newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראל מגייסת משת"פים בסיטונאות, החברה הערבית משלמת את המחיר

בכל גל של מתיחות פוליטית, ישראל מגייסת המוני משת"פים חדשים ומשכנת אותם ביישובים הערביים, שם נוכחותם מזניקה את רמת האלימות. רבים מהם, אגב, יירצחו עוד בטרם "יזכו" להיות סייענים

מאת:

עווני, בעל המכולת השכונתית בחיפה, רוצה שאני אדבר בתוכנית הרדיו שלי על המשת"פים המשתוללים ללא רסן ברחובות חיפה. אבל הוא רוצה להופיע כעד אנונימי, כמו השם הבדוי "עווני" שבחרתי לו כאן.

"אני אשלח הכל כתוב", הוא אומר. למה? אני שואלת. "כי אני לא רוצה להסתבך..". עם מי להסתבך? עם המשתפ"ים? "לא, לא רוצה להסתבך עם המשטרה".

אלימות שיש לה משת"פים

אולי זה פחד מיותר, אבל לא קשה להבין את מקור הדילמה. סיכמנו שאני אקריא את דבריו בשידור ואעורר דיון עם המאזינים. יומיים לאחר מכן עווני נסוג מההצעה. הוא ראה סרט על שב"כניקים בערוץ 10, סוג אחר של משת"פים אבל תוצרת פנים שמתמחה בהלשנה, והגיע למסקנה שלא כדאי בכלל להעלות את זה.

אפשר להבין אותו. התחושה היא שהמשת"פים מקבלים יחס כאילו היו מעל לחוק, ומרגישים מעל לחוק. בשנה שעברה נרצח ח'ליל מחרום, בעל מכולת ערבי בחיפה. מחרום היה מורה לחינוך גופני, מציל ומתנדב בחברה, הוא הוזעק כדי להציל את בנו שהותקף כי סירב למכור סיגריות לקטין, בן למשפחת משת"פים. אל מול המצלמות הבן הותקף באכזריות במגרפות, ולאחר מכן ח'ליל עצמו נורה למוות בדם קר במהלך תגרה שהתפתחה. הרוצח היה סבו של הקטין, משת"פ לשעבר מהשטחים (על פי הפרסומים) שהמדינה איזרחה ושיכנה בלב חיפה הערבית, והיה חלק משירותי הביטחון הישראלים.

חיפה עוד כואבת גם את הרצח המזעזע של הצעיר מחרוס זבידאת. זבידאת ניסה לפנות לשכניו, משפחת משת"פים ותיקה, כדי לבקש שיפסיקו להתנכל לאחותו הקטנה. הוא קיבל כיסא בראש מהחלון, ונדקר באכזריות בגבו פעמים רבות ברגע שניסה לברוח. מחרוס היה ילד פלא, שחקן ויוצר שהקדיש את עצמו למאבק באלימות, גנדי אמיתי. לצערי נודע לי על קיומו רק אחרי שנרצח. ראיתי את פעילותו ולא האמנתי כי מלאך כזה היה חי ביננו ועכשיו הוא איננו.

> למה אני בעד המוראביטאת

משפחתו של מחרוס זבידאת במשחק שנערך לזכרו בחיפה (צילום: וואיל עוואד)

משפחתו של מחרוס זבידאת במשחק שנערך לזכרו בחיפה (צילום: וואיל עוואד)

מתירים את החבל עד ל"פשיעה חמורה"

במקרי הפשע הנוראים שתיארתי הנאשמים נעצרו והוגש נגדם כתבי אישום. אך אלה לא המקרים שעווני התכוון אליהם: תגרות יומיומיות, התפרעות והשלטת טרור ללא כל חשש מהרשויות או המשטרה. מתנדב ערבי במשטרת בחיפה שלא אחשוף את שמו אישר לי את הטענה מיד: האם המשת"פים מקבלים יחס סלחני מהמשטרה? התשובה הייתה כן, בהרבה מהמקרים, אך לא בפשיעה חמורה. עווני לא פחדן אבל לא רוצה הגנה רק אחרי שיהיה קורבן ל"פשיעה חמורה".

אין מחקר שיכול להראות במובהק מהו אחוז המשת"פים המוכרים המעורבים בפלילים או שביצעו מעשי רצח בחברה הערבית אליה הם הוחדרו. האפיון פשוט אינו נרשם במחשבי המשטרה, זה לא מידע שמדינת ישראל מנדבת. אבל שורה של מקרים קשים ועשרות ומאות דיווחים בתקשורת הערבית והעברית מעידים על היקף הבעיה.

מעשי הטלת אימה והתעמרות באוכלוסייה המקומית מצד משת"פים אינם דבר נדיר, כולל שימוש בנשק שהוענק להם מהמדינה. הם יודעים שהמשטרה תסלח להם על השטויות הקטנות עם השכנים. הם יודעים שהם חשובים, ושלמדינה חשוב שהם יהיו מרוצים, אחרת יפגע כוח הגיוס של סוכנים חדשים.

מי שדחף את המשת"פים ליישובים הערבים כלל לא חשב על המצב הנפיץ שייווצר, בין חברה שרואה בהם בוגדים ושפלים, לבין המשת"פים שמאמצים לעצמם זכויות יתר. התושבים המקומיים הופכים בעצמם לקורבנות של הכיבוש. יש מחיר לכל המודיעין, החיסולים הממוקדים והלא ממוקדים ולהמשך הכיבוש וההתנחלות, והחשבונית נשלחת אלינו לבית, (וזה כמובן ללא חישוב של הנזק והסבל שנגרם כתוצאה ישירה מפעילות אותם משתפ"ים לחברה הפלסטינית בשטחים).

הקשר בין יישוב משת"פים בקרב האוכלוסייה הערבית לבין עליית מפלס האלימות ומקרי הרצח באותם מקומות צוין כמעט בכל הראיונות שעשיתי במסגרת הכנת הפוסט הזה. מדובר בזרם מתמשך מאז האינתיפאדה הראשונה. זהו משתנה חשוב שחייב להיבדק, וזאת לא טענה שמטרתה לומר שהחברה הערבית תמימה ונטולת אלימות.

אבל  עד שיפוענחו עשרות מקרי הרצח העומדים ללא נאשמים בשני העשורים האחרונים, ועד לגילוי הזהות והרקע של מבצעיהם ומקורות כמויות הנשק המאסיביות שזלגו לחברה הערבית, לא נוכל לדעת אם נגע האלימות הוא תוצרת בית בלבד – או תוצרת שיש לה סייענים.

מה אנחנו לא יודעים על המשת"פים?

מחקרו של פרופ' מנחם הופנונג מהאוניברסיטה העברית, "מחיר המידע: קליטה ושיקום של סייעני מערכת הביטחון בערי ישראל", שעדין נמצא בשלבים סופיים לפני הפרסום, הוא מהבודדים שהתעסקו בסוגיית המשת"פים, וכמעט מאשש את כל מה שאנחנו יודעים אינטואיטיבית על הנושא.

עובדה ראשונה שהמחקר מאמת היא שישראל פשוט רואה בסוכניה בשר תותחים. ישראל לא מוטרדת יותר מדי מהעובדה שמאות מהמשת"פים נרצחים על ידי בני עמם עוד לפני קבלת התואר הנחשק "סייען". העובדה הזאת לא מונעת גיוס המוני של משת"פים חדשים בכל גל של מתיחות פוליטית, למרות הסבירות הגבוהה שרבים מהם ירצחו. על פי מחקר של ארגון בצלם שפורסם ב-1994, רק באינתיפאדה הראשונה נרצחו כ-900 בני אדם שתוייגו כמשת"פים, כי "עמיל" היא האשמה הכבדה ביותר שהחברה הפלסטינית יכולה לתאר, אשמה שרודפת את האדם ומכתימה את משפחתו לדורות.

בדיקת גלי קליטת הסייענים לדורותיהם מראה שגיוס קבוצות גדולות מלווה במיוחד בבניה מרובה של התנחלויות. מדובר בזרם שהולך ומתמשך, ומספר המשת"פים העותרים להכרה רק עולה בשנים האחרונות. מדובר בתהליך רציף ומתמיד הקשור בניסיון לבסס שליטה והתיישבות בשטחים פלסטינים, ניסיון שמוביל בהכרח למדיניות ההישענות על סייענים, כך על פי המחקר.

> כשיאיר לפיד משתמש ב"זועביז" כמגן אנושי בפני החרם האיסלנדי

פינת הנצחה לזכרו של מחרוס זבידאת (צילום: וואיל עוואד)

פינת הנצחה לזכרו של מחרוס זבידאת (צילום: וואיל עוואד)

סל הקליטה של המשת"פים

כמובן שמחיר המידע הוא כסף, והרבה כסף. התוכנית היא שמי שנותר בחיים מבין המשת"פים נהנה מהשלל. מדינת ישראל חייבת לשורדים שנוהרים אליה לאחר שפג תוקפם. המשת"פים לא בגדו בבני עמם בשביל הציונות, או כדי להציל חיי יהודים – הם עשו זאת רק בשביל הכסף והאזרחות בגן עדן. מספרם מוערך באלפים, על אף שהנתון המדויק עדיין נעלם מהעין. על פי המחקר המחיר הכלכלי נאמד במליארדים.

איפה הם משוכנים? עובדה זו אפשר לאמת אפילו במבחן העין ללא מחקר. מדינת ישראל פולטת את המשת"פים שלה בשיטתיות לתוך אוכלוסייה שמתעבת אותם (ובצדק) בכפרים הערבים או בשכונות עוני בערים. המחקר מצא שכמעט לא ניתן למצוא סייענים שנקלטים ביישובי העשירון העליון או בהתנחלויות. אפילו אם ירצו. ישראל דאגה שסל הקליטה יכוון בקפידה אל יעדי שיכון מסוימים. זה בהנחה שלכולם יש מעמד של סייען: המחקר מצא שמאות אנשים טוענים לתואר הסייענות, ובית המשפט הישראלי אינו מכיר בהם.

לפי נתוני אותו מחקר, כ-30 אחוז מהעותרים להכרה כסייענים נמצאו כבעלי עבר פלילי, ועל רבים מהם חסר מידע, כך שהאחוז הוא כנראה גבוה יותר. חלק מהם נהפך לסייען כדי לחמוק מעונש מאסר. לכן העובדה שכולנו יודעים היא שהמשת"פים פורקים את המטען המפואר שלהם בשכונות ויישובי הגלות שאליהם הגיעו.

בשנות התשעים שיכנה המדינה אלפי משת"פים בכפרים הערבים עם גל סייעני האינתפאדה הראשונה והנסיגות מהערים בגדה. מאזן המתח עלה על גדותיו בבאקה אלגרבייה על רקע הנטייה של המשת"פים להרחיב את סל הקליטה שלהם, ולכלול בו גם אלימות ובריונות. במאי 1999 משת"פ תושב העיר ירה בשכן בשל סכסוך על מקום חניה. בתגובה המון סוער התחיל להסתובב בעיר והצית כמה בתים של משתפ"ים. שני בחורים מבאקה אלג'רבייה שהשתתפו בהתקפה נספו למוות כאשר נלכדו באחד הבתים. לימים שקיבלו את הכינוי "מהומות באקה", ולעוד אירועים רבים הקשורים למשת"פים באותה תקופה אין תיעוד או מעקב חוץ מהזיכרון שלנו ומתיקי בית המשפט.

הפוגרום לא עזר לבאקה, ורק השאיר צלקת כאובה ועמוקה. פרופ' הופנונג סבור שזה השיא שהעלה את שיכון המשת"פים בכפרים על שרטון. כאן התחיל הנטל להתפזר לעוד יישובים ערבים, ערים מעורבות ועיירות פיתוח ופריפריה יהודיות שהמשותף ביניהן הוא עוני וחוסר יכולת להתנגד.

מקור כפול לאלימות

גלי המשת"פים רק גדלו מאז, כמו גל ההגירה ההמוני של המשת"פים לצדה השני (ה"ישראלי") של גדר ההפרדה המתהווה, או משיכת המשתפ"ים לתוך ישראל עם הנסיגה מעזה ב-2005. באותה שנה סערו יישובי המשולש בשל הגידול בשיכון משתפ"ים באזורם, קו התפר הרגיש עם השטחים. בכפר אום אלקטף החלה המדינה לחלק מגרשי בנייה למשתפ"ים, מה שהתסיס את התושבים, ובעימות שהתפתח המשת"פים ירו למוות בפהמי כבהא, אבא לעשרה ילדים מהכפר.

באום אלפחם, העיר שבחזית המאבק, קיימו אסיפות המוניות כדי לתאם התמודדות עם התופעה, בעיקר בגלל מעורבות המשת"פים בפשיעה ופורענות, גם אם לחברה הערבית בארץ לא חסרים מקורות משלה לחורבן.

לפעמים שני המקורות האלה מתנגשים, כמו במקרה של הרצח הכפול שהתרחש בכפר ג'ת במשולש בפברואר השנה, שבו נרצחו מוכתאר ואחמד וותד, בני 17 ו-22. המשטרה טענה שהרקע לרצח הוא סכסוך בין עבריינים, מה שהתברר כנכון, ומשפחות הנרצחים טענה למעורבות של משת"פים.

מחקרו של פרופ' הופנונג מסתכם עם התובנה שהפעלת משת"פים היא בגדר הכרח בל יגונה במציאות הקיימת, ושיש לשפר את תהליך השיקום של המשת"פים בארץ, אם כבר חייבים להמשיך בו. לי נראה שהפתרון הוא הפסקת הביקוש למשת"פים, וכדי לעשות את זה – אין מנוס אלא גמילה מהכיבוש.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> אום אלפחם: איומים על צעירים וצעירות שרקדו דבקה ביחד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf