newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ח'אמנהאי: דאע"ש הוא תוצר של כפיית תרבות המערב על האזור

במכתב פתוח לצעירי המערב מגנה המנהיג העליון של איראן את כל סוגי הטרור, מלכלך על דאע"ש, קורא להפסקת התקפות המערב במזרח התיכון ומזמין לדיאלוג בין שווים. ויש לו גם מה להגיד על ישראל

מאת:

המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית של איראן, אייתוללה סייד עלי ח'אמנהאי, פרסם ביום ראשון האחרון מכתב פתוח לצעירים המערביים בעקבות מתקפת הטרור האחרונה בצרפת.

זהו מכתב שני מסוגו שמפרסם ח'אמנהאי בשנה האחרונה. המכתב הקודם התפרסם אחרי המתקפה על משרדי שארלי הבדו. שני המכתבים התפרסמו בשלל שפות – אירופאיות ואחרות – ובשניהם הוא קורא לצעירי המערב להכיר את הפנים האמיתיות של האסלאם ולפעול לכינון גשרים של הכרה וכבוד בין התרבויות. במכתב האחרון מאשים ח'אמנהאי את "המדיניות הדו-פרצופית" של אירופה באירועי הטרור בצרפת, כמו גם את ניסיונות הכפייה התרבותית שהולידו, לטענתו, מוטציות אלימות כמו דאע"ש.

לאחר פרסום המכתב הראשון כמה מכלי התקשורת השמרניים באיראן האשימו את כלי התקשורת המערביים בצנזורה מתואמת של תוכן המכתב, במטרה למנוע מהדור הצעיר באירופה לשמוע את דברי המנהיג שלא דרך התיווך המוטה שלהם.

כאמור, המכתב פורסם במספר שפות ומלווה בקליפ מושקע וקריינות שאיננה בקולו של ח'אמנהאי עצמו. כאן אפשר למצוא את הקליפ בשפה האנגלית. כיוון שעברית איננה אחת השפות בהן השקיעו במשרדו של המנהיג העליון, הנה הנוסח המלא שלו בשפת קודש:


אל ציבור הצעירים במדינות המערב,

האירועים המרים שהתרחשו בצרפת על ידי הטרוריזם העיוור הביאו אותי לדבר אליכם, הצעירים, פעם נוספת. אני מצר על כך שאירועים קשים מעין אלה הם שמזמנים לנו את האפשרות להידבר, אבל האמת הכואבת היא שאם אירועים כגון אלה לא יהוו בסיס לחיפוש משותף אחרי פתרון, הרי שמידת הנזק הכרוכה בהם תכפיל את עצמה.

כאבו של כל בן אנוש בכל נקודה שהיא על פני האדמה מצער באופן טבעי את בני מינו באשר הם. מראה פעוט הגוסס לנגד עיני אוהביו, אמא ששמחת משפחתה הופכת עליה לאבל, גבר שרץ ברחובות כשהוא נושא את גופתה של אשתו, או צופה שלא יודע כי בעוד רגע ירד המסך על הצגת חייו; כל אלה אינם מראות שהנפש יכולה להישאר מולם אדישה.

כל מי שטעם את טעם האהבה והאנושיות מתייסר למול המראות האלה, בין אם הם מתרחשים בצרפת, בפלסטין, בעיראק, בלבנון או בסוריה. זאת היא ללא ספק תחושתם של מיליארד וחצי מוסלמים, המתעבים את האחראים לאסונות הללו.

> ח'אמנהאי: המדיניות האמריקאית במזרח התיכון היא טעות קשה

המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי ח'מינהאי (Wikimedia commons CC BY-NC-ND 2.0)

המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי ח'מינהאי (Wikimedia commons CC BY-NC-ND 2.0)

אבל אם האסונות של היום לא יהוו את אבני הבסיס לבניית עתיד טוב ובטוח יותר ליום המחר, הם יהפכו לקומץ זיכרונות מרים ותו לא. אני מאמין שרק אתם, הצעירים, תוכלו למצוא דרכים חדשות לבניין העתיד תוך הפקת לקחים מזוועות ההווה, ותהוו סכר בפני הגל שהביא את המערב למצבו הנוכחי.

נכון שכיום, הטרוריזם הפך להיות לצרה משותפת שלכם ושלנו. אבל עליכם לדעת כי ישנם שני הבדלים מהותיים בין חוסר הביטחון והמצוקה שחוויתם אתם בעקבות האירועים האחרונים, לבין הייסורים הפוקדים את תושבי עיראק, תימן, סוריה ואפגנסטאן מזה שנים. ראשית, העולם האסלאמי הוא קורבן האימה והאלימות בהיקף רחב בהרבה ולאורך זמן ארוך יותר באופן משמעותי. שנית, למרבה הצער, מופעי אלימות אלה זכו וזוכים לתמיכה מצד חלק מהמעצמות באופנים שונים. כיום ישנם רק מעטים שלא מודעים לתפקידה של ארצות הברית בהקמתם או חיזוקם וחימושם של אל-קאעידה, הטאליבאן ויורשיהם.

לצד תמיכה ישירה זו, אלה המשיתים באופן גלוי וברור סוגי טרור מחשבתי ניצבים בשורה אחת עם בני בריתו של המערב – למרות שהם מחזיקים במשטרים הפוליטיים הפרימיטיביים ביותר – וזאת בזמן שמאווייהם הנאורים והמתקדמים ביותר של עמי האזור דוכאו ביד קשה וחסרת רחמים. התנהלותו הדו פרצופית של המערב כלפי תנועת ההתעוררות בעולם המוסלמי היא דוגמה בוטה לסתירות העמוקות הקיימות במדיניות המערבית.

הטרור של צה"ל

פנים אחרות של סתירה זו ניתן לראות בתמיכה בטרור המדיני של ישראל. העם הפלסטיני המדוכא נתון מזה למעלה משישים שנה תחת הטרור הקשה ביותר. אם תושבי אירופה נאלצים כעת להסתתר בבתיהם, למשל, מספר ימים ונמנעים מלבקר במרכזים הומי אדם, הרי שמשפחה פלסטינית ממוצעת אינה מוגנת מפני מכונת ההרג וההרס של המשטר הציוני אפילו בביתה מזה עשרות שנים.

איזה דיכוי ניתן להשוות כיום מבחינת חומרת השלכותיו לבניית ההתנחלויות של המשטר הציוני? משטר זה מחריב מדי יום בתים של פלסטינים ומשמיד את השדות והגידולים שלהם מבלי לאפשר להם אפילו לפנות את הציוד שלהם מהבית או לקצור את יבולם, וכל זאת מבלי שיינזף באופן משמעותי מצד בעלי הברית רבי הכוח שלו או לכל הפחות מצד הגורמים הבינלאומיים, הניטרליים כביכול.

כל זה מתרחש על פי רוב לנגד עיניהם הדומעות והמבועתות של ילדים ונשים, העדים להכאת בני משפחה, מעצרם, והעברתם למרכזי עינוי עלומים. האם אתם יכולים להצביע בימינו על עוד עוול המשתווה לזה בעומק ובאורך הזמן שהוא מתחולל? אם לירות למוות באמצע הרחוב בבחורה רק מכיוון שהביעה מחאה בפני חיילים חמושים עד העצם איננו טרור, אז טרור מהו? האם רק מכיוון שברבריות זו מתבצעת על ידי הכוחות הצבאיים של מדינה כובשת, אין לכנותה פונדמנטליזם? או שאולי התמונות האלה הפסיקו לייסר את מצפוננו רק מכיוון שהתרגלנו לראות אותן על מסכי הטלוויזיה שלנו כבר שישים שנה?

דוגמה נוספת למוסר הכפול של המערב היא הפלישות הצבאיות הנרחבות שהתבצעו בשנים האחרונות למדינות האסלאם, שסבלו בעצמן קורבנות אינספור. בנוסף לקורבנות בנפש, המדינות אליהן פלשו כוחות המערב איבדו גם את התשתית הכלכלית והתעשייתית שלהן, התפתחותן וגידולן הכלכלי נעצרו או הואטו, והן חזרו עשרות שנים לאחור. ולמרות זאת הן נדרשות שלא לראות בעצמן קורבנות. איך אפשר להפוך מדינה שלמה לעיי חורבות, להחריב עד עפר את עריה וישוביה, ואז לומר לתושביה שלא יראו עצמם נפגעים?! במקום להשכיח או לא להבין במתכוון את עומק האסון, האם לא היה מוטב פשוט להתנצל מעומק הלב? הזעם שחולל בשנים האלה דו-פרצופיותן של המדינות הפולשות לא נופל בגודלו מהנזק הכלכלי שגרמו.

> דינר הזהב: דאע"ש מקים לתחייה את חזונו של קדאפי

סטודנטים מהמחלקה הצרפתית באוניברסיטה אל-אקצא בעיר עזה עומדים בסולידריות עם קורבנות פיגועי הטרור בפריז שהותירו יותר מ -130 הרוגים. רצועת עזה, 17 בנובמבר, 2015.   (אקטיבסטילס)

סטודנטים מהמחלקה הצרפתית באוניברסיטה אל-אקצא בעיר עזה עומדים בסולידריות עם קורבנות פיגועי הטרור בפריז שהותירו יותר מ -130 הרוגים. רצועת עזה, 17 בנובמבר, 2015.
(אקטיבסטילס)

למה אירופאים מצטרפים לדאע"ש?

צעירים יקרים, כולי תקווה שאתם תדעו לשרש את התודעה הנגועה הזו, היום או בעתיד, תודעה שכל תכליתה היא להסוות מניעים נסתרים וזדוניים. אני מאמין שהצעד הראשון לקראת כינון ביטחון ושקט הוא שינוי יסודי של השאיפות התוקפניות הללו. כל עוד המדיניות המערבית תתאפיין בדואליות הזו, כל עוד הטרור יסווג בידי תומכיו בעלי הכוח ל"טרור טוב" ו"טרור רע", כל עוד האינטרסים של הממשלות יאפילו על ערך חיי אדם ומוסר, אין כל טעם לחפש את שורשי האלימות במקום אחר.

למרבה הצער, במהלך השנים שורשים אלה קנו בהדרגה אחיזה גם בעומק המדיניות התרבותית של המערב. רוב מדינות העולם מתגאות בתרבות הלאומית שלהן, תרבויות המגלמות זיכרון אנושי בן מאות שנים. גם העולם המוסלמי אינו יוצא דופן במובן זה.

אך כיום, בתקופה החדשה, העולם המערבי מבקש לנצל את הטכנולוגיות המתקדמות שלו בכדי להשית על העולם הומוגניות תרבותית. אני רואה בניסיון לכפות את תרבות המערב על יתר האומות וביומרה להפחית מערכן של תרבויות אחרות או תפיסתן כנחותות אלימות שקטה ותוקפנית ביותר. הם משפילים תרבויות עשירות ולועגים לקודשיהן בעוד שלתרבות החלופית שהם מציעים אין כל יכולת לתפוס את מקומן. כעת נשאלת השאלה: אם אנחנו לא מעוניינים בתרבות מזויפת, קיצונית וריקנית, האם אנחנו פושעים? האם יש לגנות אותנו על כך שאנחנו מבקשים לסכור את השטף ההרסני המאיים על הצעירים שלנו באמצעות מיני אמצעים תרבותיים-כביכול?

אני לא מתכחש לחשיבות של קשרים תרבותיים. אם הקשרים האלה נוצרים בנסיבות טבעיות ומתוך כבוד לחברה הקולטת, הם יכולים להיות מקור לצמיחה והעשרה. אבל כבר הוכח כי קשרים כפויים הם לא רק בלתי מועילים, כי אם הרי אסון. בצער רב עלי לומר כי קבוצות קיצוניות כגון דאע"ש הן תולדה של התקשרויות לא מוצלחות עם תרבות מיובאת. הלא אם שורש הבעיה הוא אכן אידיאולוגי, הרי שהיינו מצפים לראות תופעות כאלה בקרב מדינות האסלאם גם בטרם העידן הקולוניאליסטי, אך למעשה אנו מוצאים על פי רוב את ההיפך. וכיצד ייתכן בכלל שאחד הכתבים הדתיים המוסריים והאנושיים ביותר בעולם, המשווה נטילת חייו של אדם אחד לנטילת חייה של האנושות כולה, יוליד מתוכו טינופת כדאע"ש?

ומאידך יש לשאול מדוע צעירים שנולדו באירופה, שהייתה בית הגידול המחשבתי והתרבותי שלהם, נמשכים לקבוצות מסוג זה? האם באמת אפשר להאמין שתוך שתי נסיעות לאזורי קרב אדם יהפוך לקיצוני כל כך עד שיהיה מוכן להוציא להורג את בני מולדתו? אסור לנו לשכוח את ההשפעה של תזונה תרבותית קלוקלת בסביבה נגועה ותוקפנית במשך חיים שלמים. הסוגיה הזו דורשת מאיתנו ניתוח תרבותי, המביא בחשבון את החוליים הגלויים והסמויים של החברה. ייתכן שהאיבה העמוקה שהתפתחה בקרב חלקים מהחברה האירופית במהלך שנות הפריחה הכלכלית, כתוצאה מאי-שוויון ולעתים אף הדיכוי החוקי והכלכלי, הולידה את הטינה שכעת מתפשטת כמחלה מדבקת.

> למה עיתונאים בישראל מתעקשים לדווח על "הבעיה המוסלמית של אירופה"

לוחם ג'יהאדיסטי (צילום: המדינה האסלאמית)

לוחם של דאעש (צילום: המדינה האסלאמית)

היד המושטת

על כל פנים, עליכם מוטלת האחריות לחשוף את מה שמסתתר מאחורי השכבות החברתיות הגלויות שלכם, לאתר את הטינות ולנטרל אותן בחוכמה. את הקרעים יש לאחות, לא להעמיק. הטעות הגדולה במלחמה בטרור היא התגובות הפזיזות המעמיקות את השברים הקיימים. כל צעד בלתי שקול שיפגע עוד יותר בציבור המוסלמי באירופה ובאמריקה, המורכב ממיליוני בני אדם פעילים ואחראיים, שיעורר בהם פחד וחרדה, שיפגע עוד יותר מקודם בזכויות הבסיסיות שלהם וירחיק אותם מהזירות החברתיות, לא זו בלבד שלא יפתור את הבעיה אלא אף יעמיק את הפערים ויחמיר את המצב. תגובות שטחיות ופזיזות, ובמיוחד אם יתבטאו גם במישור החוקי, לא ישיגו דבר פרט להקצנת הקיטובים הקיימים והכשרת הדרך למשברים עתידיים נוספים.

על פי הדיווחים, בחלק ממדינות אירופה תיקנו תקנות המאלצות תושבים לרגל אחרי מוסלמים. זאת התנהגות מתעמרת, ואנחנו יודעים היטב כי עוול טיבו לחזור תמיד כבומרנג, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. ומעבר לכך, המוסלמים לא ראויים לכפיות תודה שכזו. העולם המערבי מכיר את המוסלמים היטב מזה מאות שנים. הן בימים בהם המערביים התארחו על אדמת האסלאם ולטשו עיניהם באוצרותיו של בעל הבית, והן בימים בהם היו הם המארחים והרוויחו מעבודתם ומחשבתם של המוסלמים, על פי רוב הם זכו ליחס של חיבה וטוב.

על כן אני קורא לכם, הצעירים, ללמוד מטעויות העבר ולפעול על בסיס היכרות אמיתית זו לכינון שיתוף פעולה ראוי ומכובד עם העולם האסלאמי. אם תבחרו בדרך זו, תוכלו לראות בעתיד הלא רחוק כיצד הבניין שהקמתם על המסדים הללו של היכרות ושל כבוד, יסוכך על בוניו בתקרה של אמון, ירעיף עליהם את חום ביטחון והשלווה, וישלח קרן אור של תקווה לעתיד בהיר יותר לעולם כולו.

סייד עלי ח'אמנהאי

> מערכת הביטחון, האופוזיציה שלא הכרתם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf