newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הצד האפל של "המורדים המתונים" בסוריה

במערב מתייחסים אל צבא סוריה החופשי בתור קרן האור במלחמת האזרחים בסוריה, או לפחות בתור הכוח המתון שבו אפשר לתמוך כדי להפיל את אסד. לא פלא שפחות מדברים על פיגועי ההתאבדות, רדיפת הנוצרים וחטיפות העיתונאים של אנשי הארגון הזה

מאת:

כותב אורח: זיו ג'ניסוב

בשבועות האחרונים פועלת רוסיה כמעט ללא הפסקה בסוריה. מה היא עושה שם? בזמן שבקרמלין טוענים שהתקיפות האוויריות שלהם מכוונות ברובן כלפי דאע"ש, במערב מגיבים בביטול ואומרים כי עיקר האש מופנית דווקא אל "המורדים המתונים". המטרה, כך נטען, היא לחזק את משטרו של הנשיא המכהן בשאר אל-אסד. בין אם הטענות של המערב נכונות ובין אם לאו, מסתבר שבמקרים מסוימים אותם "מורדים מתונים", אשר זוכים כידוע לסיוע נרחב מארה"ב, מוכיחים את עצמם למעשה כקיצוניים, גזענים ואלימים כמעט כמו דאע"ש.

ההתקוממות העממית בסוריה הצטיירה בתחילת דרכה כעוד סיפור רומנטי על עם מדוכא הנאבק על חירותו מול עריץ אכזר ושיכור מכח. אלא שכיום, חמש שנים אחרי, המדינה שורצת אינספור מליציות חמושות אשר רובן המוחלט מחזיקות באידיאולוגיות לאומיות ובעיקר דתיות קיצוניות ביותר.

ארגון המורדים של "צבא סוריה החופשי" נתפס בעיני הקהילה הבינלאומית כנקודת האור היחידה בכל הכאוס המתחולל שם: בארגון מצהירים כי הם נטולי קנאות דתית ומבטיחים לשמור על ביטחונם של כלל המיעוטים במדינה, מה שגרם לרבים במערב לקבל את הרושם כי אכן נמצאה אופוזיציה חילונית מתונה ומייצגת שניתן לשתף עמה פעולה. אלא שמסתבר שהתקשורת המרכזית נמנעת באופן קבוע מלדווח על הפשעים המתחוללים בשמם של "לוחמי החופש" הסורים: פיגועי התאבדות, חטיפות עיתונאים, שיתופי פעולה עם דאע"ש וטיהורים אתניים של קהילות נוצריות הם רק חלק קטן מהרזומה של "המורדים החילונים" בסוריה.

> הרוסים על הגדרות: מלחמת יום כיפור והמטוסים בסוריה

לוחמי צבא סוריה החופשי, 2012 (Freedom House CC BY 2.0)

לוחמי צבא סוריה החופשי, 2012 (Freedom House CC BY 2.0)

צמיחתו של צבא מורדים

ה"אביב הסורי" התחיל במרץ 2011, ומהר מאוד הפך לחורף קשה. אסד שלח את הצבא לירות במפגינים לא אלימים, שנרצחו במאותיהם. הדיווחים על מעשי הטבח והניכור שחשו חיילים וקצינים סונים רבים מהצבא בשליטה עלאווית הובילו לגל סירובי הפקודה והעריקות הגדול ביותר שידע הצבא הסורי מימיו.

כבר ביולי באותה השנה התפרסם סרטון באינטרנט בו הקולונל ריאד אל-אסעד, יחד עם עוד שישה קצינים נוספים, מצהירים כי בעקבות התוקפנות ומעשי הרצח שמבצעים באזרחים מנגנוני הביטחון הנאמנים למשטר, הם מכריזים על עריקות וקוראים לחיילים נוספים בדרג הבכיר להצטרף אליהם בכינונו של "צבא סוריה החופשי".

חילוקי הדעות במערך הפיקודי של צבא סוריה החופשי ובמועצות המאולתרות, שהיו אמורות בין היתר לפקח על הארגון ולהוות עבורו מעין בסיס מדיני לדיאלוג עם המערב, הקשו מאוד על הצגת חזית אחידה וברורה. אף על פי כן ניתן לומר כי מטרותיו המוצהרות של הארגון היו הפלת שלטונו של בשאר אל-אסד והקמה של אופוזיציה צבאית ראויה.

באותה התקופה היה צבא סוריה החופשי המוקד המרכזי למשיכת חיילים שערקו מצבאו של הנשיא אסד, והערכות מערביות דיברו בחודשים הראשונים על סדר כוחות של כ-10,000 לוחמים (לעומת כ-200,000 חיילים בצבא אסד). רובם כאמור היו חיילים לשעבר בעלי יכולת צבאית אלמנטרית ומוטיבציה גבוהה – אך הם סבלו ממחסור חמור בתחמושת, דלק, כלי רכב וציוד רפואי.

בהמשך הדרך מונה הקולונל סלים אידריס למפקדו הראשי של צבא סוריה החופשי במקומו של אל-אסעד. אידריס מצא עצמו בסיטואציה בעייתית: מצד אחד הוא קיווה לקבל סיוע בציוד רפואי ותחמושת מהמערב, כמו גם לגיטימציה בינלאומית במישור המדיני. מצד שני הוא נאלץ לעבוד על הטמעה של המליציות הסמי-צבאיות שצצו ברחבי סוריה כפטריות אחרי הגשם, אשר חלקן החזיקו בעמדות סלפיות קיצוניות שעוררו את סלידת המדינות המערביות.

בעיה נוספת הייתה שהמליציות החדשות היו מורכבות ברובן מבעלי מקצועות ומאזרחים פשוטים חסרי רקע צבאי. "בצבא רגיל יש משמעת", התמרמר בזמנו אידריס לסוכנות הידיעות AP, "כאן [בצבא סוריה החופשי, ז.ג.] יש מעט מאוד משמעת – אם מתפתח קרב, ישנם לוחמים שמופיעים לפתע ללא שנקראו לכך. הם רק רוצים להשתתף ולירות".

> האם ישראל משתפת פעולה עם שלוחת אל-קעידה בסוריה?

אזרחים בורחים בזמן קרבות בין כוחות אסד לבין צבא סוריה החופשי, אידליב, 2012 (Freedom House CC BY 2.0)

אזרחים בורחים בזמן קרבות בין כוחות אסד לבין צבא סוריה החופשי, אידליב, 2012 (Freedom House CC BY 2.0)

טובים נגד רעים

מהרגע שבו נשיא ארה"ב ברק אובמה הכריז כי בשאר אל-אסד חייב לפנות את מקומו היה ברור לכולם בוושינגטון שעל מנת שצעד כזה באמת יתרחש יש צורך במציאת אלטרנטיבה ראויה מתוך ג'ונגל של תנועות, אידיאולוגיות ומליציות חמושות החוגגות בסוריה.

צבא סוריה החופשי הסתמן לאמריקאים כאופציה הטובה ביותר: הארגון איננו שואף להחיל את חוקי השריעה בסוריה (בניגוד ללא מעט ארגוני מורדים אחרים), ובנוסף על כך נציגי צבא סוריה החופשי הדגישו במספר הזדמנויות כי אין הם מחפשים נקמת דם בעדה העלוואית וכי הארגון מתכוון להעניק הגנה לאזרחי סוריה הסונים והמיעוטים כאחד – דרוזים, שיעים ונוצרים.

הסיוע האמריקאי החל לטפטף לכיוון סוריה, בעיקר דרך חבל האתאי בדרום תורכיה, שם ישבה בתחילה המפקדה העליונה של הצבא הסורי החופשי. אל המשלוחים של הציוד ההומניטרי הצטרפו כעת גם משלוחים של ציוד לחימה ותחמושת (בעיקר נשק קל) ובשלב מאוחר יותר החלו להגיע קבוצות מצומצמות מתוך צבא סוריה החופשי לאימונים בהדרכת האמריקאים בבסיסים בתורכיה וירדן.

בהמשך קיבל הקונגרס בוושינגטון החלטה על הקצאת לא פחות מחצי מיליארד דולר עבור המשך האימונים וההכשרה של "המורדים המתונים", מה שעשוי ללמד על התקוות הגדולות שתולים אצל "הדוד סם" באופוזיציה החילונית בסוריה.

אלא שבדיוק כפי שבזמן הפלישה לעיראק ב-2003 ניסו בארה"ב לטשטש את הפשעים האכזריים שמבצעות המליציות השיעיות (שנתמכו על ידם) בתושבי עיראק הסונים, מתוך חשש לפגיעה בתדמית של "עיראקים שוחרי חירות ודמוקרטיה" עליה עמלו האמריקאים לשווק לעולם, נדמה שכך גם היום משתדלים במערב לצייר תמונת "שחור על לבן" ברורה של "טובים נגד רעים".

תמונה שכזו, מיותר לציין, אינה קיימת לעולם – ובטח שלא בעולם הערבי המתוסבך.

הטבח באל-דוויר

אחד הסיפורים המטרידים ביותר מבית היוצר של צבא סוריה החופשי הוא אירוע אלים וטראגי שכמעט ולא זכה לחשיפה בכלי התקשורת המרכזיים גם בארץ וגם בחו"ל – ככל הנראה כדי לא לפגוע בנרטיב המדובר – הטבח באל-דווייר.

על פי דיווחים ממספר מקורות, בתאריך ה-27 למאי 2013 (פחות מחודשיים לאחר תחילת ההתקוממות בסוריה) נכנסו כמה מאות חמושים מצבא סוריה החופשי אל הכפר אל-דווייר השוכן בפאתי חומס, לא הרחק מהגבול הלבנוני. אלו אספו עשרות תושבים נוצרים (המהווים רוב בכפר) אל הכיכר המרכזית ושם ביצעו בהם טבח אכזרי. כמו כן הושחתו כנסיות ותשמישי קדושה נוצריים שהיו מצויים בכפר.

זה היה אחד מתמרורי האזהרה הראשונים שהציבו המורדים מול האזרחים הנוצרים בסוריה, אשר רובם תומכים בשלטונו של הנשיא המכהן בשאר אל-אסד מטבע היותם מיעוט במדינה: מאחר ואסד הוא בן עדת המיעוט העלוואית, הוא נתפס בקרב קבוצות המיעוט בסוריה כמי ששומר על האינטרסים שלהם אל מול הרוב הסוני.

> הגרילה הכורדית מציעה מזרח תיכון בלי לאומנות ודיכוי נשים

לוחמי צבא סוריה החופשי, 2012 (Freedom House CC BY 2.0)

לוחמי צבא סוריה החופשי, 2012 (Freedom House CC BY 2.0)

הטיהור בקוסייר

מקרה נוסף של התנכלות מצדם של כוחות המשויכים לצבא סוריה החופשי נגד המיעוט הנוצרי במדינה ניתן למצוא בקוסייר, עיירה בה חיו עד לא מזמן כ-35,000 תושבים, רובם מוסלמים סונים, עם מיעוט משפיע של כ-25 אחוז נוצרים.

בשל המיקום האסטרטגי של העיירה (השוכנת באזור הררי המשקיף על גבול לבנון) היה חשוב למשטר הסורי, כמו גם לכוחות המורדים, להשתלט על המקום. מאז פרוץ המהומות ברחבי סוריה גבר המתח בין המוסלמים לנוצרים, ולמרות המאמץ של הנכבדים המקומיים לשמור על רוגע, גורמים משני הצדדים החלו לבצע פעולות של אלימות ואף חטיפות ורצח.

עשרות שנים של הדדיות ושיתוף פעולה בין הקהילה הנוצרית והמוסלמית-סונית בקוסייר הפכו לחלום רחוק, ותוך חודשים ספורים העיירה הפכה לסיר לחץ. ברגע שהמורדים הצליחו בסופו של דבר לכבוש את האזור מידי צבאו של אסד הם נתנו לתושביה הנוצרים של קוסייר שתי אפשרויות: לקחת נשק ולהצטרף אליהם במאבק מזוין כנגד המשטר – או לעזוב את המקום.

בתחילה היו רבים מתושבי המקום הנוצרים אשר סירבו להצטרף ללחימה והתעקשו להישאר בבתיהם, אך עם הזמן רק הלכו וגברו מקרי הביזה, השחתת הכנסיות, האלימות והרצח – עד שבסופו של דבר האוכלוסייה הנוצרית כולה נאלצה לעזוב את העיירה.

נכון להיום המשטר הסורי הצליח להשתלט בחזרה על העיירה, אולם בעקבות חוסר היציבות השורר באזור מעטים הם הפליטים הנוצרים תושבי המקום אשר העזו לשוב לבתיהם.

חטיפת עיתונאים מערביים

אחד מדפוסי ההתנהגות המזוהים ביותר עם מה שהמערב מכנה "ארגוני הטרור" הוא פעולות חטיפה של אנשי תקשורת מערביים. אך כאשר העיתונאית הרוסית-אוקראינית אנחר קוצ'נבה נחטפה על ידי קבוצת מורדים מצבא סוריה החופשי האירוע כמעט שלא דווח בכלי התקשורת המרכזיים (בישראל למשל כמעט ולא הזכירו את המקרה, למעט שורות ספורות באתרים בודדים).

במשך מספר שנים נהגה קוצ'נבה לסקר את המתרחש בסוריה עבור מספר רשתות תקשורת רוסיות ואוקראיניות, עד שבחודש אוקטובר 2012 היא נחטפה על ידי חמושים של צבא סוריה החופשי באזור העיר חומס שבמזרח המדינה. כשבועיים לאחר מכן העלו החוטפים סרטון לאינטרנט, שבו העיתונאית מספרת כי היא נמצאת בשבי ומבקשת מממשלות אוקראינה, רוסיה וסוריה להיכנע לדרישות החוטפים – תשלום כופר של לא פחות מ-50 מיליון דולר תמורת שחרורה ללא פגע.

מספר איגודי תקשורת בינלאומיים גינו את הפעולה ופרסמו דרישה מצבא סוריה החופשי לשחרר את העיתונאית לאלתר, אך אלו המשיכו להחזיק בה בטענה כי היא שימשה כסוכנת סמויה ומתורגמנית עבור קציני צבא רוסים שהגיעו לסוריה כדי לשתף פעולה עם משטרו של בשאר אל-אסד (טיעונים והאשמות מן הסוג הזה נשמעים כמעט בכל פעם שמיליציה חמושה מנסה להצדיק חטיפה של אנשי תקשורת ועובדים זרים).

משהבינו החוטפים ש-50 מיליון דולר היא דרישה גבוהה מדי הם החליטו לרדת מהעץ וצמצמו את דרישת הכופר ל-300,000 דולר בלבד. אולם גם הסכום הזה לא הגיע לידיהם בסופו של דבר – זאת לאחר שהעיתונאית הצליחה להימלט מהמקום בו הייתה מוחזקת ולצעוד בגפה כ-15 קילומטרים אל הכפר הסמוך, שם תושבים מקומיים סייעו לה לברוח לאזור בטוח.

המקרה של אנחר קוצ'נבה הסתיים למזלה הרב בסיפור הימלטות הרואי ורב מזל, אולם ישנם לא מעט דיווחים אודות אנשי תקשורת ומתורגמנים נוספים שנחטפו או "נעלמו" בשטחים שבשליטת צבא סוריה החופשי – כמו למשל אירוע החטיפה המפורסם של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי.

> מעבר לפיצוצים: צילומים שקטים של הנותרים בסוריה

משוריין של דאע"ש (צילום: המדינה האסלאמית)

מהצד השני: משוריין של דאע"ש (צילום: המדינה האסלאמית)

בריתות ובגידות בשורות המורדים

את פולי אנחנו זוכרים בעיקר בזכות העובדה המצערת שהוא היה אחד העיתונאים הראשונים שהוצאו להורג על ידי דאע"ש, וצילומים המתעדים את הרגעים בטרם ולאחר עריפת הראש שלו הופצו ברחבי העולם.

הדיון התקשורתי בעקבות האירוע התרכז בעיקר סביב שני דברים: הראשון היה האכזריות הבלתי נתפסת של הארגון אשר מסוגל להוציא להורג שבויים חסרי ישע בצורה כל-כך ברברית מול עדשת המצלמה. השני: הדרכים בהן מדינות המערב והקהילה הבינלאומית יכולות להאבק בדאע"ש בעתיד לבוא.

אך מעט מאוד דיבורים עסקו באופן שבו ג'יימס פולי התגלגל מלכתחילה לידיהם של אנשי "המדינה האסלאמית" – מדוע?

ובכן, על פי דיווחים שונים פולי נראה בפעם האחרונה בתאריך ה-22 לנובמבר 2012, כשהוא יושב יחד עם עוד צלם נוסף ואיש הקשר המקומי שלהם באינטרנט קפה בעיירה בינש שבמחוז אידליב, בצפון מערב סוריה.

למרות העובדה שבינש הייתה אחת הערים הראשונות שנפלו לידיהם של המורדים, ולמעשה באותה העת הייתה העיירה תחת שליטה מלאה של בריגדת "אל דאווד" בפיקודו של צבא סוריה החופשי, העדיפו גורמים מסוימים בתקשורת המערבית להפנות אצבע מאשימה דווקא כלפי משטרו של בשאר אל-אסד, שמצדו הכחיש בתוקף כל קשר לפרשה.

הערכה נוספת ופחות פופולארית בנוגע לחטיפה הייתה שכוחות של צבא סוריה החופשי היו אלו שהעלימו את ג'יימס פולי ומסרו אותו לידי דאע"ש כחלק ממחווה פנימית. ההערכות הללו הסתמכו על כך שרבים מחברי בריגדת "אל דאווד" נחשבו לדתיים אדוקים והחזיקו בעמדות קיצוניות יחסית שלא תמיד עלו בקנה אחד עם ההנהגה המרכזית של צבא סוריה החופשי.

המורדים דחו כמובן את הטענה הזו והכחישו מטבע הדברים את קיומם של יחסים ושיתופי פעולה בינם לבין דאע"ש. אך בחודש יולי 2014, פחות משנתיים לאחר החטיפה, התרחשה רעידת אדמה בשורות האופוזיציה הצבאית בסוריה כאשר בריגדת "אל דאווד" הכריזה על הצטרפותה לדאע"ש. למעלה מאלף לוחמי היחידה הצהירו כי הם נשבעים אמונים למנהיג "הח'ליפות", אבו בכר אל-בגדדי, ושיירה ענקית של כלי רכב עמוסים בנשק ותחמושת עשתה דרכה לעיר א-רקה, בירת דאע"ש.

בעיניי רבים, הבגידה והעריקות ההמונית של אנשי "אל דאווד" מרמזת על כך שעוד בשנת 2012 כבר היו פלגים מסוימים בצבא סוריה החופשי אשר שיתפו פעולה עם דאע"ש.

> מוכר הפרחים הקטן שנהרג בסוריה והפך לסמל בביירות

פיגועי התאבדות

מאפיין נוסף הנתפס בעיניים מערביות כפעולות המזוהות עם "ארגון טרור" הוא כמובן פיגועי ההתאבדות. בשנת 2015 רובו המוחלט של העולם הנאור מגנה בכל תוקף את הרעיון של חיילים היוצאים לביצוע משימה שמטרתה הסופית היא השמדה עצמית – בטח כאשר הדבר מלווה בשטיפת מוח דתית ובהבטחות על תמורה הוגנת למתאבד לכשיגיע לעולם הבא.

אך מסתבר שגם בקרב "המורדים המתונים" בסוריה ישנם לא מעט גורמים המחזיקים בדעה כי השימוש במחבלים מתאבדים נגד כוחות המשטר הוא אמצעי מאבק לגיטימי לחלוטין. כך למשל בכתבה של רשת SBS האוסטרלית (ראו בסרטון לעיל, דקה 15:40) צוטט מפקד "צבא סוריה החופשי" דאז, הקולונל ריאד אל-אסעד, אומר כי "פיגועי התאבדות הם חלק אינטגרלי מהמהפכה בסוריה".

ואכן, במהלך מלחמת האזרחים במדינה הספיקו אנשי צבא סוריה החופשי להפיק מספר פיגועי התאבדות "איכותיים" שלא היו מביישים ארגונים כמו דאע"ש או אל-קאעידה. אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים המיוחסים לארגון התבצע ב-12 ביולי 2012, לאחר שחייל של צבא סוריה החופשי הצליח להסתנן עד מטה הביטחון הלאומי בדמשק, לב ליבו של המשטר, שם הוא הפעיל את הפצצה שהרגה אותו יחד עם עוד מספר אישים שכיהנו בזמנו בתפקידי מפתח במשטרו של אסד (ביניהם גם גיסו של הנשיא, אסף שווכאת).

בהמשך הדרך ביצעו המורדים עוד מספר פיגועי התאבדות מרשימים, שבחלקם אף היו מעורבות משאיות תופת עמוסות במאות קילוגרמים של חומר נפץ. אחד מהפשעים המטרידים ביותר שתועדו בהקשר הזה היה כאשר כתב של הניו-יורק טיימס תיעד כיצד חיילים מצבא סוריה החופשי מנצלים את אחד מהשבויים שנפלו בידיהם כדי להפוך אותו למחבל מתאבד – ללא ידיעתו (ראו בסרטון להלן).

המורדים סיפרו לשבוי האומלל כי הם הגיעו להבנות עם המשטר בדמשק בנוגע להסכם חילופי שבויים במסגרתו הוא ישוחרר, אך כשהם שלחו אותו לכיוון העמדה של הצבא הסורי הם לא סיפרו לו שהמשאית עליה הוא נוהג ממולכדת בחומר נפץ.

למזלו הרב של השבוי הניסיון נכשל בעקבות תקלה טכנית בשלט הרחוק שלא הפעיל את המטען, אולם אין ספק כי התנהלות מהסוג הזה נתפסת אצל המערב כלא אתית ומנוגדת בעליל לחוקים הבינלאומיים.

הולכים אל הלא נודע

רבים בעולם המערבי קיוו לראות בהתקוממות העממית בסוריה (כמו גם בשאר מדינות ערב) סממן חיובי בדרך למימוש אמיתי של זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה. אלא שככל שנמשכת מלחמת האזרחים במדינה עושה רושם שהתקוות הללו עומדות להתבדות.

כדי להתייחס ברצינות לנסיבות שבגינן הגיעה האופוזיציה המתונה בסוריה למצב העגום בו היא נמצאת כיום יש צורך בסקירה נפרדת שתעסוק בפירוט בכל הגורמים המשתנים אשר משתתפים במה שפעם עוד זכה לכינוי "האביב הערבי".

על רגל אחת ניתן רק לציין את הופעתם של שכירי חרב זרים המחזיקים בעמדות קיצוניות ובאדיקות דתית, שהתקבצו לאדמת סוריה מרחבי העולם הערבי כדי לממש את חזון האסלאם האישי שלהם, כמו גם את אכזבתן של המליציות החילוניות בעצמן מהעזרה המעטה שהן קיבלו מארה"ב והמערב. אכזבה זו גרמה לרבים מאנשי צבא סוריה החופשי לערוק לשורותיהם של ארגוני מורדים אחרים בעלי ארסנל תחמושת גדול יותר וגב כלכלי איתן.

עם כל הפאודה ("כאוס") המתרחשת בימים אלו בסוריה, קשה באמת לדעת מה ילד יום, ולאיזה כיוון ילכו הדברים. הדבר היחיד שבטוח הוא זה שנכון לעכשיו, "האביב הערבי" נראה יותר כמו חורף ארוך, קודר וחשוך. בתוכו, גם צבא סוריה החופשי, סמל "המורדים המתונים" של המערב, לא מצטייר באופן כל כך חיובי.

זיו ג'ניסוב הוא בוגר לימודי תקשורת במכללת תל-חי. כתב ועורך וידאו במגזין המקוון "קנאביס" וחובב היסטוריה ותקשורת של המזרח התיכון.

> הסרט שדאע"ש לא ראו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf