newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שש פעמים יותר מידי: גיל וסקס אפיל על המסך הגדול

בין "שש פעמים" הישראלי ל"אין מוות בשבילי" הרוסי - נראה כי מיניות אמורה לאמלל נשים מגיל ההתבגרות ועד יומנו האחרון. אבל אפשר גם אחרת

מאת:

נכנסתי באיחור קל לסרט "שש פעמים" (בימוי: יונתן גורפינקל, 2012), נחנקתי ויצאתי תוך עשר דקות. הסרט מתאר בחורה מתבגרת בשם גילי, שמנסה להשתלב בבית ספר חדש ומוצאת את עצמה מקיימת יחסי מין (שרובם עונים להגדרת אונס) עם חבורת נערים מתבגרים. זו תגובה קיצונית יחסית מצידי, משום שבדרך כלל אני לא יוצאת מסרטים באמצע, לא מחזירה מנות במסעדות וכן הלאה. אין לי בעיה עם צפייה בסצינות אלימות ו/או סצינות מין. חשוב לעסוק באלימות מינית, חשוב להראות אותה ולדבר עליה, השאלה היא איך.

בעיני הסרט יצר עבור הצופה עולם שבו אלימות מינית היא בעייתית מבחינה מוסרית, אך נכשל להעמיד סימן שאלה על הגורמים שלה. לרבות על המיניות כמרחב הטרו-נורמטיבי ואלים השייך לגברים. הסרט מכיר בבעייתיות של המרחב הזה אך גם מנציח אותו בכמה רמות. ברמת שחזור המבט המחפצן על האשה (בחלק מהסרט בו צפיתי, הוא לא הכיל את נקודת המבט שלה), אך גם ברמת יצירת עולם, בו זו ההתנהלות היחידה האפשרית, הגם שהיא מפוקפקת מבחינה מוסרית. בתוך עולם כזה, לנערה מתבגרת אין שום דרך להיות מינית ולהתעניין במין באופן שלא משתף פעולה עם פגיעה, אלימות וניצול של עצמה. הבחירה היא בין מיניות אלימה ותיוג חברתי לבין הימנעות ממין וציות לנורמות מוסר צבועות. זה לא עולם שהייתי מוכנה להישאר בו מרצוני החופשי, גם לא ל-93 דקות.

מתוך הסרט "שש פעמים". כן, כולנו יודעים איך…

כפעולה ישירה, תפסנו חברתי פ' ואני, ביציאה מאולם הקולנוע, את אחד ממארגני פסטיבל הסרטים הישראליים בברלין, לברר מדוע נבחר הסרט לפסטיבל. מעבר לביקורת על הסקסיזם, החיפצון והמציצנות של הסרט, הסכמנו בינינו שהוא פשוט גרוע.

למחרת ערכתי חיפוש ברשת והופתעתי לגלות את היקף הביקורות הנלהבות לסרט. בהמשך גם הופתעתי לשמוע תגובות חיוביות לסרט מצד נשים שאני מעריכה. ניסיתי להבין את הפער העצום בין חוויית הצפייה שלי לשלהן. מסקנת הביניים שלי היא, שנשים – בעיקר הטרוסקסואליות – חשות שגברים רבים כה אטומים לאלימות מינית, שעצם העמדתם מול הבעיה המוסרית באלימות מינית, כבר מספקת. אותי כצופה זה לא מספק.

אין מוות בשבילי

"אין מוות בשבילי" הוא סרט תיעודי (משנת 2000, ברוסית וללא כתוביות, עמכם הסליחה) על חמש דיוות של הקולנוע הסובייטי. הבמאית והמראיינת שמופיעה מול המצלמה, היא רנטה ליטבינובה, בפני עצמה דיווה של קולנוע רוסי עכשווי. היא שואלת את המרואיינות שלה על עולם הקולנוע, על אמנות, על תחרות וקנאה בין נשים, על אהבה וגברים, על כשרון, חלומות ואכזבות. האם יש חרטה בהחלטתן להקריב הכל בשביל ההצלחה? הכל היא בעיקר מילת קוד לזוגיות הטרו-נורמטיבית יציבה עם ילדים.

צילום מסך מתוך הסרט "אין מוות בשבילי". נונה מורדיוקובה, שחקנית קולנוע שאין דברים כאלה, נפטרה ב-2008.

האסון הגדול ביותר שמצטייר מתוך הראיונות והסרט כולו הוא הזיקנה. למעשה, בעולם המשמעות של הסרט, הזיקנה היא המוות. ברגע שהזיקנה מכריעה אותך – ברגע שאת זקנה, ובעיקר ברגע שאת נראית זקנה – את מתה. את מפסיקה לקבל תפקידים. המוות הוא הרגע בו את מפסיקה להיות יפה, מוערצת, נחשקת על ידי גברים. הרגע הזה הוא בלתי נמנע אך גם בלתי אפשרי, בזכות הדימוי הקולנועי בו הן נשארות צעירות ויפות לנצח (כי בעולם שלהן, ולרוב גם שלנו, יש לשני הקריטריונים הללו משקל מטורף וקשר הדוק). וכך המרואיינות של ליטבינובה נאחזות כך או אחרת בדקדנס, בשכבות של קרמים ואיפור, בקסם אישי ומיסתורין נשי וחיוך שובב ומה לא. בכל הארסנל שצברו לאורך חייהן. עוד משנות הילדות שלי ברוסיה, אני זוכרת את ההצהרה, כשכוכב או כוכבת לשעבר מופיעים בטלוויזיה: כמה שהיא הזדקנה! כמה שהוא הזדקן! הפתעה. טרגדיה.

לבחור סרט שתרצי לחיות בו

כולנו גדלנו על תסריטים דומים של מסלולי חיים. מגיל צעיר הורגלנו לא רק לקרוא לנשים זקנות "סבתות", אלא גם לראות אותן ככאלה. לצמצם אותן לתפקיד משפחתי מטפל, שפוסל מכל וכל חיים פעילים מבחינה מינית. זה לא קשה כשרבות מהן וויתרו עליה מזמן. נשים צעירות חייבות להיות מיניות בין אם הן רוצות בכך ובין אם לאו (כל אפשרות גוררת השלכות לא נעימות משל עצמה). נשים מבוגרות חייבות שלא להיות מיניות.

אני מתבוננת מבחוץ על העולמות שיוצרים שני הסרטים הללו, ומוקירה את הפריוולגיה שלי לחיות – חלקים קטנים אך יקרים מהזמן – בתוך מציאות אחרת. בשנים האחרונות אני נחשפת למעגלים חברתיים בהם נשים מעל לגיל 50 נוכחות עם הגוף והמיניות והתשוקה שלהן. הן לא הסבתא של כולם, אפילו אם יש למי מהן ילדים ונכדים, והן גם לא נתפסות ככאלה. כך למשל באירוע השנתי של סצינת בדס"מ קווירית (כן, יש יתרונות לחיים בברלין). כשאני מוצאת את עצמי במרחב כזה, אני פתאום מבינה כמה הוא נדיר ומיוחד. לא רק ביחס לחברה הטרו-נורמטיבית אלא גם ביחס למרחבים לסביים וקוויריים.

כמה טוב היה לראות יותר אפשרויות כאלה, נגישות לא רק לקהילות אלטרנטיביות ואיזוטריות, אלא לכל אחת ואחד. בקולנוע פופולארי, בעיתוני נשים, בכל מקום. לפגוש סגנונות חיים בגילאים מבוגרים, בהם אין הכרח של ויתור על מיניות, כמו גם על שובבות ומשחק ורוח שטות. אם התבגרות והזדקנות לא מחייבות להיות מהוגנים ורציניים מידי, אז בסדר, אני מוכנה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf