newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראלים לא מזדעזעים מעדויות "שוברים שתיקה" כי הם עשו את אותם הדברים בעצמם

חצי מדינה שירתה בשטחים והחצי השני מגבה. וכולם יודעים, גם בלי שוברים שתיקה, בדיוק מה קורה שם. אז מדוע לאנשים שתומכים בהפצצת עזה, שקוראים בטוקבקים להרוג, לחסל, לשטח, כל כך מפריעים חיילים שמספרים איך הם עשו את זה?

מאת:

כותב אורח: איאד שלאבנה

כערבי שחי כל חייו בין יהודים, הזדמנה לי האפשרות להיות "זבוב על הקיר" בשיחות רבות של ישראלים. יותר מכל, זכורות לי ההזדמנויות בהן דיברו חברים, קולגות במקומות עבודה בעבר, או אפילו סתם אנשים שניהלו שיחות חולין בזמן ההמתנה לרכבת או לאוטובוס, על מעשי הצבא בשטחים.

הקלות הרבה שבה משתחררות לאויר העולם העדויות של שוברים שתיקה מפי כל ישראלי היא אולי הדבר ש"הזבובים על הקיר", אנחנו הערבים, מבחינים בו יותר מכל. ללא חרטה, ללא הנמכת הקול פן מישהו ישמע על חטאים חוקיים או מוסריים, ללא בושה, ולעתים קרובות, בחיוך ובגיחוך, מספרים ישראלים אחד לשני כיצד דפקו קתות רובים בראשים, כיצד הכו במכות יבשות (כי הקזת דם מצריכה הליך חקירה), כיצד ירקו על "פאטמות", השתלטו על בתים, חירבנו על שטיחים, והשתינו על ספרי קודש.

שוברים שתיקה בשיחת ברזייה

אחת השיחות הזכורות לי התקיימה בזמן לימודיי בתיכון, עת קיבלו חבריי לכיתה את צווי הגיוס והגיעו חיילים וקצינים להסביר לנו על התהליך ולהיכן כדאי להתגייס. השיחה במחששה של בית הספר התרכזה בהיררכיה של היחידות בשירות הצבאי לפי רמת ההרג. חבר אחד לכיתה אמר שהוא מעוניין לשרת בדובדבן כי שם "מפוצצים אותם" בעוד חבר אחר אמר כי במג"ב הרבה יותר כדאי כי שם "כל הזמן דופקים בהם".

זה לא סוד, הישראלים יודעים טוב מאוד מה קורה בשטחים, יודעים על העוולות, על המצוקות, על הפשעים ועל החטאים. היותר שמאלנים שבהם יאמרו כי זה כורח המציאות וידברו על הקושי שב"לוחמה בשטח בנוי ומאוכלס". היתר, אלו עם פחות עכבות פסיכולוגיות, ידברו על כך שמדובר במטרה לשמה הם הושמו שם ולא רק שהיא מוצדקת, היא אף מקודשת.

אז מדוע ההתרעמות על שוברים שתיקה? הרי אם הישראלים יודעים מה קורה בשטחים, ולא רק שיודעים, הנוער הישראלי אף כמהה לקחת חלק פעיל בכיבוש ובעוולותיו, במה שונה עדות של שוברים שתיקה משיחת מסדרון בעברית? במה שונה סיפור מוקלט של צלף שירה בנער משיחה על כוס בירה בפאב ברחובות, בכפר סבא או בתל אביב?

> עונת הציד: למה ברור שמטרת מעצרי פעילי השמאל היא כלל מתנגדי הכיבוש

חיילים מפזרים הפגנה בכפר בודרוס, 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כל הישראלים יודעים בדיוק מה קורה בשטחים, הרי רבים מהם לקחו בזה חלק בעצמם. חיילים מפזרים הפגנה בכפר בודרוס, 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עדויות שוברים שתיקה נמצאות בכל מקום. די לקרוא את התגובות בפייסבוק על הרג של פלסטינים חפים מפשע בשטחים כדי לדעת כי לא רק שהציבור אינו מתנער מהמעשים, הוא תומך בהם, מימין, משמאל, מהמעמדות הגבוהים מהמעמדות הנמוכים, מהקפיטליסטים לסוציאליסטים.

זכור לי פוסט שהתפרסם בדף של אחת ממובילות הטבעונות בישראל במהלך המלחמה בעזה בקיץ 2014. מפרסמת הפוסט, אשה שראתה לנגד עיניה את החיים והרחמים כערך עליון, כתבה לקהל עוקביה – טבעונים, רחמנים ורחומים ישראלים – את רשימת השמות והגילאים של הילדים שנהרגו במהלך המתקפה הישראלית על עזה. לולא ידעתי כי מדובר בטבעונים, הייתי יכול בקלות לחשוב כי מדובר בדיון בדף הפייסבוק של "הצל". התגובות נעו מהפסאודו מתונות בסגנון של "אין ברירה ובמלחמה כמו במלחמה" ליותר מוכרות בסגנון של "להרוג, לחסל, לשטח, להפציץ".

אם היה מדובר בקיצונים רועשים ברשתות החברתיות, ניחא, אך כשאנו מביטים בממסד, בממשלה, בשרת המשפטים שמשתפת פוסט הקורא לפגוע בעם הפלסטיני "על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו", בכנסת, בבתי המשפט ובמשטרה – אנו מבינים כי לא רק עוולות הכיבוש אינן נחשבות לסוררות ואינן בבחינת עשבים שוטים, זוהי המדיניות וזהו העם.

והצבא? הצבא הוא צבא העם. חצי מדינה שירתה בשטחים, החצי האחר מגבה. ושוברים שתיקה? הם בסך הכל מציינים את מה שכולם יודעים. אם כך, מדוע מתקומם הציבור נגד פעילותם? מה הם מספרים בעדויות החיילים שהציבור לא מכיר ולא תומך בו? מדוע שאדם שטוען כי צריך להפציץ את כל עזה יתנגד למשמע העדויות בשוברים שתיקה? הרי מדובר בפעולות בהן הוא תומך.

שוחרי שלום באנגלית

כל חייל היום כבר יודע מה נעשה בשטחים, הוא שמע על כך מחבריו לכיתה, מהוריו, מאחיו הגדולים ששבו מהשירות, אם הוא חי בהתנחלות הוא כבר ראה זאת במו עיניו. יתרה מכך, ישנה הסכמה בכל החברה הציונית ומוסדותיה למעשי הצבא בשטחים – ולראייה מספר התיקים הנסגרים, אם בכלל נחקרים, במשטרה הצבאית, העונשים המגוחכים לנאשמים, והתמיכה לה זוכים נאשמים בתירוץ של "לתת לצבא לעשות את העבודה שלו". הציבור יודע בדיוק מה העבודה של הצבא, הוא גם חושב שהצבא מרוסן יותר ממה שהוא צריך להיות.

אם כך אז מה הבעיה של הציבור עם שוברים שתיקה? סביר להניח שמדובר בעובדה שהם חושבים ששוברים שתיקה התייאשו מהאפשרות "להשפיע מבפנים" ושגיבוי מבחוץ, תרגום העדויות, השמעתן לעולם, היא זו שתדחף לסיום הכיבוש בסופו של תהליך. הרי גם שיחות המסדרון של הישראלים בינם לבין עצמם על מה שעוללו בשטחים, מבישות את הישראלים בעיני עצמם כאשר אלו מתורגמות לשפות אחרות.

ההסברה הישראלית מודאגת מתרגומי עדויות של חיילים, לא פחות משהיא מודאגת מתרגומי התבטאויות של חברי כנסת בזכות הכיבוש. לעולם אנחנו מספרים שאנחנו שוחרי שלום ושאין פרטנר ומדברים על ארץ מוקפת אויבים וכל הסופרלטיבים המתקרבנים, אך בעברית נחרוט על רובינו איקס על כל פלסטיני שהרגנו. בעברית נפגין על מנת "לתת לצה"ל לנצח" ובאנגלית נעלה תמונה של חייל משקה קשיש פלסטיני. בעברית נמנע מאישה בהריון להגיע לבית החולים, וכשתכרע ללדת במחסום, נצלם ונפרסם כיצד הצבא המוסרי בעולם מיילד תינוקות פלסטינים, באנגלית כמובן.

בפעם הבאה שאתם שואלים את עצמכם האם שוברים שתיקה חושפים משהו שלא ידעתם, הביטו בפייסבוק, קראו את התגובות של צעירים לפני גיוס, אמהות לחיילים, נכדים לניצולי שואה, כאלו שהפייסבוק שלהם מתמלא בפוסטים של "שתפו שתפו שהעולם ידע עם מי יש לנו עסק" בכל הפצצה בעזה. קראו את התגובות שלהם למראה התמונות של הילד אחמד דוואבשה בן הארבע שכל משפחתו נשרפה למוות מבקר לראשונה בגן החיות. ראו את תגובות התמיכה לרצח משפחתו, ואז תיווכחו: לא רק שהשתיקה כבר נשברה, היא נופצה לרסיסים.

איאד שלאבנה הוא בוגר תואר ראשון בניהול מאוניברסטית בן גוריון ובוגר תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת קולורדו, בולדר. עבד בשוק ההון בישראל ובמחקרי שוק בענפי הטלקום ומיזמים חברתיים בארה"ב. הוא חולק את יום הולדתו עם מלקולם אקס ונוהר לקלפיות בזמנו החופשי.

> מזרחית בשמאל: להגדיר את הבית מחדש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf