newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה היה קורה לילד מהסרטון אם החייל היה מצליח לעצור אותו

דיווחים של ילדים פלסטינים מחקירות משטרה כוללים תלונות על מניעת שינה ומזון, עלבונות ואלימות פיזית. חדר מספר ארבע במגרש הרוסים הפך לאימת הילדים. לא פלא שהמשפחה בנבי סאלח נלחמה כדי שהילד עם הגבס לא ייעצר

מאת:

בסרטון הזה שפורסם ביום שישי האחרון נראה חייל כשהוא רודף אחרי ילד פלסטיני – מוחמד תמימי בן ה-12, שידו שבורה – במהלך ההפגנה השבועית בכפר נבי סאלח בגדה המערבית. החייל אוחז את הילד בצווארו ודוחף בחוזקה את פניו כנגד סלע, בזמן שאמו ואחותו של הנער ואיתן מפגינות נוספות מנסות למשוך אותו משם.

תמיד קשה לצפות באירועים כאלה. אבל לא מדובר במאורע מפתיע. על פי הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים – סניף פלסטין (DCI), בכל שנה נעצרים כ-500 עד 700 ילדים פלסטינים, חלקם קטינים בני פחות מ-12 שנים, ומובאים לדין במערכת השיפוט הצבאית. האישום הנפוץ ביותר הוא זריקת אבנים.

כשצפיתי בילד שמנסה לברוח מהחייל, בוכה וקורא לעזרה, שאלתי את עצמי אם הוא באותם רגעים הוא ידע מה היה קורה לו אם המעצר היה מושלם. אני תוהה אם גם לילדים בגדה המערבית יש "חדר מספר 4" משלהם, כמו לילדים בירושלים המזרחית, שמכירים את החדר הזה היטב.

> בתקשורת הישראלית הקורבן הוא חייל שמנסה לעצור ילד עם יד שבורה

תצא מפה על ארבע

זה יהיה מפתיע למצוא ילד, או לצורך העניין גם מבוגר, בירושלים המזרחית שלא מכיר את "חדר מספר 4". זהו חדר בתחנת המשטרה במגרש הרוסים, בו נחקרים תושבים פלסטינים – ובכללם ילדים. התנאים בהם מוחזקים ונחקרים מאות הילדים הפלסטינים שנעצרים מידי שנה מהווים הפרה קשה הן של החוק הישראלי והן של זה הבינלאומי.

כינויו של חדר החקירות הידוע ניתן לו על ידי החוקרים, שנוהגים לשאול ילדים שנעצרו לחקירה: "אתה יודע למה קוראים לחדר הזה חדר מספר 4"? ועונים מיד "זה בגלל שכשנסיים אתכם הערבים אתם תזחלו על ארבע מתוך החדר הזה, כמו תינוקות".

לפני כמעט שנתיים החל לפעול קמפיין תחת השם "חדר מספר 4", במטרה להעלות מודעות להתעללות שעוברים קטינים פלסטינים מידי המשטרה בירושלים המזרחית. במסגרת הקמפיין פורסמו עדויות רבות של ילדים פלסטינים בתוך החקירות. לצדן פורסם גם דו"ח העוסק בהשפעה של מעצרים וכליאה על ילדים, שפרסם מרכז מדאא הממוקם בסילוואן, שראיין ילדים מהשכונה בגילאים 7-17 וחשף עדויות מזעזעות.

על פי הדו"ח, החוקרים מנעו מ-63 אחוזים מהילדים שנעצרו מזון, מים או גישה לשירותים במהלך חקירותיהם. "הייתי צמא ורעב. כשביקשתי ללכת לשירותים אמרו לי להשתין במכנסיים", סיפר למחברי הדו"ח ילד בן 8. 83 אחוזים מהילדים סיפרו כי היו סבלו מהתעללות מילולית. החוקרים העליבו אותם או את אימהותיהם ואחיותיהם או שקיללו את הנביא מוחמד.

בנוסף, 39 אחוזים מהילדים שתושאלו נעצרו בין השעות ארבע לחמש לפנות בוקר, למרות החוק שמתיר מעצרי קטינים רק אחרי השעה שבע בבוקר. 55 אחוזים מהילדים נאזקו בידיהם ורגליהם. 14 אחוז דיווחו כי גם פניהם כוסו.

אמו של ילד בן 14 סיפרה לחוקרים: "בסביבות השעה ארבע וחצי לפנות בוקר התעוררנו לקול דפיקות ובעיטות על דלת ביתנו. כשפתחנו, יחידה של כוחות מיוחדים נכנסה לבית והם שאלו אותי איפה נמצא בני. הם תפסו אותו ולקחו אותו. כשהם עזבו את הבית הבחנתי שהם אזקו אותו בידיו ורגליו".

"הם השאירו אותי בחדר למשך חמש שעות כשהידיים שלי קשורות מאחורי הגב, והרגליים אזוקות זו לזו. כשסרבתי להודות (בחשדות כלפי) הם סטרו לי וחיזקו את הקשירה של ידיי עוד ועוד", סיפר נער בן 15.

> כמה שעות צריך ילד בן 11 לחכות לעורך דין שישחרר אותו ממעצר?

אמו ואחותו של מוחמד תמימי בן בה-12 מנסות למנוע מחייל לעצור אותו במהלך הפגנה בכפר נבי סלאח (צילום: כראם סלים)

אמו ואחותו של מוחמד תמימי בן בה-12 מנסות למנוע מחייל לעצור אותו במהלך הפגנה בכפר נבי סלאח (צילום: כראם סלים)

החיים שאחרי המעצר

כמעט חצי מהילדים נשלחו למעצר בית ורובם אינם מורשים ללכת לבית הספר. "הייתי מעדיף להיות בבית סוהר ולא במעצר בית, כדי שלא אוכל להסתכל מהחלון ולראות את חברי משחקים בזמן שאני לא יכול לצאת", אמר ילד בן 14 לאחר עשרה חודשים במעצר בית.

עוד לפי הדו"ח, 77 אחוזים מהילדים עברו התעללות פיזית, ובכלל זה מכות ואלימות בזמן המעצר או החקירה. 27 אחוזים נזקקו לטיפול רפואי ארוך טווח. 83 אחוז מהילדים לא הבינו את המסמכים בעברית שעליהם חתמו. "השוטר אמר לי לחתום, ואז הם השתמשו בטביעת האצבע שלי בתור חתימה. אני לא יודע לקרוא", סיפר ילד בן 13.

אף לא ילד אחד מבין המרואיינים בדו"ח הורשה לקבל ביקורים של בני משפחה, או אפשרות לקיים שיחת טלפון בזמן מעצרם. בנוסף, 90 אחוזים עברו חקירה ראשונית ללא נוכחות של הוריהם. 13 אחוז מהילדים עברו חיפוש גופני מלא. "הם רצו שאני אתפשט כדי לעשות עלי חיפוש. סרבתי. הם השתמשו בטייזר חשמלי על גופי מספר פעמים עד שנכנעתי והורדתי את בגדי", העיד נער בן 16.

13 אחוז מהילדים שהעידו בפני מחברי הדו"ח סיפרו כי הם התבקשו לאחר החקירה להפוך למשתפי פעולה ולהעביר מידע למשטרה. בתמורה הוצעו להם טובות הנאה, ובכלל זה הבטחה למחוק את כל האישומים. "איש אחד עצר אותי ברחוב", סיפר ילד בן 11. "הוא נתן לי 200 שקל וביקש ממני לתת לו שמות של ילדים שזרקו אבנים".

ההשפעות של המעצר לא נגמרות עם השחרור. לפי הנתונים שמופיעים בדו"ח, 42 אחוזים מהילדים נשרו מבית הספר לאחר מעצרם. "בני היה תלמיד טוב", מספרת אחת האימהות. "חלמתי שהוא יהיה רופא או מהנדס. אבל עכשיו הוא בכלא ואני לא יודעת איך יראה העתיד שלו".

למען החיילים

למרות שחדר מספר 4 שמור לפלסטינים בירושלים המזרחית, למוחמד תמימי, הילד בן ה-12 שנראה בסרטון מנבי סאלח, יש בוודאי בראש חדר חקירות אחר שגרם לו לנוס על חייו. ואני תוהה אם גם השם של החדר הזה יצירתי כמו שמו של החדר שקרוי על שמם של אלו שיוצאים ממנו כשהם זוחלים על ארבע.

הופתעתי מכך שהחייל הרגיש צורך לכסות את פניו. הוא לא צריך לחשוש מחשיפה, הוא הרי לא יואשם בדבר. הוא נתמך על ידי מרבית אזרחי ישראל, המצדיקים את הכיבוש, וחלקם גם מחוייבים על פי חוק להיות שותפים פעילים בו.

חייל חמוש רודף אחרי ילד פצוע הבוכה לעזרה. האם צה"ל לא אמור להיות "הצבא המוסרי בעולם"? לא בדיוק. צה"ל הוא צבא שמיישם מדיניות של כיבוש, והצעירים שמשרתים את המדיניות הזו משאירים את המוסר בבית. אף אחד לא מצפה שממשלת ישראל תגלה עניין בזכויותיהם של הפלסטינים – אבל אם טובתם של הצעירים הישראלים באמת הייתה מעניינת אותה, היא היתה מפסיקה להפוך את הצעירים האלה לבני אדם חסרי חמלה, ומסיימת עם הכיבוש.

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי יעל מרום.

> צפו: חיילים מאיימים על ילד במעצר שווא

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf