newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השנאה לשמאל האשכנזי לא יכולה להיות בסיס לחיבור מזרחי-פלסטיני

נאומו התקיף של זחאלקה נגד סתיו שפיר קנה לו אוהדים רבים מקרב מעגלים מזרחיים שלא הצביעו ולא יצביעו לו לעולם. אבל איפה עומדים האוהדים החדשים כאשר מול זחאלקה ניצבת מירי רגב במקום שפיר?

מאת:

אחרי שהפך לסוג של אייקון מזרחי-רדיקלי בעקבות הציטוט המפורסם שלו בסרט "אשכנז", בו אמר כי לא המזרחים הם שלקחו את פלסטין אלא האשכנזים ששרו "הבאנו שלום עליכם", חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מכה שנית: בנאומו השבוע בכנסת הוא תקף בחריפות את חברת הכנסת סתיו שפיר על גזענותה שלה וגזענות השמאל הציוני כלפי הציבור הפלסטיני, וכוכבו דרך לרגע שוב בשמי המזרחיות החדשה. היה משעשע במיוחד למצוא בין המהללים הרבים את חגי עמיר, לא חובב שמאל אשכנזים ידוע, ועוד חברות וחברים מזרחים רבים שמעולם לא הצביעו ולעולם לא יצביעו לזחאלקה, ואשר בחלקם הגדול הצטרפו בקול תרועה גדול לש"ס של דרעי בבחירות האחרונות.

> הסדרה "נביאים": כשפוליטיקת הזהויות מאבדת הקשר היסטורי ופוליטי

אין בכך כל הפתעה, כמובן; הרדארים של חלקים מסוימים בשיח המזרחי החדש מכוונים לסרוק את הרשת ולאמץ כל אניץ של ביקורת כלפי השמאל האשכנזי המהדהדת את סלידתם שלהם עצמם משמאל זה, ולהאדיר אותה ברוב טקס. בהעדר כל מוטיבציה להגן על השמאל הציוני, שהרוויח כל טיפת ביקורת ביושר גמור, מפתה להצטרף למקהלה העליזה שהתקבצה סביב זחאלקה ולקחת חלק בחיבוק הקבוצתי. כמצביעת בל"ד, אין דבר טבעי יותר מבחינתי. אך בכל זאת, רגע לפני שמשיקים כוסיות, כמה הערות:

"אשכנז", פרק ב': זחאלקה נגד סתיו שפיר

כאמור, חלק לא קטן ממעריציו החדשים של זחאלקה הובילו בבחירות האחרונות קמפיין תמיכה מיוחצן מאוד במפלגת ש"ס. אותה ש"ס שנציגיה בוועדת הבחירות המרכזית חברו, כמה אירוני, לנציגי המחנה הציוני של סתיו שפיר בדרישה לפסול את מועמדותה של חנין זועבי לכנסת. אני לא זוכרת שאותם חברים מתחו ביקורת על ההצבעה המחפירה הזו באותה קולניות שבה הם מוחאים כעת כפיים לזחאלקה. כלומר אין לחברים האלה בעיה להצטרף לשמאל הציוני המתועב כל כך בעיניהם כדי לסתום את פיה של נציגה פוליטית של הציבור הפלסטיני כיוון שלא עמדה בקריטריונים של אותו השמאל עצמו, כל עוד יש בצד זה תנובה פוליטית יפה, ובו בזמן גם לחבק את זחאלקה כיוון שנכנס "באשכנזים". אני מודה שההיגיון הפוליטי ובעיקר המוסרי של המהלך הזה נפלא מבינתי.

ואחרי שכולנו נגנבנו מאיך שזחאלקה נכנס בשמאל הלבן, כדאי להקשיב לו שוב, בתשומת לב: זחאלקה לא משתלח בשמאל הציוני כדי להכשיר קריאות מוות לערבים, והוא לא אומר ש-48' היתה גרועה יותר מ-67' כדי להכשיר את ההתנחלויות. מה שהוא אומר זה שההבחנה ביניהם היא מתעתעת ולא מוסרית כי הם שניהם חלק מאותו ממסד ציוני שמנשל את הפלסטינים כבר 67 שנים, ולא 48 שנים בלבד. הוא שולל את הממסד מיסודו. אותו ממסד שחברי ש"ס ומירי רגב, גיבורת התרבות החדשה של אותם מעגלים, מהווים חלק אינהרנטי ממנו, ובחדווה. מי שמתחבק עם הממסד ואחר כך מוחא כפיים לזחאלקה על איזו נזיפה שלו בסתיו שפיר בוחר לסרס את דבריו של זחאלקה כיוון שהוא חושש מהתמודדות עם משמעותם העמוקה.

העמידה העקבית על המשמעות והתנאים בהם יכולה סולידריות מזרחית-פלסטינית אמיתית להתממש מרגיזה, מסתבר, חברים רבים במעגלים המזרחיים, כיוון שהיא לא מאפשרת מפלטים נוחים להתכנסות סביב המכנה המשותף של סלידה מהשמאל האשכנזי. במאמר שפרסם באתר "העוקץ" (תחת השם המאלף "אתחלתא דגאולה: השיח המזרחי מסתכל במראה ורואה לראשונה את עצמו", המדגים בצורה כל כך יפה תפיסה עליה עמדתי במאמר על הסדרה נביאים, לפיה אין לשיח המזרחי ולמאבק המזרחי עבר או היסטוריה, והוא מתחיל עם השיר הראשון של רועי חסן) מאשים אופיר טובול את "טהרני השמאל המזרחי", ואותי באופן אישי, בכך שאנחנו ממשטרים את אפשרות המפגש המזרחי-פלסטיני ומתפקדים כסלקטורים בשער. אין דבר מופרך מזה: החיבור המזרחי-פלסטיני הוא ללא כל ספק הפרוייקט הפוליטי החשוב והמבורך ביותר כיום, ואני שותפה בעצמי בשתי יוזמות כאלה בימים אלה ממש.

אלא שכדי שלמפגש הזה תהיה תוחלת כלשהי, הוא זקוק לבסיס הרבה יותר איתן מאשר שנאה משותפת לשמאל האשכנזי. שנאה משותפת איננה בסיס לפעולה פוליטית. כדי שהמפגש הזה יהיה אפקטיבי, יש לבוא אליו מתוך ראייה מפוכחת ואמיצה, ונכונות לעשות גם בדק בית, משני הצדדים. כיוון שאני מגיעה למפגש הזה מהבית המזרחי, חשבון הנפש שלי נמצא שם. אני מצפה מחברי לשיח המזרחי להבין שאי-אפשר להגיע למפגש הזה תוך הכלה של קריאות "מוות לערבים", סתימת פיות של נציגי ונציגות הציבור הפלסטיני, וחיבוק של פוליטיקאים ופוליטיקאיות עם רקורד גזעני מובהק רק משום היותם מזרחים.

'אשכנז', פרק א': זחאלקה נגד השמאל האשכנזי:

טובול מלין על אותם "מזרחים טהרנים" שהם מאפשרים לדון בנושא המזרחי "רק כשהוא משרת את הנרטיב הפלסטיני". זה מה שקורה כנראה כשמאמינים שהמאבק המזרחי התחיל עם המסיבה הראשונה של קפה גיברלטר ומתעלמים מרקורד כתיבה ועשייה של עשרות שנים. האמירה הזו הופכת למופרכת במיוחד דוקא לאור ההיפוך הגמור של הדברים שאנחנו עדים לו בשיח המזרחי החדש הזה, שאליו התייחסתי ברשימה על הסדרה 'נביאים': בשיח המזרחי החדש הזה, העיסוק בפלסטינים מופיע אך ורק בכדי לשרת את הנרטיב (השבטי והמאוד מסוים) המזרחי, כלומר את עוולותיו של אותו שמאל משוקץ.

כדי להדגיש את הברית המזרחית-פלסטינית הבלתי אמצעית הזו, כביכול, בלי כל "המתווכים הטהרנים מטעם עצמם", טובול מביא כדוגמה את הפניה הבאמת מרגשת ההיא של איימן עודה לאריה מכלוף דרעי במהלך העימות הטלוויזיוני שנערך ערב הבחירות. שלא במקרה, טובול מעדיף להתעלם מתגובתו היהירה והמתנשאת של דרעי לאותה פניה, ולאופן הזחוח בו דחה את ידו המושטת של עודה.

טובול טוען כי השיח המזרחי מסתכל כיום במראה ורואה לראשונה את עצמו. אני מבקשת לחלוק על הקביעה האופטימית הזו. לתחושתי, כאשר השיח המזרחי הזה מסתכל במראה – או בכל מקום אחר, לצורך העניין – הוא רואה בעיקר אשכנזים שמאלנים. למרות האופוריה ואשליית הריבונות, זהו שיח שמשועבד למבט האשכנזי, וממשיך לנסח את עצמו כשיח לעומתי מובהק. במקביל, הוא ממשיך לספור לייקים של אשכנזים ולהשתלח במושאיהם בגסות.

ומילה אחרונה לכל הזחאלקיסטים החדשים: להריע לג'מאל זחאלקה כשהוא מבקר את סתיו שפיר ואת השמאל האשכנזי זאת חוכמה קטנה; השאלה המעניינת יותר היא מה קורה לתמיכה המרגשת הזו בזחאלקה כאשר הוא מושלך בבושת פנים מהדוכן על ידי הגיבורה המזרחית העממית והלא שמאלנית בעליל, מירי רגב:

> "ניסינו לעשות שלום עם האשכנזים ונכשלנו, עכשיו ננסה עם המזרחים"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf