newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מתנגדים לכדורגל בשבת? תהפכו אותנו לאיראן!

אורי משגב זועם. הוא זועם על שחקני הכדורגל שלא מוכנים לחלל שבת, על שופטת שחטאה בכך שלמדה בבר אילן ועל מירי רגב, כמובן. מבחינתו, אם יש דבר אחד שאסור להתפשר עליו במדינה - זה כדורגל בשבת

מאת:

תקראו את שלושת הטורים האחרונים של אורי משגב ואחר כך תשאלו את עצמכם שוב למה מי שמתיימר להיקרא בישראל שמאל לא מצליח לסחוף אחריו את הציבור. בשניים הקודמים הוא הכתיר את הגנרל הבא למלך וירד על "הטהרנים" שלא מוכנים "להתלכלך", כלומר להתפשר על הקווים האדומים שלהם.

בטור שלו מאתמול (ראשון) משגב מסמן דווקא את הקו האדום שלו, שהחצייה שלו היא שבירת כלים שלאחריה ישראל הופכת – כן, ניחשתם נכון – לאיראן: קיום משחקי כדורגל בשבת. זה, עבור משגב, המגרש האמיתי עליו נלחמים על דמותה של המדינה, חשוב יותר מסוגיית איראן, נניח, שהיא רק "רעש רקע" שמפריע לדון בסלע קיומנו המאויים כעת על ידי "החומיינסטים".

הוא אוהב את המונח הזה, משגב. חומייניסטים. הוא חוזר עליו שוב ושוב, תוך לעג עמוק ל"מתחזקים" שמבקשים, רחמנא ליצלן, שלא יכפו עליהם לעבוד בשבת. כמה הוא בז להם, כמה תיעוב מטפטף מבין השורות שלו על הכדורגלנים שפנו לבית המשפט כדי להפסיק את המשחקים בשבת.

כמה לעג למירי רגב שתמכה בפנייה שלהם, כמה לעג לשופטת שקיבלה את בקשתם, שהיא "אחת משלהם – בוגרת תיכון דתי ברמת גן, שעשתה שירות לאומי והוסמכה למשפטים באוניברסיטת בר אילן". "צרות מוחין", "בורות". משגב שולף פה את כל התותחים הרטוריים. תפציצו כמה פלסטינים שאתם רוצים, רק אל תגעו לו בכדורגל. בכל זאת, אנחנו לא איראן.

כבר כתבתי פעם על משגב שלא ברור לי איך המומיה העבשה והשמרנית הזו עשתה לעצמה בקרב קהלים מסויימים שם של איזה כותב נועז. עד היום התעלומה הזו לא ברורה לי. מה שהצליח באמת להצחיק אותי זה שכדי לחדד את טיעונו, משגב שולף את ברל כצנלסון ואת דוד בן גוריון, "שמתהפכים כעת בקברם", אם עוד לא הבנתם את גודל האסון שהתרגש עליו. אם אכן כך, אני מצטרפת לכפיים של מירי רגב. אולי בכל זאת יגיע בסוף שינוי.

> איך להביא את השמאל (האמיתי) לשלטון: תגובה לאורי משגב

ישראל נגד נוברגיה, 2013 (אילוסטרציה:David Katz CC BY-SA 2.0)

ישראל נגד נוברגיה, 2013 (אילוסטרציה:David Katz CC BY-SA 2.0)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf