולהרגלי-המחשבה היאים לחסידי הסוצאנג, אלא להפוך את כל אורחות-המחשבה האחרים לדבר שמן הנמנע".

הגרסה העברית ל"שיחדש" בישראל 2016 היא שיח לאומני בו מכבסת המילים עובדת שעות נוספות ויוצרת "זן חדש של מילים מגויסות, בוגדניות, מילים שאיבדו את משמעותן המקורית, מילים שאינן מתארות מציאות אלא משתדלות להסתיר אותה", כפי שהיטיב לתאר דויד גרוסמן כבר ב"זמן הצהוב".

למשל, שרת המשפטים, איילת שקד, בתמיכת ראש הממשלה וההסכמים הקואליציוניים, מקדמת חוק שהיא מגדירה כ"חוק השקיפות לעמותות" – חוק, שלטענתה, "נועד להגביל את המידע שמגיע למדינות זרות. כשמדינות זרות מעורבות בעניינים פנימיים של מדינה אחרת ראוי שהציבור יידע […] החוק מדבר אך ורק על שקיפות. שקיפות היא ערך חשוב גם באיחוד האירופי ואני מצפה שגם האיחוד האירופי יכבד את החברה הדמוקרטית ואת ההכרעה הדמוקרטית".

שקיפות נשמעת ראויה בחברה דמוקרטית, אך החוק חל רק על כספים שמקורם ישויות מדיניות – למשל, ממשלת נורווגיה, האיחוד האירופי והאו"ם התורמים לקידום ערכים דמוקרטים אוניברסליים. מקורות המימון של מפלגות ותנועות הימין הם בעלי הון וקרנות פרטיות עליהם החוק לא חל. לכן, למעשה מדובר בחוק שמתייג ומונע חופש ביטוי רק מארגונים המקדמים ערכים דמוקרטיים – ערכים הרחוקים מליבה של השרה. שקיפות מחייבת בחינה וסימון כלל התורמים וחוק שקיפות זה לא עושה זאת בעליל.

> כך הפכו צווי איסור פרסום לצנזורה האלטרנטיבית

לדוגמא, שרת התרבות, מירי רגב, מקדמת את הצעת "חוק נאמנות בתרבות", שתקנה למשרדה את הסמכות למנוע מימון ממוסדות תרבות שיפגעו בסמלי המדינה. לפי דבריה, מטרתו של החוק היא ש"כספי 2016 של אזרחי ישראל יחולקו על פי צדק תרבותי". אבל, על פי דברי ההסבר לחוק "לא כל פעילות העונה על תנאי מבחני התמיכה מן הראוי שתיתמך מכספי המדינה. עקרונות חופש הביטוי והשוויון אין פירושם כי המדינה חייבת לממן כל סוג של ביטוי. בפרט, המדינה אינה חייבת לממן פעולות שמטרתן לקעקע את בסיס הוויתה. עמידה בעקרונות היסוד עליהם מושתתת המדינה מהווים שיקול לגיטימי בחלוקת תקציבים והמדינה רשאית לבחור שלא לממן פעולות הנוגדות עקרונות יסוד אלה".

מילים כדורבנות. כיצד צדק תרבותי ושיוויון פועלים יחד עם קריטריון של אי-פגיעה בעקרונות היסוד, על פי תפיסתה של השרה, שעליהם מושתתת המדינה. למעשה זה חוק שישמש לסתימת פיות של מוסדות תרבות המקדמים עקרונות יסוד וערכים העומדים בניגוד לערכי השרה. השרה רגב לא מכירה בתפקידם של מוסדות תרבות לבקר את החברה, הממסד והמדינה, היא לא תמנע מהם את חופש הבטוי, לפחות בינתיים, אך תמנע מהם תקציב שיאפשר להם לפעול.

שפתו של שר החינוך, נפתלי בנט, פורה במיוחד. הוא מספר שהוא מקדם פלורליזם והתחדשות יהודית, כאשר למעשה משרדו מקפיא את התמיכה בארגונים ליהדות פלורליסטית – קידום ללא מימון. הוא ממשיך ועושה רפורמה בסל התרבות ש"תכניס יצירות מז'אנרים חדשים" ולמעשה מקדם הכנת רשימה של יצירות שאין לחשוף את תלמידי ישראל בפניהן – גדר חיה של דורית רביניאן, למשל.

משרד החינוך גם מוציא ספר אזרחות חדש – "להיות אזרחים בישראל" – שהיועץ הלשוני שלו כותב שהוא "ניסיון ל'השתלטות עוינת על מקצוע האזרחות על ידי הדתה" ולשם איזון כולל תחת "אלימות על רקע אידאולוגי-פוליטי" את הטבעת האניה אלטלנה ב-1948 בצד רצח אמיל גרינצוייג בהפגת "שלום עכשיו" ורצח ראש הממשלה יצחק רבין, כפי שפורסם ב"הארץ". השפה היא שפה של פלורליזם ומגוון והמציאות היא של צמצום, איזונים מאולצים, מחיקת ערכים ושיכתוב היסטוריה.

שקיפות, נאמנות, שוויון, צדק תרבותי, התחדשות יהודית, גיוון סל התרבות, פלורליזם ואזרחות – מושגים חיוביים שנשמעים טוב מעל בימת הנואמים בכנסת ומעל גלי האתר. מושגים ראויים לדמוקרטיה המרחיבה את המרחב הציבורי ומקדמת דיון חברתי, אך אלה הפכו בשנת 2016, כמו בשנת 1984, למושגים המכסים באופן שטחי למדי סתימת פיות, הדתה, רשימות שחורות ולאומנות צרה – מכבסת מילים לאומנית של שיחדש שהופך את כל אורחות-המחשבה האחרים, שאינם מקובלים על הממסד, לדבר שמן הנמנע. אצל ג'ורג' אורוול זו הייתה שפה דמיונית שנבנתה על סמך תפיסתו את הקורה במדינות טוטליטריות, אצלנו היום זו המציאות.

ד"ר ישי מנוחין הוא יו"ר אמנסטי אינטרנשיונאל ישראל.

> ישראלים לא מזדעזעים מעדויות "שוברים שתיקה" כי הם עשו אותם הדברים בעצמם