newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חמש שנים על מיכאל: מה כל כך טוב בללכת לבית ספר?

שני שירים קצרים לכבוד היום הראשון ללימודים: "חמש שנים על מיכאל" מתמצת את כל מה שמעוות ביחס שלנו לבתי ספר ולמידה. השני, מוכר פחות, מזהה את הבעיה הזאת ומתמודד איתה בכאב

מאת:

הנה שני שירים שכדאי לשמוע ולקרוא רגע לפני שהחמודות והחמודים שלנו הולכים אל בית הספר.

את הראשון כולנו מכירים. המילים של יצחק קצנלסון מוסתרות תחת מנגינה נעימה וחביבה – עד שכולם מניחים שזה שיר שמח וטוב. אז בבקשה, הקשיבו תוך שאתם קוראים את המילים שמתחת:

חמש שנים על מיכאל

עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים.

בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה

חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים.

שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים:

נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה,

חָתוּל שָׁחֹר – רַבִּי לָקִיק

וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה.

חָמֵשׁ שָׁנִים וּבַשִּׁשִּׁית

אֶל חֲבֵרָיו קָרָא:

"שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק

שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה".

"אֶל בֵּית הַסֵּפֶר אֵלְכָה לִי

אֶלְמַד יוֹם יוֹם עַכְשָׁו.

חַכּוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים

שׁוּב נִשְׁתַּעְשַׁע יַחְדָּיו!"

הטקסט הזה משקף תפיסת עולם לפיה יש הפרדה מוחלטת בין "חיים" לבין "לימודים". בחיים האמיתיים הילד רוקד, מתבטל, חופשי, יש לו חברים, הוא מדבר עם בעלי חיים ומשתעשע. ואז, באחד בספטמבר, הוא צריך להיפרד מכל זה. למה? כי הוא הולך ללימודים!

אני מתפלץ מזה כל פעם מחדש. מי הוא זה שלוקח לעצמו זכות לנתק את הילד מכל מה שנכון לו? מה עשה הילד רע למישהו? הרי זה מופרך לחלוטין! אין למידה שהיא לא התנסות, תנועה, פעולה, הנאה והתרגשות. כל הסיפור של: "שבו בשקט, עכשיו לומדים!", הרי הוא שקר אחד גדול. בחיים לומדים, בבית הספר – כל עוד הוא מנותק מהחיים האמיתיים של הילד – מסתגלים לדברים שאין שום סיבה שבעולם להסתגל אליהם. בטח שלא בגיל שש.

גם נעמי שמר המנוחה, שמה לב לדבר הזה. והיא כתבה שיר יפיפה ומרגש כתשובה למיכאל המסכן. השיר הזה פחות מוכר, אבל הוא ראוי פי כמה: חמש שנים חלפו על מיכאל או על דן, אולי תגידו מה כל כך שמח כאן?

הנה הוא, והמילים מתחת:

בראשון לספטמבר

אלף תשע מאות שישים

הולך לבית ספר ילד

חולצה בצבע תכלת

משאיר מאחור את כל החיים היפים

בראשון לספטמבר

אלף תשע מאות שישים

פתאום המורה שואלת

מה יש על הלוח ילד

והוא לא קורא, לא זוכר

לא מבין

אצלו

שתיים ועוד שתיים הן שלוש

פרפרים צבעוניים בראש

החולצה לוחצת לו על הצוואר

אל תגיד אין דבר

יש דבר

הראשון לספטמבר וכבר שבע ועשרים

והוא מתחפר בכרים שלו

מציץ בגנבה בהורים שלו

רואה בפניהם ענני דאגה

הראשון לספטמבר

יום שונה מאחרים

כולם כבר בתוך הכיתה שלו

רק הוא עוד עמוק במיטה שלו

לא ער, לא שקט, לא חולם, לא נרגע

יש שיר אחד עצוב

שאני זוכר מזמן

עוד מלפני החופש

עוד מסוף הגן

חמש שנים חלפו

על מיכאל או על דן

אולי תגידו

מה כל כך שמח כאן

בראשון לספטמבר

אי שם בשנות השמונים

שוב הולך לבית ספר ילד

חולצה בצבע תכלת

נראה כמו כולם

אבל אחר

ומחוץ לגדר

מראש ערמת השנים

ממש מאותו השער

מביט בו האיש מפעם

כאילו אומר

זה עובר, זה עובר

[פזמון]

אתם שרים אותו

בהתכוונות כזאת

שמתחשק לצעוק

שמתחשק לבעוט

חכו שנה שנתיים

תנו לנשום, תנו לחיות

מה בוער

ומה כבר מחכה לי שם

מעבר לגדר

> איך (לא) לשנות ולשפר את מערכת החינוך

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf