newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מלחמת הדת בירושלים היא הפיתרון של נתניהו לקיפאון המדיני

בהיעדר יכולת או רצון להתמודד עם הסוגיות הפוליטיות והמדיניות, לנתניהו יש אינטרס להמשיך ולמצב את סוגיית ירושלים כמלחמה מול איסלאמיסטים קיצוניים. השאלה היא מי ישלם את מחיר המשחק שלו בחבית הנפץ הירושלמית

מאת:

העימותים האלימים האחרונים סביב מסגד אל אקצא ומותו של אלכסנדר לבלוביץ' כתוצאה מזריקת אבנים על רכבו בירושלים העירו את התקשורת ואת ראש הממשלה. אלו מספרים סיפור מאוד ברור, לפיו הפלסטינים התארגנו במיוחד כדי להרוס לנו היהודים את ראש השנה. במיוחד את ראש השנה. למה? אולי כי יש להם משהו נגד תפוח בדבש.

אבל כפי שהסביר אבי יששכרוף מוואלה! האירועים האחרונים בירושלים המזרחית הם לא תוצאה של הסלמה מכוונת מצד ארגונים פלסטינים קיצוניים כפי שטוענים בממשלה ובמשטרה. את העימותים של הימים האחרונים מתדלקים שינוי לרעה בנהלי הכניסה למתפללים מוסלמים באל-אקצא (הגבלת שעות, גיל ומגבלות על כניסת נשים), ובעיקר עלייתו הפומבית והמתריסה של השר אורי אריאל להר בערב ראש השנה, שהובילה לסגירתו האלימה בפני מתפללים מוסלמים ולנפגעים רבים. אריאל, אגב פרובוקציה, אף התפלל במקום בניגוד לאיסור על תפילת יהודים בהר.

ישראל אמנם מצליחה לאורך השנים, ובהתמדה, לכרסם שוב ושוב בסטטוס קוו סביב אל אקצא והר הבית, אבל לעתים, כמו הפעם, הנגיסות שלה גדולות מידי, פרובוקטיביות מידי.

> רבין הורה לשבור ידיים ורגליים וזה לא עצר את זורקי האבנים, אז חוק יעזור?

הפגנה בעקבות מותו של מוחמד אבו ח'דיר, שועפאט, ירושלים המזרחית (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנה בעקבות מותו של מוחמד אבו ח'דיר, שועפאט, ירושלים המזרחית (צילום: אקטיבסטילס)

ההתעוררות של נתניהו ושל כלבי השמירה של הדמוקרטיה אמנם פתאומית, אבל האירועים בירושלים קצת פחות פתאומיים. מאז הקיץ הקודם ירושלים נגועה באירועי אלימות יומיומיים, שנעדרים לרוב מדיווחי התקשורת. כפי שהזכיר ניר חסון ב"הארץ", בחודשים האחרונים לא היה יום אחד ללא יידויי אבנים על הרכבת הקלה או על כלי רכב, עימותים עם שוטרים או עם יהודים בהר הבית ובעיר העתיקה, יידוי בקבוקי תבערה או ירי זיקוקים.

גם האלימות כלפי הפלסטינים בעיר המזרחית היא יומיומית ועוברת בדרך כלל בלי כינוסי חירום של ראש הממשלה: חסימת שכונות שלמות כעונש קולקטיבי, שוטרי מג"ב שיוצרים חיכוכים עם תלמידי בתי הספר בכוונה, מעצרים תכופים, גם של קטינים וילדים, ירי כדורי גומי וספוג שהובילו כבר לפגיעות קשות, ירי מי בואש מצחינים וגז מדמיע על בתי מגורים ובתי ספר ללא סיבה, ועוד. בחסות ובעידוד המדינה נמשכים גם ההשתלטות והגירוש של תושבים פלסטינים מבתיהם על ידי עמותות מתנחלים אלימות, וכל זה על רקע הפעילות הגזענית של ארגונים ופעילים דוגמת להב"ה.

נתניהו משחק במלחמת דת

בהיעדר יכולת או רצון להתמודד עם הסוגיות הפוליטיות והמדיניות, לנתניהו יש אינטרס להמשיך ולמצב את סוגיית ירושלים כבעיה דתית מול איסלאמיסטים קנאים ואלימים, ואת ישראל כחלק ממדינות המערב המוסריות שנאבקות באיסלאם הקיצוני ובאימה שמטילים דאע"ש וארגונים דומים. במקום קיפאון מדיני נתניהו רוצה לשמור על להבות מלחמת הדת בוערות תמידית, מתוך מחשבה שיוכל לשלוט בגובה שלהן ולנצלן לטובתו. אבל כאשר כל פעולה – משטרתית, צבאית או פוליטית או ארכאולוגית – באזור אל-אקצא מהווה בעיניי הפלסטינים איום של ממש, נשאלת השאלה מי ישלמו בסוף את המחיר של המשחק של נתניהו בחבית הנפץ הירושלמית.

בראיון לאורלי נוי בשיחה מקומית אמר לאחרונה ד"ר מחמוד אל-הבאש, הקאדי הראשי של פלסטין, איש חמאס בעברו שזנח באופן פומבי את המאבק האלים ותומך בפתרון שתי המדינות, בהתייחסו לאלימות סביב אל-אקצא: "אני מחשיב את עצמי לאדם מתון, אבל למען מסגד אל-אקצא אני מוכן למות. בלי כל בעיה". אל-הבאש התייחס לתחושה שהממשלה הישראלית מסרבת להבין עד כמה מסוכן הניסיון שלה לשנות את הסטטוס קוו בצורה חד צדדית ולאיים על הנוכחות הפלסטינית באל-אקצא.

על הרקע הזה יש להבין, למשל, את האיום החד משמעי הנובע מדבריו של השר לבטחון פנים גלעד ארדן: "האירועים מחייבים את כולנו לעשות חושבים לגבי ההסדרים הנהוגים בהר", שהופך את החשש הפלסטיני משינוי הסטטוס קוו לריאלי ביותר.

> "במלחמת דת תעמדו מול שני מיליארד מוסלמים. אתם ערוכים לזה?"

פלסטינים מתפללים מחוץ למסגד אל אקסה באזור ראס אל-עמוד בשל הגבלות הכניסה למתחם, מזרח ירושלים, 24 אוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)

פלסטינים מתפללים מחוץ למסגד אל אקסה באזור ראס אל-עמוד בשל הגבלות הכניסה למתחם, מזרח ירושלים, 24 אוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)

עכשיו לאחר ששוב לא הצליח להשתלט על להבות הפרובוקציה של שר החקלאות, ולאחר מותו של אלכסנדר ליבוביץ', נתניהו מרגיש שהוא חייב להציג מראית עין של עשייה מול בוחריו. אז הוא שוב עושה יותר מאותו דבר שלא עבד בעשורים האחרונים. הוא נותן לצבא ולמשטרה היתר לירות יותר, לעצור יותר, להשתמש ביותר מעצרים מנהליים ואלימות ולהגביר את הענישה הקולקטיבית. כעת עומדת על הפרק בקשתו להשוות את רישיון ההרג שנותנת המדינה לשוטרים לאלו של חיילים בשטחים, ולאשר שימוש באש חיה מרובה רוגר ובירי צלפים על מיידי אבנים גם בירושלים המזרחית ובתוך ישראל.

בפעם הקודמת, בנובמבר לפני שנה, היה זה השר לשעבר לבטחון פנים אהרונוביץ' שנתן לשוטרים רשיון להרוג פלסטינים, בעקבות פיגוע דריסה בירושלים בו נהרגו שניים (כולל התוקף) ונפצעו 13. יומיים אחר כך ירו שוטרים למוות בצעיר ח'יר חמדאן בכפר כנא, בזמן שזה ניסה לברוח מהם. ההנחיה של אהרונוביץ' כמובן לא הובילה להפסקת האלימות.

הפגנת נוכחות כמדינות

אבנים יכולות להרוג. בתור מי שחטפה לא פעם ולא פעמיים במהלך השנים בהזדמנויות שונות בשטחים הכבושים אבנים על רכבה – אני יכולה להעיד שגם אם הן לא הורגות או פוצעות זה מאוד מאוד מפחיד.

אבל אבנים, מכות, ביצים קשות על הראש (כואב כמו אבנים) חטפתי וחטפו חברי מכל הלב גם בתל אביב, מיהודים שונאי שמאלנים אחרי ובמהלך הפגנות, וגם בתום משחק כדורגל או שניים אחרי שהאדומים של הפועל הצליחו לעצבן צהובים מערים שונות במדינה. ככל הידוע לי, בכל המקרים אף שוטר לא חשב לירות על מיידי האבנים והחפצים, ונתניהו לא כינס פגישת חירום והודיע על הרעיון הגאוני והחדשני – לירות בכולם.

כל עוד לא נראה באופק שום שינוי או פתרון – לא מדינה אחת, לא שתיים, לא סיפוח בכל מיני תנאים או רעיון חדשני או מיושן אחר – הדבר היחיד שנותר לממשלת ישראל לעשות הוא להמשיך לכרסם לאט לאט, ומתחת לרדאר עד כמה שניתן, בסטטוס קוו, ולנסות לשבור כל סוג של מחאה או מאבק נגד הכיבוש.

וזאת המטרה של הצעדים האחרונים של הממשלה והמשטרה: לשבור את רוחם של הפלסטינים. לשבור את רוחם של מארגני הפגנות ומפגינים על ידי מעצרים שרירותיים והתשה שלהם במערכת האי-צדק הצבאית בשטחים הכבושים. לשבור את רוחן של משפחות שילדיהן נעצרים באישון לילה. לשבור את שובתי הרעב נגד מעצרם המנהלי. לפורר קהילות שלמות על ידי ענישה קולקטיבית.

למעשה, ישראל מתייחסת לפלסטינים כאל כלבי תקיפה או סוסי פרא שיש לאלף – מחלקת להם פירורים של חיזוקים בדמות ממתקי אישורים לעבודה, לכניסה לישראל, ליציאה מעזה, לקבלת טיפולים רפואיים, ללימודים, וזאת לצד ענישה אלימה ובלתי פוסקת. הנוהל הצבאי הבזוי "הפגנת נוכחות" שמטרתו להוכיח לתושבים המקומיים מי הגבר ששולט בהם, הוא בדיוק המדיניות של הממשלה. וכשכל הטסטוסטרון הגברי הזה נמהל בניחוחות של מלחמת דת, ברור שהפיצוצים וההתנגשויות לא ייעלמו מעצמם, אלא רק יתעצמו.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> מתי בפעם האחרונה שאלתם אנשים מעזה מה דעתם על עזה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf