newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הצעירים במזרח ירושלים איבדו אמון במבוגרים, בחיים ובשלום"

אין מספיק כיתות לימוד, תוכניות הלימודים לא מתאימות, למורים אסור לדבר עם התלמידים על המצב, והעירייה לא מקשיבה למנהיגות המקומית. ועל כל זה נוספת הפגיעה באל-אקצא. יו"ר ועד הורי מזרח ירושלים הפורש מסביר את הרקע להתקוממות הילדים

מאת:

ירושלים ידעה במהלך השנים הרבה רגעי שפל, הרבה מאוד דם, וזוועות רבות, אבל דומה שהידיעה על שני בני הדודים אחמד ומוחמד מנאסרה בני ה-13 וה-15, אשר דקרו שלשום (שני) באורח קשה צעיר בן 25 ופצעו אנושות ילד בן 13, הצליחה בכל זאת לזעזע באופן אחר.

נכון, היו אירועים קטלניים ומדממים מזה בהרבה לאורך השנים. אבל משהו בילד בן 13 שלוקח סכין ונועץ אותו בגופו של ילד אחר, בן גילו, ממחיש פתאום את התהומות אליהם הגענו ואשר לא השכלנו לשמור מפניהם את הילדים, משני הצדדים.

"טרור הילדים", מכנים כלי התקשורת את גל התקיפות האחרון, שמתאפיין בגילם הצעיר מאוד של המפגעים. מתוך חמשת הדוקרים שהיו מעורבים בארבע התקיפות ביום שני האחרון, שלושה היו מתחת לגיל 18. ילדים ונערים שנכנסים לתפקיד לגמרי לא לפי מידתם, וזוכים ליחס בהתאם: בסרטון המתעד את מה שנראה כגסיסתו של אחמד מנאסרה בן ה-13 אחרי שנורה, הקהל הנסער מסביב קורא לאנשי הביטחון להרוג אותו, ילד בן 13 שמתבוסס בדמו על הארץ.

> שאלות למפגיני הימין שיוצאים לרחובות אחרי פיגועים

נהג מנקה את הדם באוטובוס שהותקף על ידי ילדים פלסטינים בפסגת זאב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

נהג מנקה את הדם באוטובוס שהותקף על ידי ילדים פלסטינים בפסגת זאב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ככלל, ילדים פלסטינים לא ממש מעניינים את הציבור הישראלי. הם לא מעניינים אותו כאשר הרשויות לא מספקות לעשרות אלפים מתוכם כיתות לימוד; הם לא מעניינים אותו כאשר הם נעצרים על ידי כוחות הביטחון עוד בטרם מלא להם עשור; הם לא מעניינים אותו כאשר בתי הספר שלהם מוצפים במי ביוב הניתזים עליהם כאקט של ענישה קולקטיבית, והם גם לא מעניינים אותו כאשר הם נורים ונהרגים. הם כן מעניינים אותו כאשר הם אוחזים ביד סכין ויוצאים למסע הרג.

ייתכן שזהו טבע האדם, להיות קרוב אצל עצמו ואצל כאביו, בוודאי בתקופה קשה כמו זו. את מי מעניינות מצוקותיו של ילד פלסטיני בן 13 כאשר קורבנו היהודי עדיין נלחם על חייו? אבל בו בזמן, אנחנו לא יכולים גם להתעלם ממציאות שלמה שבמופעה הקיצוני מיתרגמת לסכין בידיו של ילד, הננעץ בגופו של ילד אחר. ואם נתעלם, האם זה יציל את הקורבן הפוטנציאלי הבא?

אפילו לא עשרה אחוז

אני מבקשת לשמוע על מציאות חייהם של הצעירים בירושלים המזרחית מפי עבד אל-כרים לאפי, אשר כיהן במשך שנים כיו"ר ועד ההורים המרכזי של מזרח העיר. במקצועו לאפי הוא אדריכל, ובמקביל לפעילותו בוועד ההורים הוא מלווה שנים רבות גם את כל הנושא המייסר והסיזיפי של תכנון והיתרי בנייה באזור מגוריו, כפר בית צפאפא. רוב הקרבות הציבוריים שמנהל לאפי מול רשויות המדינה, הן בתחום החינוך והן בתחום הבנייה, נדונו מראש לכישלון. לפני כשמונה חודשים החליט להתפטר מתפקידו בוועד ההורים המרכזי.

"עשר שנים הייתי בוועד ההורים של כל מזרח ירושלים, והתעייפתי. התעייפתי מממשלת ישראל ומעיריית ירושלים מצד אחד, ומהצד השני מהעם הפלסטיני, שהשתגע. תראי, אנחנו בירושלים חיים בלי אבא, וזה קשה מאוד. בלי הנהגה. כשאין יד מכוונת, כל אדם עושה מה שהוא רוצה. גם בתחום החינוך. יש לנו פה חמש רשויות חינוך שונות, של העירייה ומשרד החינוך, יש בתי ספר של הוואקף ובתי ספר פרטיים, ובתי ספר של האו"ם וגם את בתי הספר הפרטיים של הקבלנים, המוכר הלא רשמי, וכל אחד עושה כראות עיניו".

מה היה המאבק העיקרי שלך בשנים האלה?

"המחסור בכיתות לימוד, ותוכנית הלימודים הישראלית, שבעיני היא הכיבוש האמיתי של תושבי מזרח ירושלים. הם דוחפים לנו את התוכנית הזו כמו גנבים בלילה, בכוח. ואף אחד לא מוכן לא לשמוע אותך ולא לשתף איתך פעולה, אז נמאס לי. אם יש בצד השני כתובת שמוכנה ללכת איתך ולקדם אפילו עשרה אחוזים מהצרכים שלך, אז יש עם מה לעבוד. אבל כשהם לא מוכנים לתת שום דבר, מה אפשר לעשות?

"אני חושב שראש העיר הוא איש חכם ויודע בדיוק מה שהוא עושה. נותן נשיקה על לחי אחת וסטירה על הלחי השנייה. הנה, שלשום הוא הזמין אליו את כל ועדי ההורים. מה, אני מטורף ללכת אליו עכשיו, אחרי שיומיים קודם לכן הוא מרים את הנשק שלו ואומר ליהודים 'תרימו את הנשק שלכם נגד הערבים'? הוא צוחק עלינו?

"בחודשיים האחרונים הזמינו אותי לחקירה פעמיים, פעם אחת בחודש רמדאן. אמרו לי 'עבד, ירושלים הולכת לאינתיפאדה, למלחמה', והם רוצים שאני אעזור להם להרגיע את השטח. אמרתי להם 'אתם יכולים להרגיע את המצב. כל הבלאגן התחיל מאז שנתתם ליהודים להיכנס למסגד אל-אקצא. אל-אקצא זה דת, זה לא פוליטיקה. וכשאדם מרגיש איום על הדת שלו, אף אחד בעולם לא יכול לדעת מה הוא יעשה'. אני יכול להרגיע את הבן שלי, אבל איזה פנים יש לי להגיד משהו לאחרים כשיום לפני זה איזו מטורפת צועקת במסגד 'מוחמד חזיר'?"

> "יהודים מנסים להתפלל באל-אקצא כדי לדחוק את הפלסטינים"

ילדי שכונות סילוואן ועיסאוויה מפגינים במסלול של מרתון ירושלים. המרתון שעבר בשטחי העיר שמעבר לקו התפר גרם לחסימה של שכונות רבות במזרח העיר.

ילדי שכונות סילוואן ועיסאוויה מפגינים במסלול של מרתון ירושלים. המרתון שעבר בשטחי העיר שמעבר לקו התפר גרם לחסימה של שכונות רבות במזרח העיר, מרץ 2015

אתה מזהה את הכעס הזה גם אצל הדור הצעיר?

"הרבה יותר מאשר אצלנו. אנחנו עוד נחשוב פעמיים, כי אני בעל בית ויש לי משפחה ויש לי אחריות. הילד לא יחשוב על אף אחד. בדקה אחת הוא יכול לעשות משהו נורא. הרי הנוער הוא חלק מהבית, ויש להם עיניים ואוזניים והם גם רואים טלויזיה. דבר שני, כשהורסים בית יש את הבן של המשפחה ואת הבן דוד ואת השכן ואת החבר, את לא יכולה לדעת על מה הם מדברים אחד עם השני. כשחמישה ילדים צריכים לישון בחדר אחד כי לא נותנים לאבא שלהם היתר לבנות, הם רואים מה קורה. הם חלק מהעם".

ובכל זאת, ילד בן 13 שלוקח סכין והולך לדקור ילד בן גילו זה קיצוני ברמה אחרת.

"אולי ליהודים קשה להבין את זה, אבל אצלנו בדת מאמינים שאם אתה נהרג כשאתה מגן על המסגד שלך, אתה שהיד. אתה נבחר. בשביל ילדים זה יכול להיות מאוד מושך".

למה שקורה במסגד אל-אקצא יש יותר השפעה מאשר, נניח, לבעיות התשתית החמורות, להריסות הבתים, למעצרים וכו' במזרח ירושלים?

"בפירוש כן. הרי את כל מה שאת מתארת אנחנו סובלים כבר שנים. אבל מסגד אל-אקצא זה לא קו אדום, זה דם אדום".

אתה חושב שאחמד מנאסרה בן ה-13 שדקר ילד בגילו עשה את זה מסיבות דתיות?

"תשעים אחוז שכן. אלה דברים שקשה ליהודים להבין, אבל כשאני רואה בפייסבוק תמונות של הבחורה שתפסו אותה, ומישהו יושב על הגב שלה, אפילו אני משתגע. מי יכול לסבול את זה? ועובר בן אדם ונותן לה בעיטה בראש, כשהיא כבר מוחזקת על הרצפה".

אסור להורים לדבר

אתה מלווה את בני הנוער במזרח ירושלים כבר הרבה שנים; אתה מבחין במגמה של הקצנה?

"בטח. אני יכול להגיד לך שהם לא מקשיבים כבר לאף אחד. ואגיד לך את האמת, זאת הסיבה שבגללה גם התפטרתי. הם לא שומרים יותר כבוד לאף אחד. לא למורה, לא לאבא, לאף אחד. וההקצנה הזו הרי נמצאת בשני הצדדים. תראי למשל את המתנחלים: בהתחלה הממשלה היתה הגב שלהם, אבל היום הדור החדש קיבל את זה בגנים שלו ועכשיו כבר גם הממשלה עצמה לא יכולה לשלוט בהם. קיצוניות משני הצדדים. אבל במזרח ירושלים זה אפילו יותר חמור, כי המתנחל יודע שיש לו אבא, יש לו ממשלה ששומרת עליו. מי שומר על הילד הערבי? האבא? האבא מסכן, לא יכול לשמור גם על עצמו. אז הם איבדו כל אמון במבוגרים, בחיים או בשלום".

> האם גל האלימות מבשר את ניצחונם של אנשי "תג מחיר"?

נערים מתעמתים םע המשטרה, עיסאוויה, מזרח ירושלים (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

נערים מתעמתים עם המשטרה, עיסאוויה, מזרח ירושלים (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

יש מערך כלשהו של אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכדומה שמנסה להתמודד עם המצב הקשה הזה שאתה מתאר?

"על מה את מדברת? אם אני רוצה לדבר עם הילדים, דבר ראשון המשטרה עוצרת אותי! אם אני מנסה לדבר עם הילדים האלה, בצד הפלסטיני אני הופך למשת"פ ובצד הישראלי אני הופך למסית. אותו דבר עם פסיכולוגים או עובדים סוציאליים. ומי שמסכן זה הילדים. ילדים שחבר שלהם לכיתה נהרג ואין אף אחד שידבר איתם. אם המורה תרצה לשמוע מהם מה הם מרגישים, אצלכם זה נחשב דבר טוב, אצלנו זה ייחשב להסתה.

"לכן אני גם אומר לך שהדור הבא יהיה אפילו יותר קיצוני מהדור הזה, כי אף אחד לא יכול לדבר איתם. אסור לנו. מה שראינו בדרך (הכוונה לשורת פלסטינים מעוכבים בצד הכביש שראינו בדרך למשרדו בבית צפאפא, א.נ) זה שום דבר. היום בבוקר ראיתי בעיניים שלי שלושה חיילים שאומרים לאיזה צעיר שעומד שם להוריד את המכנסיים. הצעיר הזה יכול אחר כך לשמוע אותי או אותך או מישהו אחר? כמה הורים כבר סיפרו לי שכשהם מנסים לדבר עם הילדים, הילד אומר לאבא שלו 'אתה פחדן'. אז מה הם יכולים לעשות? אנחנו יצאנו כבר מהתמונה בעיני הילדים שלנו".

ויחד עם האמון במבוגרים הם מאבדים גם את הפחד.

"נכון מאוד. אין להם יותר פחד. הלחץ שהמדינה שמה עליהם הביאה אותם למקום שהחיים והמוות בשבילם זה אותו דבר. זה דבר שכואב לנו מאוד. את אמא, את מבינה על מה אני מדבר. הרי כל אבא ואמא משתגעים אם הילד שלהם רק חולה. אז מה אנחנו נגיד?"

אז ילדים חיים פה בגיהנום ואף אחד לא מדבר איתם על זה? אפילו לא המורים?

"תלכי מחר לעירייה ותשאלי אם מותר למורים לדבר עם התלמידים שלהם על מה שקורה. אסור להם. ואם הם אומרים לך כן הם שקרנים. ביום הנכבה, כשאצלכם היה יום העצמאות, נכנסה המורה לכיתה והתחילה לדבר עם הילדים מה זה נכבה ומה זה עצמאות. עוד לפני שנגמר היום באה המשטרה להזמין אותה לחקירה".

לאפי מזכיר את העובדה שיהודים רבים מעדיפים לשכוח או להדחיק: שילדים פלסטינים נמצאים כבר מזמן בתוך המלחמה. למעשה, היא מעולם לא פסחה עליהם. "תגידי לי באיזו עוד מדינה בעולם עוצרים ילד בן חמש. אפילו שהיה לו אבן. אפילו. בן חמש! לא מתביישים".

הוא שולף בטלפון הנייד שלו תמונה של ילד פלסטיני קטנטן, כבן חמש, המצולם מאחור ובידו אבן.

"את חושבת שהילד הזה מסכן מישהו?", הוא שואל אותי. לא, הילד הזה לא נראה לי מסוכן. הוא נראה לי בעיקר מסכן. הוא נראה לי קורבן של מצב מקולל שבו המבוגרים לא לקחו אחריות, לא השכילו לבנות עבורו מרחב בטוח, והפקירו אותו כליל. בדיוק כפי שעשו לכל כך הרבה ילדות וילדים בשני צדי הסכסוך. בדיוק כמו אחמד מנאסרה וקורבנו, שנלחם כעת על חייו.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> הקלפים עדיין בידי ישראל

עבד אל-כרים לאפי, יו"ר ועד ההורים של מזרח ירושלים לשעבר

עבד אל-כרים לאפי, יו"ר ועד ההורים של מזרח ירושלים לשעבר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf