newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אם הימין ימשיך ככה, אנחנו עוד נתגעגע לפלג הצפוני

הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק והרדיפה של בל"ד מנתקות את הפוליטיקה של אזרחי ישראל הערבים מהמדינה - וזה בדיוק ההפך מהאינטרס הישראלי

מאת:

מעט מאוד צעדים של הממשלה הזו מדאיגים אותי כמו הפגיעה המתמשכת בייצוג הפוליטי של האזרחים הפלסטינים.

אחד הדברים שמאפשרים את החיים המשותפים בין אזרחים יהודים לערבים במדינה הזו – שעוד מתקיימים, למרות הכל – הוא ההשתתפות של שני הצדדים בחברה האזרחית ובמשחק הפוליטי; העובדה שתביעות פוליטיות וכלכליות של הערבים נידונות בכנסת ובבתי המשפט, שמוסדות דתיים ואזרחיים מתקיימים בכפוף לחוקי מדינת ישראל ומתוך קבלה שלהם.

לא תמיד יש פה אהבה גדולה: היהודים לא משתפים את הערבים בשלטון, הפלסטינים לא מזדהים עם רעיון המדינה היהודית (כמובן) ומחרימים כמה מוסדות – אבל המערכת מתפקדת, פחות או יותר. זה הישג לא קטן, בהתחשב בלחצים הפנימיים והחיצוניים כאן, ובכך שישראל מחזיקה באותו הזמן מיליוני פלסטינים בכח הזרוע, תחת שלטון צבאי.

בשנים האחרונות, הצד היהודי החליט שמספיק לו. אם הקו האדום היה בעבר סיוע לאויב (ואותו חצו רק בודדים מאוד), כעת דחיית הרעיון של מדינת ישראל הופכת לסיבה לדה-לגיטימציה של מפלגות או תנועות פלסטיניות. זו התפתחות מסוכנת מאוד.

> פסילתה של התנועה האסלאמית היא מתנה לציבור הפלסטיני

הפסילה של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית והמאמץ לפסול את בל"ד לא נובעים מהסתה או מתמיכה בטרור – אלו עבירות שכבר קיימות בספר החוקים, ואין שום בעיה לאכוף אותן – אלא מהעובדה ששתי התנועות מייצגות זרמים רעיוניים רדיקליים. לכולם ברור שהטענות כאילו השייח' ראיד סלאח אחראי לגל הסכינאות – ממש כמו ההאשמה של חנין זועבי בפיגועים – הן מגוחכות לחלוטין. מרבית התוקפים בגל הנוכחי מגיעים ממקומות כמו חברון או מזרח ירושלים, שם השפעת הפלג הצפוני או בל"ד היא שולית ביחס למשל לחמאס (שניצח את הבחירות בירושלים כזכור). צריך להיות מטורלל במיוחד כדי לחשוב שהשיח סלאח או המאמרים של עזמי בשארה גורמים לילד בן 13 לדקור – וגם אם יש מישהו ש"הוסת" ברור שהיום אפשר להיחשף לחומרים קשים הרבה יותר ברשת, בלי הרבה מאמץ.

המשמעות של הפסילות האלו היא הוצאת חלקים גדולים מהפוליטיקה הפלסטינית אל מחוץ לחוק. התנועה האסלאמית וגופי הצדקה והדת שהיא מקיימת מספקות שירותים חשובים לערבים בישראל – וחשוב מכך, הן מנקזות אליהן חלק מהתביעות הפוליטיות והחברתיות של הפלסטינים. בל"ד זוכה לתמיכה או להערכה של מרבית האינטליגנציה הפלסטינית. ברור גם שהמתקפה לא תעצור כאן – בשלב הבא הפרוז'קטור יעבור לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית (ממילא ההבדלים ביניהם אינם עצומים), ולחד"ש. בסוף, רק ערבים שמוכנים להצטרף לתנועות ציוניות יוכלו להשתתף בפוליטיקה, וכאלו יש מעט מאוד.

אנשים שואלים – למה שהמערכת הישראלית תאפשר את התנועות ששוללות את קיומה? לכך יש שתי תשובות: ראשית, בל"ד או התנועה האסלאמית (או כל מפלגה לא ציונית אחרת) אינן מבקשות לחסל את אזרחי ישראל, אלא רק לשנות את המערכת החוקתית במדינה, ואלו הן דרישות לגיטימיות בדמוקרטיה. הימין מטשטש בכוונה את הגבול החשוב הזה. שנית, הפלסטינים בישראל בחיים לא ייראו את עצמם חלק ממדינה יהודית, מפני שהם אינם ולא יכולים להיות יהודים. העובדה שהם מקבלים בפועל את המדינה, שהם משתתפים במוסדות שלה ונאמנים לחוקיה היא הדבר הכי טוב שהיהודים יכולים לקוות לו. משום מה, הציבור היהודי החליט לזרוק את הנכס העצום הזה לפח.

ח"כ חנין זועבי לצד ג'מאל זחאלקה, איימן עודה ובאסל גטאס בבית המשפט העליון בדיון בפסילת מועמדותה לכנסת ה-20. (צילום: יח"צ הרשימה המשותפת)

ניסיון מתמיד לדחוק את שוללי "היהודית והדמוקרטית" אל מחוץ למערכת. ח"כ חנין זועבי לצד ג'מאל זחאלקה, איימן עודה ובאסל גטאס בבית המשפט העליון בדיון בפסילת מועמדותה לכנסת ה-20. (צילום: יח"צ הרשימה המשותפת)

קונצנזוס מסוכן

כמובן שמבחינה בטחונית מדובר במהלך הרה אסון. כל עוד התנועה האסלאמית פועלת במסגרת החוק הישראלי, אנשיה יודעים שהם תחת פיקוח קפדני, ולכן הסיכוי שהם יעסקו בפעילות חתרנית הוא נמוך מאוד. כאשר כוחות פוליטיים מועברים למחתרת, המחויבות לחוק נעלמת ותהליך הרדיקליזציה הוא כמעט בלתי נמנע. תחשבו על המאמץ לגרום לתנועות פלסטיניות בשטחים לקבל את מדינת ישראל ולזנוח את האלימות. זו נקודת המוצא של התנועות הפלסטיניות בישראל, ואנחנו בכח מזיזים אותן משם. לא חסרות דוגמאות לתנועות אסלאמיות שהפכו לארגונים מילטנטיים ברגע שהן הוצאו מחוץ לחוק – האחים המוסלמים במצרים, למשל. יש מצב שיום אחד נתגעגע לפלג הצפוני, שאולי דיבר בתקיפות נגד מדינת ישראל אבל עשה מעט מאוד במישור הזה.

אבל ההבט הכי גרוע של הפסילה הזו לטעמי הוא הקונצנזוס המוחלט שיש מאחוריה – בדיוק אותו קונצנזוס שהתגבש סביב נסיונות הפסילה של חנין זועבי. לא רק שמפלגת העבודה שותפה לאיוולת הזו, היא גם מתלוננת שהפסילה לא התרחשה קודם לכן. וזו התופעה האיומה ביותר של העשור האחרון: יש קונצנזוס מוחלט בקרב היהודים סביב התפיסה שהפלסטינים הם איבר חיצוני למערכת הישראלית, שישראלי משמעו יהודי, שדרישת הסף שלנו מהערבים היא צייתנות מוחלטת, שזכויותיהם של הערבים ניתנות רק בתחום הכלכלי, ורק על בסיס אישי, ושהזכויות האלו כלל אינן זכויות, אלא טובות שאנחנו בנדיבותנו מחלקים להם.

מול הגישה הזו ראוי להזכיר שמדינת ישראל היא דו לאומית בהווייתה (גם אם היא לא כזו במוסדותיה). שכמות האזרחים הפלסטינים בישראל גדולה מכמות השחורים או ההיספנים בארצות הברית – וזה כשלא כוללים את הפלסטינים בשטחים, שגם תחת ריבונות ישראלית. אפילו בלי לומר מילה אחת על המרחב בו אנחנו חיים, אפילו אם היינו וילה לבנה בג'ונגל, ברור לחלוטין אין שום עתיד בארץ הזו שאינו עתיד משותף, ליהודים וערבים. זו לא שאלה של דמוקרטיה או זכויות אדם, אלא של החיים שלנו כאן.

לא ברור לי כיצד יש אנשים שחושבים שצרפת לא יכולה להסתדר עם חמישה אחוז מוסלמים אבל שישראל יכולה להחזיק עשרים אחוז במצב של צייתנות מוחלטת ופיקוח הולך וגובר. החדווה שבה מדינה שתקועה באמצע מרחב ערבי לחלוטין מאמצת את חזון מלחמת הציוויליזציות העולמי בין מוסלמים לנוצרים ויהודים היא פשוט טירוף. הרי גם אם היה לתפיסה הזו איזשהו תוקף (ואין לה), העובדה היא שהאירופאים או האמריקאים יכולים להרשות לעצמם את הארמגדון הזה, אבל אנחנו ממש לא. ולמרות זאת, אנחנו לוקחים את המקומות הפוליטיים שבהם יהודים וערבים מצליחים להתקיים ביחד, ומפרקים אותם בשיטתיות. אין לזה שום הסבר הגיוני.

> "פלסטיני ניסה לחטוף נשק מחייל ונורה למוות". האמנם?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf