newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האגדה על הקייטנה שעושים האסירים הפלסטינים בכלא

בכל פעם שפורץ גל אלימות עולות קריאות לשלול מהאסירים הפלסטינים זכויות כדי להעביר מסר של "יד קשה". אבל אף אחד לא מדבר על ההשלכות של פגיעה בתנאי הכליאה, ועל אילו זכויות ניתן לשלול ממי שבין היתר נאסרו עליהם שיקום, לימודים, התייחדות, לאכול וופל או לכתוב בעט כחול

מאת:

בתי כלא משחקים תפקיד בכל מאבק לשחרור לאומי. מנדלה ישב בכלא הדרום אפריקאי, אחמד בן בלה בכלא הצרפתי באלג'יר, ומהטמה גנדי ויצחק שמיר ישבו שניהם בכלא הבריטי טרם העצמאות של מדינותיהם. כך בדיוק רואים את זה גם הפלסטינים, שרבים כל כך ממנהיגיהם מוחזקים בבתי הכלא הישראלים במשך שנים. לישראלים הם נראים אולי כמו בני עוולה רצחניים, אבל בעיני הפלסטינים מדובר בגיבורים.

השיח הישראלי בנושא האסירים הוא לרוב מתלהם, ומתעלם מהמורכבות של הנושא הן מהפן האידאולוגי הפלסטיני והן מהן הפרקטי של החזקתם בכליאה של אלפי בני אדם בשל פעילותם במאבק השחרור הלאומי של עמם. הקריאות לשלול מהאסירים הפלסטינים שורה של זכויות על מנת להראות "יד קשה" בטיפול בטרור מבוססות, ברובן, על מידע לקוי, ולכן חשוב להכיר את המציאות של תנאי הכליאה האמיתיים לפני שקוראים להרע אותם, ולמיטיבי מחשבה – גם לחשוב על ההשלכות שיבואו בעקבות אותה הרעה.

בלי לימודים באוניברסיטה הפתוחה

ראשית, על פי החוק הישראלי, התואם אמנות בינלאומיות, אסיר זכאי לתנאי מחיה הולמים שלא יפגעו בבריאותו או בכבודו. זה לא אומר המון, אבל בגדול יש לספק לאסירים סביבה נקייה, אוורור, מיטה ושמיכה, ויציאה להליכה באוויר פתוח לפחות פעם ביום. כל דבר מעבר לזה נקרא "טובת הנאה", ולצוות הכלא יש שיקול דעת לגבי התרתו או שלילתו. טובות הנאה יכולות להיות החזקת מכשירים חשמליים, גישה לקנטינה לצורך קניית מוצרי הגיינה או מזון, ביקורי משפחות, ועוד.

אסירים בטחוניים מוחזקים בנפרד מאסירים פליליים, והם מקבלים סט שונה של זכויות. למשל, אסיר פלילי מקבלים גישה חופשית פחות או יותר לטלפון והוא יכול להתקשר לכל מקום, זכות שנשללת לחלוטין מאסירים בטחוניים. אסיר בטחוני ש"זוכה" לדבר בטלפון, דבר שקורה רק במקרים קיצוניים של מוות של בן משפחה מקרבה ראשונה או מחלה סופנית של אחד מהם, יעשה זאת ברמקול, בחדר של קצין שב"ס, ועם סוהר דובר ערבית נוכח.

ועוד: לאסירים פליליים מותר לקבל מזון מבני משפחה הבאים לבקר אותם, בעוד לאסירים בטחוניים – אסור. המזון הניתן לאסירים פליליים שונה מזה הניתן לאסירים בטחוניים (למשל: אסירים פליליים מקבלים וופל פריך לקינוח ארוחת הערב ביום שלישי, בעוד אותו וופל פריך נמנע מאסירים בטחוניים); כמות הכסף שמותר לאסירים להחזיק בחשבון הקנטינה שלהם שונה (2,500 לפליליים מול 1,200 לבטחוניים תושבי הגדה); לאסיר פלילי מותר לשלוח כמה מכתבים שירצה, בעוד אסיר בטחוני מוגבל לשני מכתבים וארבע גלויות בחודש; ועוד הבדלים מהבדלים שונים, חלקם פעוטים, יחסית, אך חלקם משמעותיים מאוד.

> אין בית פלסטיני שלא יצא ממנו אסיר

נשים פלסטיניות מחזירות תמונות ממוסגרות של קרוביהן הכלואים בבתי כלא ישראליים לציון יום האסיר   הפלסטיני הבינלאומי, רמאללה, הגדה המערבית, ה-17 באפריל, 2014.  יום האסיר הבינלאומי הוכרז כדי להעלות מודעות בקרב הציבור לעשרות אלפי אסירים הכלואים בבתי הכלא הישראלים, וחשופים לעינויים ותנאי כליאה קשים לאורך שנים.

נשים פלסטיניות מחזיקות תמונות של קרוביהן הכלואים בבתי כלא ישראליים לציון יום האסיר
הפלסטיני הבינלאומי, רמאללה, הגדה המערבית, ה-17 באפריל, 2014.

הבדל משמעותי ראשון הוא הביקורים. פקודות שב"ס מציינות כי "הביקור הוא אחד מאמצעי הקשר החשובים שבין האסיר למשפחתו, חבריו וידידיו. הביקור עשוי להקל על האסיר בעת שהותו בבית הסוהר, ולעודדו בשעות משבר".

אסיר פלילי, פרט לעובדה שהוא נמצא בקשר טלפוני עם משפחתו וחבריו, זוכה לביקורים אחת לשבועיים ממשפחתו ומידידים, ובמקרים רבים הביקורים הם "פתוחים", קרי, ללא מחיצה בין האסיר למבקרים. אסירים בטחוניים, לעומת זאת, זכאים לביקור קרובים מדרגה ראשונה בלבד, וגם זה מבעד למחיצה. פקודות שב"ס מפרטות כי "בהיעדר מניעה ביטחונית או אחרת, ניתן לאפשר לאסיר מגע פיזי עם ילדיו שגילם אינו עולה על 8 שנים, במהלך 10 הדקות האחרונות של הביקור", וגם הטבה זו ניתנת לשיקול דעתו של מפקד בית הסוהר.

על פי הצלב האדום, אסירים בטחוניים תושבי עזה מקבלים ביקורים פעם אחת בחודשיים, ויש אסירים בטחוניים אחרים שלא ראו את משפחתם מזה שנים רבות. על פי נתוני מתאם פעולות הממשלה בשטחים, כ-10 אחוזים מהבקשות של בני משפחות האסירים מסורבות.

הבדל משמעותי נוסף הוא חופשות. בעוד אסיר פלילי יכול לקבל חופשה של 96 שעות מדי פעם לפעם, פקודות שב"ס מציינות באופן ברור כי "ככלל לא יומלץ בפני הנציב לאשר יציאתו לחופשה של אסיר תושב הרשות הפלסטינית". במקרים קיצוניים בלבד ובאישור שב"כ ניתן יהיה לאפשר לאסיר בטחוני תושב הגדה לצאת לחופש, אך בשנים האחרונות מדובר במקרים בודדים בלבד, ואפשר לומר באופן גורף כי אסירים פלסטינים לא יוצאים לחופש כלל.

אחד הנושאים הפופולרים עליהם רוכבים חסידי ההחמרה בתנאי ההחזקה באסירים הבטחוניים הוא הלימודים. טענות רבות נשמעו לגבי הצורך למנוע מהאסירים לימודים אקדמאים, בתואנה שמדובר ב"פרס". ובכן, מאז חודש יוני 2011 הזכות הזו, המוקנית לכל אסיר פלילי, נשללה מהאסירים הבטחוניים, ואיש מהם לא הוציא תואר אקדמי במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. הקריאות לשלול מהאסירים האלה את הזכות ללמוד הן ריקות מתוכן, מכיוון שממילא שב"ס אוסר עליהם ללמוד.

אך לא מדובר רק בלימודים המקנים תואר אקדמי. גם פעולות חינוך ושיקום בסיסיות לא ניתנות לאסירים הבטחוניים בכל בתי הכלא, ולא במקרה. תגובת השב"ס לאנומליה הזו מעניינת: לשיטתם, תוכניות השיקום עלולות להיתפס כ"חינוך מחדש מצד השלטון לאלה המונעים מאידיאולוגיות שמתנגדות לו", ולכן הן פשוט נמנעות מהאסירים האלה.

ישנם עוד כמה הבדלים, כמו התייחדות, המתקשרת לזכות להורות "המעוגנת בערך כבוד האדם" כפי שפסק בג"צ, שהיא דבר שנמנע מאסירים בטחוניים. וכן יש עניינים מינורים בהרבה, כמו למשל שלאסירים פליליים מותר לקנות איזה עט שירצו, אך אסירים בטחוניים מוגבלים לקנייה של עט שאינו בצבע כחול.

מספר הצעות חוק הוגשו בשנים האחרונות לבטל את הביקורים אצל האסירים הבטחוניים לחלוטין ולאפשר רק פגישה עם עורך דין או נציגי הצלב האדום אחת לשלושה חודשים, ולשלול מהם זכויות נוספות כמו קבלה ומשלוח של מכתבים, הטיול היומי, ועוד. אחת מהצעות החוק האלה דרשה לשלול מהאסירים את הזכויות תוך 72 שעות מרגע היוודע על נפילתו בשבי של חייל צה"ל, ללא מתן שיקול דעת למנהלי הכלא.

אך הצעות אלה לא עברו ברובן את שלב הקריאה הטרומית, ומסיבה טובה מאוד. הממשלה עצמה הקימה בשנת 2009 צוות מקצועי לבחון עד כמה תנאי המאסר של האסירים הבטחוניים הולמים את הדין הישראלי ואת הדין הבינלאומי על פי האמנות עליהן חתומה המדינה. בצוות היו נציגים של השב"ס, המשרד לביטחון הפנים, השב"כ, צה"ל ומשרד המשפטים, אך מסקנותיו נגנזו ולא פורסמו מעולם. מעניין למה.

לא רק פגיעה באסירים

האסירים הבטחוניים בבתי הכלא הישראלים מחוברים לכל מה שקורה בחוץ, בשטח. אם נרים את העיניים ונביט לרגע מעבר לנראטיב הישראלי התופש מולו רק רוצחים צמאי דם, נראה שבשביל הפלסטינים הם אינם טרוריסטים מרושעים אלא לוחמי חופש שנפלו בשבי. הם גיבורים שהקריבו את חרותם לטובת מאבק השחרור. הקצבה שהם מקבלים אינה שונה מהקצבה שמקבלים אסירי המחתרות היהודיות שישבו בכלא לפני קום המדינה.

פגיעה באסירים הבטחוניים נתפסת כפגיעה בלאום הפלסטיני, והיו מקרים רבים בעבר בהם הטלת סנקציות על אסירים החברים בארגון מסוים גררה השלכות בקרב חבריהם מחוץ לכלא. כשחבר באחד הארגונים שבת רעב במחאה על תנאי מעצרו או על עצם מעצרו ללא משפט, למשל, הועברו איומים ברורים מאוד מהארגונים מחוץ לכלא שאם לא יטופל המצב הם יוציאו פעולות אלימות.

הקריאות להרוג את האסירים או לפגוע משמעותית בזכויות המצומצמות ממילא, כפי שרוצים לבצע כמה מהפוליטיקאים הישראלים הקולניים יותר, משמעה פגיעה בארגונים הפלסטינים בחוץ, ואלה לא יקבלו את הפגיעה הזו בשקט. תנאי המאסר של רבים מהאסירים רחוקים מאוד מהקייטנה אותה מנסים למכור לנו אותם פוליטיקאים, ולהרעתם אין סיבה אמיתית פרט לנקמה ולליבוי השנאה. האסירים הבטחוניים מהווים כשליש מכלל האסירים בבתי הכלא בישראל, ופגיעה בהם לא רק תיצור מתח בתוך בתי הכלא, אלא תגלוש מהר מאוד החוצה, לרחובות הערים.

> כשהרסיס בישבן מתחיל להכאיב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf