newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדם של עלי דוואבשה הוא גם על הידיים של מחמוד עבאס

מוחמד אבו ח'דיר ועלי דוואבשה אינם היחידים: בממוצע, ילד פלסטיני נהרג מאש ישראלית כל שלושה ימים. זה לא מפריע לשלטון הבובות של אבו מאזן להמשיך את "התיאום הביטחוני" עם ישראל, שכל תכליתו לאפשר את המשך הכיבוש על אש קטנה

מאת:

עזה, יולי 2014.

ילד שוכב על המדרכה, על גבו. לא נראה יותר מבן 11-12. סביבו הריסות של מה שהיה פעם בנייני מגורים. "מאי (מים)", הוא מבקש בקול חרישי, תמים וחסר ישע. "אל תיתן לו!" צועק הפראמדיק לעמיתו, שבדיוק קרב את בקבוק המים אל שפתיו.

המצלמה רועדת. אפשר לשמוע את יבבות הצלם. הוא מצלם את פני הילד בתקריב. הילד מחייך, מסיבה שאני לא מצליח להבין. המצלמה יורדת למטה, אל מרכז גופו. בטנו פתוחה וכל קרביו מחוץ לגופו.

"אל תפחד, חמוד. אני איתך", אומר לו הפראמדיק, ומחזיק את ידו. הפראמדיק השני יודע שאין להם מה לעשות, ומפציר בחברו שהילד יאמר את "אלשהאדה" (מילים אחרונות של מוסלמים לפני המוות). הצלם ממשיך לרעוד. מאות סרטי האימה הזולים שראיתי בחיי מתגמדים כולם לעומת תמונה אחת של ילד פלסטיני מחייך, עם מעיו וקיבתו מחוץ לגופו המרוטש.

"אתה מפחד, חמוד?" הפראמדיק הראשון שואל, בעודו מרטיב מעט את שפתיו המדממות. "אה (כן)", הילד עונה בקול נמוך, באופן כל כך חסר ישע, על גבול התינוקי, הוכחה לחזרתנו לינקותנו לפני המוות הוודאי, בזמן חוסר האונים הגדול ביותר שבן אנוש יכול לחוות. הוא בטח גם חושב על אמא שלו.

אני נזכר במה שעדי, אחייני בן השנה וחצי, בא לבקש ממני 5 דקות לפני. 5 דקות לפני שנכנסתי לאינטרנט, אל תללי התמונות הגרפיות והמרסקות של הטבח, לפני שראיתי את דקותיו האחרונות של הילד מעזה. ״מאי״ הוא ביקש בקול תינוקי, של חסר ישע.

מרגיש לחץ בבטן. הלחץ עולה לכיוון החזה, אני מתקשה לנשום. ואז מגיעות הדמעות. מעולם לא ידעתי את שמו, לא הצלחתי לזכור, ואולי לא רציתי. אני בוכה על ילד גוסס, שאת שמו אני לא מכיר. מה עם האחרים? עם המאות האחרים? הרי לא אצליח לזכור את כולם. 600 שמות, איך אפשר?

> אי אפשר לנצח את הטרור היהודי בלי לסיים את הכיבוש

מאלאק, בת 4, עזה, יולי 2014.  אן פאק/אקטיבסטילס

מאלאק, בת 4, על הריסות ביתה. עזה, יולי 2014. אן פאק/אקטיבסטילס

דומא, יולי 2015.

"הוא היה מפוחם.. אני לא יכול.. מה שראיתי… ילד..תינוק! אתה יודע מה זה לפנות תינוק מפוחם, בן שנה וחצי? להרים אותו? להעביר אותו לאמבולנס?", הפראמדיק אומר לטלוויזיה הפלסטינית שעות בודדות לאחר האירוע, מהבית המפויח. ההלם עוד ניכר על פניו.

את שמו כולנו זוכרים. עלי היפה. עוד לא שכחנו. אפשר רק לתהות עד מתי נזכור. כלומר, האם יקח לנו עוד 3-4 ילדים פלסטינים מתים, כדי שנשכח את שמו של עלי? 10? 15? ואולי לא שווה לנו לטרוח. הרי יהיו עוד. כולנו יודעים שיהיו עוד.

______________________________________________________________

בממוצע, בין השנים 2000 עד 2013 נהרג קטין פלסטיני כל 3 ימים. לאחר הטבח בעזה, למרות שלא קיים עדיין נתון רשמי בנושא, ניתן לשער שהממוצע האמיתי אף גבוה יותר. מבחינה סטטיסטית, קרה אך כואבת – ניתן להבין כי זה כרגע בלתי נמנע, מותו של הילד הפלסטיני הבא בידי חייל או אזרח הוא עניין של זמן. זמן מועט.

הגיע הזמן לדבר על האחראים לכך. על מי שעסוקים בשימור הכיבוש, בהגנה על הצבא והמתנחלים החופשיים לעשות כאוות נפשם הקולוניאלית והמעוותת בילדים פלסטינים, ללא צורך לתת דין וחשבון. הגיע הזמן לדבר על מחמוד עבאס ופמלייתו.

התקשורת הישראלית לא מרבה לעסוק ב"תיאום הבטחוני" בין הרשות הפלסטינית לישראל, ולכן רוב הישראלים לא מודעים אליו בכלל. לישראל, אין שום אינטרס לנופף בכך מול כל העולם. המדיניות המכובסת והרשמית של ישראל גורסת כי התיאום הבטחוני בין צכ״ל (צבא הכיבוש לישראל) לבין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית נועד ״למנוע חיכוכים בין פלסטינים לישראלים״ – כלומר, על פניו, לתועלת שני הצדדים. מעשית, מדובר בכלי למסירת מבוקשים לידי ישראל – ללא שום טרייד אוף הוגן לציבור הפלסטיני, אלא רק להנהגתו.

> כשזה מגיע למחבלים יהודים, המשטרה והשב"כ מרימים ידיים מראש

ראש הממשלה הפלסטיני, ראמי חמדאללה, בהלווייתו של הפעוט עלי דוואבשה. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

ראש הממשלה הפלסטיני, ראמי חמדאללה, בהלווייתו של הפעוט עלי דוואבשה. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

משטר הבובות של אבו מאזן

בפועל, התיאום הביטחוני נועד להקל על ישראל לאתר מבוקשים מהפלגים השונים בהתנגדות הפלסטינית: חזית עממית (מה שנשאר ממנה), חמאס או ג'יהאד- כל מה שלא פת"ח כמובן. מי שאי פעם חזה במו עיניו במעצר ישראלי לאור יום ברמאללה, כאשר כוחות הביטחון הפלסטינים מפנים את הדרך להאמרים הישראלים ומונעים מאנשים להתקהל, מבין מהו באמת אותו "תיאום" בטחוני.

"התיאום הביטחוני קדוש", אמר פעם מחמוד עבאס, ולא רק שלא חזר בו, אלא שהוא ממשיך להתגאות בכך. ה"תיאום" הביטחוני מונע מצעירים פלסטינים להפגין ברמאללה, כאשר ישראל לא מעוניינת בהפגנות. הכלי ה"קדוש" אף משמש ככלי סיוע המאפשר לישראל לכלוא עוד ועוד צעירים פלסטיניים במעצרים מינהלים. לא תמצאו בציבור הפלסטיני שום דעה חיובית לגבי אותו הסכם מוזר שאבו מאזן וכנופייתו ערכו עם ישראל. נשאלת השאלה, מדוע אם כן, ממשיכה הרשות לפעול בניגוד לרצון עמה?

התשובה פשוטה מאין כמוה: כי רצונותיו ושאיפותיו של העם הפלסטיני לא עולים בקנה אחד עם אלה של הרשות – משטר הבובות אותו אף פלסטיני לא בחר בשום בחירות דמוקרטיות, והמתוחזק על ידי ישראל על מנת לשמר את הכיבוש על אש קטנה, בעודה ממשיכה להשתלט עוד ועוד על פלסטין ההיסטורית. מבחינת הרשות, התיאום הביטחוני בראש ובראשונה נועד על מנת לעזור לה לשמר את כוחה, ולא כדי להגן על הציבור הפלסטיני. איך מגיעים למסקנה זו? אלפי ההרוגים והעצורים הפלסטינים בשנתיים האחרונות הם ההוכחה הניצחת למסוכנות שבשיתןף פעולה זה.

כן, גם באלימות

זכותו של העם הפלסטיני להתנגד לכיבוש – כן, גם באמצעים אלימים בהם החוק הבינלאומי מכיר. קשה לשמאל הישראלי להבין זאת, אך עזה והמצור לא היו בתודעה העולמית, ללא ההתנגדות האלימה של הפלסטינים. תנופת הבנייה הבלתי נסבלת בהתנחלויות, המעצרים המינהליים הפושעים, והחיים הנוראיים ללא עתיד נורמלי בגדה – לא נוכחים מספיק בתודעה העולמית כי ההתנגדות האלימה כמעט ולא קיימת, ותנועות ההתנגדות הלא אלימה העממיות (האפקטיביות יותר לטווח הארוך) עדיין לא חזקות מספיק (כמו תנועת הBDS תנועות הסולידריות העולמיות), מה גם שהרשות לא תמהר לתמוך בשום יוזמה עממית, אם אותה יוזמה עשויה לערער על הסמכות או מידת הלגיטימיות של הרשות. לא רוצים התנגדות אלימה? תפסיקו לשלוח את ילדיכם לצבא.

יותר ויותר מתנחלים מודעים לכך שהם חופשיים למעשה לעשות ככל העולה על רוחם. הצבא והרשות הפלסטינית נמצאים שם כדי להגן עליהם, ומי שיכול להשיב מלחמה שערה בקרב הפלסטינים כבר מסומן מראש על ידי ישראל ועבאס. אין זה מקרי שראש הממשלה של הרשות, רמי חמדאללה, הגיע לניחום אבלים בדומא עם כמאה חמושים מסביבו. העם לא אוהב את הרשות, ויודע שהבעיה מתחילה איתה ועם שיתוף הפעולה שלה עם ישראל, המחליש את ההתנגדות הפלסטינית- ממש כפי שנתניהו רוצה.

אין הבדל בין שריפת ילד בידי מתנחל משיחי, לבין הוצאת קרביו על ידי טייס כחול עיניים. שניהם נשלחו, במישרין או בעקיפין, על ידי אותה מקהלה מסיתה מגבעת רם, שהתייצבה אתמול כראשונת אבירי זכויות האדם וגינתה את הרצח הנורא, מנסה להשכיח שהיא יזמה בעצמה את הטבח הנורא בילדי עזה רק בקיץ שעבר.

אולם, אותה חבורה צפויה להתנהג כך. זהו אויב כובש קולוניאלי, ואין לנו כפלסטינים מה להיות מופתעים מחוסר מוסריותו. אולם, כל שיתוף פעולה עם ממשלתו, הוא בבחינת בגידה בעם הפלסטיני ובשאיפתו להשתחרר מהכיבוש.

לך, אדון עבאס, וספר לבני משפחת דוואבשה עוד קצת על התיאום ה"קדוש" שלך עם מי ששרף אותם, עם מי שלקח להם את עלי היפה, הילד עם הלחיים העגלגלות והחיוך. רק אל תשכח לאסוף איתך לפחות מאה חמושים, לפני שתצא לדרך, ממש כמו ראש הממשלה שלך, או שאף אחד לא יקבל אותך.

* התמונות הגרפיות של הנרצחים (עזה, דומא) לא משותפות בפוסט זה מפאת כבודם של המתים.

> רשיון להרוג: כך התגייסה המערכת לחפות על קצין שירה בגב של אדם לא חמוש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf