newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יש פתרון אחר לבעיית זורקי האבנים

הכנסת העבירה בשבוע שעבר תיקון לחוק שמחמיר את הענישה על זורקי אבנים. בפועל, סביר להניח שהוא יחול רק על פלסטינים, ולא על מתנחלים. אבל כדי באמת להתמודד עם התופעה צריך כלים אחרים, לא חוקים, שופטים ובתי כלא

מאת:

כותבת אורחת: אמילי שפר עומר-מן

בימי הראשונים כפעילה וכעורכת דין התראיינתי לראשונה לטלוויזיה מהשטח. בחובבנותי נפלתי בפח המוכר ביותר שטומנים למרואיינים מתחילים שלא יודעים לדבר בקצרה ובמיקוד.

כך, כשנשאלתי על תופעת יידוי האבנים בהפגנות בבלעין, הענקתי תשובה מפורטת שמתארת את הדינמיקה וההקשר המורכבים של יידוי אבנים בהפגנות פלסטיניות. מה שהגיע מכל זה לכתבה בחדשות, הופעת הבכורה בפריים-טיים שלי, היה אך ורק חצי משפט, ערוך כנראה כדי לשרת את צרכיו של כלי התקשורת (שאת שמו לא אציין): "זה נכון שזורקים אבנים בהפגנות בבלעין".

נבהלתי. הושפלתי. התלוננתי וקיבלתי התנצלות ללא תיקון. אך למדתי את השיעור מספר אחד באומנות המרואיין, וטעות זו לעולם לא תחזור על עצמה. מאמר זה שואף, בין היתר, לשמש כחוויה מתקנת.

העיקר הכוונה?

בשבוע שעבר העבירה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית חוק המתקן את חוק העונשין ומעגן הגדרות נוקשות יותר ועונשים חמורים יותר לזורקי אבנים. קודם לתיקון החוק, זורקי אבנים הואשמו על פי עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר, חבלה במזיד ברכב, או ניסיון לעבור אחת מעבירות אלו, מה שלטענת מובילי הצעת החוק לא הולם את טיבה של העבירה, או על פי עבירת סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, שדורשת הוכחת כוונה לפגוע, דבר שלטענת מצדדי החוק מנע הרשעות ועונשים הולמים.

בניסיון לעקוף את העניין ה"קטן" הזה של הוכחת קיום היסוד הנפשי לעבירה – שהוא אחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי במדינה דמוקרטית – חוקק התיקון. התיקון למעשה מוסיף לעבירת ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו גם עבירת ירי או יידוי אבן או חפץ אחר לעבר שוטר או כלי רכב משטרתי. עבירה זו נושאת עונש מרבי של חמש שנות מאסר. בנוסף, התווספו שתי עבירות הדרגתיות של ירי או יידוי אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, כאשר ביצוע העבירה בצורה שמסכנת חיי אדם או את הרכב עצמו נושא עונש מרבי של עשר שנות מאסר, ואם מוכח היסוד הנפשי – יכול להוביל לעד עשרים שנות מאסר.

> רבין הורה לשבור ידיים ורגליים של זורקי אבנים. גם זה לא עזר

זורק אבנים, שועפט, ירושלים המזרחית (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

זורק אבנים, שועפט, ירושלים המזרחית (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

בואו נעמיד את הדברים על דיוקם: ישנם שלושה הקשרים מרכזיים שבהם מיודות אבנים באזור הזה, אך רק אל שניים מתוכם ככל הנראה מכוון תיקון החוק. ההקשר הראשון הוא תופעת יידוי אבנים לעבר מכוניות אזרחיות או לעבר רכבים משטרתיים, בעיקר על ידי פלסטינים ובעיקר במזרח ירושלים. התיקון לא יחול על התופעה המתקיימת בכבישי הגדה המערבית, שהרי ישראל טרם סיפחה את שאר הגדה מלבד מזרח ירושלים. אך אל דאגה, שם התופעה מטופלת היטב על ידי המערכת המשפטית הצבאית, שבה עבירות אלה כבר נושאות עונשים דומים ואף חמורים יותר, והכל במסגרת מערכת שמצמצמת ופוגעת בזכות להליך הוגן.

ההקשר השני הוא עימותים בין כוחות הביטחון לפלסטינים. כפי שהסברתי למצלמה באותו יום גורלי, יידוי אבנים לעבר כוחות הביטחון מהווה אלימות כהגדרתה (ומובן מאליו שאני מתנגדת לאלימות מכל סוג), אך אינו מתקיים בריק, וככזה לא ניתן להבינו ללא הבנת הקשרו. יידוי אבנים גם מהווה אמצעי מחאה מוכר ונפוץ בכל רחבי העולם – מברזיל דרך הודו ועד ארה"ב – ונעשה בו שימוש לרוב כתגובה לאלימות מלמעלה ולדיכוי, בפרט כאשר הכוח (הפיזי והפוליטי) אינו סימטרי אלא שהוא מרוכז בידיו של מגזר אחד באוכלוסייה.

בעוד שהחברה הישראלית נחשפת בכלי התקשורת למקרים של פציעתם של אנשי כוחות הביטחון מאבנים שהושלכו על ידי פלסטינים בגדה ובתוך ישראל, נדיר הוא הסיקור של המקרים הקבועים והרבים של השימוש המסוכן והבלתי מידתי של אמצעי לפיזור הפגנות – דוגמת גז מדמיע, כדורי גומי ואש חיה.

בכל אלה ואחרים נעשה שימוש כנגד מפגינים פלסטינים בצורה שלא מתקבלת על הדעת כשמדובר בישראלים – ולמעשה, הוראות הפתיחה באש משתנות בנוכחות מפגינים ישראלים, גם בגדה המערבית. לפי בצלם, בין 2005 לינואר 2013 כ-46 פלסטינים זורקי אבנים נהרגו מירי חי. גם רימוני גז מדמיע הוכחו כגורמים לנזק בלתי הפיך, כמו שלמדנו מפציעותיהם של תושב יפו עימאד ריזקה, והאזרחים האמריקאים טריסטן אנדרסון ואמילי הנוחוביץ, ובמקרים מסוימים אף כקטלניים – כמו במקרה של תושבי הגדה המערבית באסם אבו רחמה ומוצטפא תמימי, ז"ל.

חסינים ממשפט

ישנו הקשר שלישי של יידוי אבנים שככל הנראה עבר לחלוטין מתחת לרדאר של מובילי הצעת החוק והוא התופעה השכיחה של עבירות אלימות המתבצעות על ידי אזרחים ישראליים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה ובמזרח ירושלים, במטרה לאיים, לפגוע ולמנוע מפלסטינים מלעבד את אדמותיהם, מילדיהם להגיע לבית הספר בשלום, ובסופו של דבר לאפשר את הרחבת מפעל ההתנחלויות.

והשיטה הזו מצליחה, בעיקר לאור חוסר אכיפת אותם החוקים אשר באה הכנסת לחזקם על אזרחים ישראליים המבצעים את אותן העבירות שמיוחסות לפלסטינים. הרוב המוחלט (למעלה מ-85 אחוז על פי ארגון "יש דין") של תלונות של פלסטינים בגין עבירות אלימות של אזרחים ישראליים כלפיהם, ובכלל זאת יידוי אבנים, נסגרות ללא הגשת כתבי אישום בשל כישלון משטרת ישראל לחקור באמות המידה הנדרשות.

למעשה, תופעת יידוי אבנים על ידי אזרחים ישראליים, והתופעה הרחבה יותר של אלימות כלפי פלסטינים ורכושם ואי-ענישה בגין מעשים אלו, כלל לא זוכה להכרה בקרב רוב מקבלי ההחלטות בארץ. קיים חוסר נכונות הן למנוע אותה בזמן אמת והן לחקור חשודים ולהעמידם לדין לאחר מכן. דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי ארגון "יש דין" מתעד את תופעת ה"עמידה מנגד": חיילים ושוטרים נמנעים פעם אחר פעם מלהתערב ולמנוע ביצוע פשעים על ידי אזרחים ישראלים כלפי פלסטינים ורכושם, ובכלל זאת עבירות אלימות ויידוי אבנים.

ואפרופו חקיקה בלתי מספקת שיש לחזקה: חוק השיפוט הצבאי, שלפיו מועמדים לדין חיילי צה"ל, כלל לא מכיל סעיף ההולם את ההפרה הזו של חובת צה"ל להגן על האוכלוסייה הפלסטינית לפי המשפט הבינלאומי – חובה שהופנמה בדרגים המדיניים, אך עדיין לא תורגמה בפועל לשטח. נכון לתחילת השנה, מסרה הפרקליטות הצבאית לכותבת שורות אלו, עדיין לא הוגש אף כתב אישום נגד חייל בגין אירוע של עמידה מנגד, גם לפי העבירות הקיימות בחוק. כפי שנמסר לארגון "שוברים שתיקה" וצוטט בדו"ח של "יש דין": "יהודי זורק אבנים – החיילים יקראו למשטרה, החיילים לא יכוונו עליו נשק, לא יעצרו אותו, לא יעשו לו כלום. סביר שגם המשטרה [לא תעשה דבר], אלא [רק] לנזוף בו" (עדותו של חייל בדרגת סמ"ר מחטיבת הנח"ל).

ועדיין, איננו צריכים להחמיר את העונשים בגין זריקות אבנים. אין תועלת לחברה בכליאה ממושכת של זורקי האבנים הפלסטיניים או היהודיים (רבים מהם קטינים), שרק תדרדר אותם לכיוונים פליליים יותר, טרם הגעתם לגיל הבגרות. לא בשביל זה קיימת מערכת המשפט הפלילי. הפתרון היחיד למצב הוא שוויון באכיפת החוק, סיום השימוש הבלתי מידתי באלימות של הצבא והמשטרה כנגד מפגינים, הבאת הכיבוש לקיצו, ושיפור תנאי החיים המדכאים שגורמים לסבל כה רב בקרב הפלסטינים בשני צדדי הקו הירוק.

עו״ד אמילי שפר עומר-מן עובדת במשרד עריכת דין מיכאל ספרד וחברה בצוות המשפטי של ארגון ״יש דין״.

> רשיון להרוג: בצבא חושבים שאבנים הורגות רק אם ערבים זורקים אותן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf