newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך אפשר לגרום לצופי ערוץ 2 להזדהות עם ערבים?

ערבים לא מביאים רייטינג, את זה כל עורך חדשות יודע. אבל באוקטובר 2000 היינו חייבים לדבר על ערבים, ולתת זווית אנושית לסיפור של ההרוגים. ואז מצאנו את אסיל עאסלה

מאת:

כותבת אורחת: ענת סרגוסטי

זו הייתה ישיבה אינטנסיבית, בחדר צר, בקומה השנייה באולפני חדשות ערוץ 2 בתל אביב. ניסינו לפענח ולפצח מה התמהיל הנכון שיצליח להעביר לישראלים (היהודים יש לומר כאן) את מה שזכה אחר כך לכינוי "אירועי אוקטובר 2000". הייתי אז עורכת אולפן שישי, שהייתה (ועדיין) אחת מתוכניות הדגל (אם לא ה) של חדשות ערוץ 2. התוכנית שמסכמת את אירועי השבוע, התוכנית שבה ניתן די זמן לספר סיפורים, לפרשן אותם, להביא מרואיינים ולהעמיק.

חודש החגים היהודים נחשב בתקשורת לחודש מנומנם חדשותית. יש קיבעון לפיו הקיץ הוא עונת מלפפונים, והחגים שבאים מיד אחריו גם הם עונה מתה למדי. וכך, בתקופת הזמן הקצרה שבין סיום החופש הגדול לראש השנה, נכנסות מערכות החדשות למצב היפראקטיבי ומכינות עשרות "פילרים" לכל מוספי החג. אלה הן כתבות צבע שמעולם לא היה להן מקום במהלך השידורים הרגיל, כתבות שהעלו אבק על המדפים מתאווררות ורואות אור.

אבל אף אחת מכתבות הצבע הבלתי מזיקות האלה לא עלתה באותה שנה לאוויר. ומה שמת לא היו החדשות, אלא 13 אזרחים ערבים ואזרח יהודי אחד. ועוד חייל צה״ל ממוצא דרוזי.

> למה קשה לשמאלנים לדבר בתקופה של פיגועים

הפגנה בצפון בזמן אירועי אוקטובר 2000 (צילום באדיבות עדאלה)

הפגנה בצפון בזמן אירועי אוקטובר 2000 (צילום באדיבות עדאלה)

הימים ימי טרום הרשתות החברתיות. פייסבוק לא היה קיים וגם לא טלפונים חכמים. התקשורת כולה נשענה אז על טלפונים טיפשים וביפרים, המכשיר הקטן המצפצף שידע להעביר רק הודעות חד-כיווניות באמצעות מרכזייה אנושית.

גם האינטרנט – איך לומר – לא היה מי יודע מה משוכלל אז, לפני 15 שנה, ותזרים החדשות היה תלוי בגורם האנושי המיידי. כלומר: בחריצותו של הכתב בשטח וביכולתו לספק למערכת מידע מקיף, אמין, מדויק, בדוק ובעיקר חדשותי בימים שבהם כוח האדם עובד במתכונת חג. כלומר: מתכונת חסרה.

זה הרקע שלתוכו התרחשו אירועי אוקטובר 2000. אף אחד לא צפה את הצונאמי ששטף את הארץ מהמרכז צפונה ודרומה.

אולפני החדשות אולצו להיכנס למתכונת חירום מיוחדת ולשידורים חיים מתמשכים. אבל מאולפן שישי ציפו, לפחות אחרי הגל הראשון, לבוא עם איזשהו סיכום. תובנה.

ובטלוויזיה, כמו בטלוויזיה, אז (ועוד יותר היום) מתבקש להביא, לצד החדשות הקשות, הניתוחים, הפרשנויות, הראיונות, ההסברים ודיווח מהשטח של האירועים השוטפים, גם קצת עומק. גם את הסיפור האחד שמקפל לתוכו את האירוע כולו. הסיפור האחד שיפנה אל הרגש, הסיפור האחד שהוא בלתי ניתן לערעור.

זו הייתה משימה לא קלה בהתחשב בנתונים האובייקטיביים: חגים, מחסור בכוח אדם, זרימת חדשות מקוטעת באמצעים טכנולוגיים צולעים. אבל בעיקר בגלל העובדה שמדובר היה בהרוגים ערבים. בהפגנות מחאה שהתרחשו כולן בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. איך מייצרים סימפתיה כאשר צמתים מרכזיים בארץ נחסמו בשל עימותים אלימים בין מפגינים ערבים למשטרה? חסימות שהפרו בבוטות את שגרת החגים היהודיים ומנעו ממשפחות רבות לצאת לבלות?

איך מספרים את הסיפור ונותנים לו את הזווית האנושית? איך מצליחים למצוא את הרגע? את האיש?

איך לומר זאת בעדינות? ערבים כמעט לא מוכרים. ערבים זה לא רייטינג. כלומר: היכולת להביא למסך של ערוץ מסחרי מוביל בישראל סיפור על אזרח ערבי, סיפור שיגרום להזדהות, לרגש, היא כמעט לא קיימת. איש אולי לא יעז להודות בכך בגלוי, זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל זו עובדה ממשית מן המפורסמות בעולם התקשורת.

הסמל של האירועים כולם

אבל סקירה של סיפוריהם של 13 ההרוגים אזרחי ישראל סיפקה את התשובה.

אילו ישב תסריטאי או סופר מוכשר ומנסה לכתוב סיפור דמיוני שיקפל בתוכו את האירוע הזה כולו, הוא לא יכולה היה להגיע לדיוק שביטא סיפור חייו האמיתי של אסיל עסאלה מעראבה. נער בן 16, בעל מבט רך ופנים עגולות. הוא נורה כשהיה בשדה, אך לא השתתף באופן פעיל בהפגנות הסוערות. אחד משני ילדים להוריו, שחינכו אותו לסובלנות ולשלום. שנתיים קודם השתתף אסיל במחנה קיץ של ארגון "זרעים של שלום", ארגון אמריקני שפועל להפגיש ילדים ישראלים ופלסטינים לקייטנה ופעילויות כדי שיכירו אלה את אלה, יספגו את הדומה ויפעלו יחד למען קידום השלום וקבלת האחר ביחד וכל אחד בקהילתו.

אסיל היה תומך נלהב של הגישה הזאת. ובחדרו נותרו פוסטרים של התנועה, וצילומים שלו לבוש בטי-שירט של "זרעים של שלום".

> "הבעיה אינה במפגינים הערבים, אלא בחברה היראלית שרואה בהם אויב"

הלווייתו של אסיל עאסלה (צילום באדיבות עדאלה)

הלווייתו של אסיל עאסלה (צילום באדיבות עדאלה)

איתי אנגל יצא להביא את הסיפור הזה, שכשהגיע למסך של אולפן שישי היה אפילו חזק יותר ממה ששיערנו בתחילת הדרך, וביד האמן של איתי הצליח להפעיל את בלוטות הרגש של כולנו, ושל הצופים כולם.

כך הפך אסיל, בכוח מותו המיותר, לסמל האירועים הקשים האלה כולם. איש לא יכול היה להישאר אדיש לסיפור חייו הקצרים מדי. איש לא יכול היה להתווכח עם אביו ואחותו שהפכו לדוברים הרהוטים, הבולטים והעוצמתיים ביותר של השבר שנשבר בחברה הערבית באירועי אוקטובר 2000. לימים הפך אביו של אסיל לדובר והמנהיג של משפחות ההרוגים וליווה את כל ישיבותיה של ועדת אור, ועדת החקירה שהוקמה כדי לבדוק את נסיבות מותם של האזרחים הישראלים.

כמה כואב להיזכר. כמה מטריד לחשוב, בפרספקטיבה של 15 שנים, שחלק משמעותי ממסקנותיה של ועדת אור לא הופנמו ושעדיין, גם היום, אי אפשר לומר בביטחון ובוודאות שאירועים כאלה לא יחזרו, שמותו של אסיל לא היה לשווא.

ענת סרגוסטי היא עיתונאית, לשעבר עורכת אולפן שישי בחדשות ערוץ 2. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> 15 שנים אחרי: 51 ערבים נהרגו בידי המשטרה מאז אוקטובר 2000

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf