האסיר שמאחורי "הזמן המקביל" עונה מהכלא: "תפקידם של היוצרים לריב עם השומר"

היום (שבת) תעלה בתיאטרון אל-מידאן בחיפה ההצגה "הזמן המקביל".

בשבועות האחרונים דובר רבות על ההצגה, המועלית הפעם בתמיכתה של מפלגת בל״ד. בין הכותרות בדבר הסרת ההצגה מסל התרבות על ידי שר החינוך נפתלי בנט לבין הקפאת הכספים לתיאטרון על ידי שרת התרבות מירי רגב, במרבית כלי התקשורת הישראלית, איך לא, שכחו כרגיל להתייחס לדברים הזניחים הקרויים אמת ועובדות ודיברו רבות על "הצגה שנכתבה על ידי מפקד חוליית טרור שחטף ורצח את החייל משה תמם".

> הקפאת כספי אל-מידאן: מי מפחד מהתיאטרון הפלסטיני?

אז זהו, שלא. דקה, פלסטיני אזרח ישראל, נשפט והורשע ב-1986 בבית משפט צבאי בלוד, במעורבות בחטיפת ורצח החייל, ולא בפעולת הרצח עצמה. דקה לא היה נוכח בזמן הרצח. הוא הואשם שנתן את הפקודות לחוליה, כשהיה פעיל בחזית העממית. דקה מכחיש את מעורבותו בחטיפה. לאחר זמן המפלילים שלו טענו כי הודאותיהם נלקחו בעינויים אולם בקשתו של דקה למשפט חוזר מעולם לא התקבלה. מאז הספיק דקה לשנות את עמדותיו, הצטרף לבל"ד בשנות ה-90 וכיום רואה את ניהול המאבק הפלסטיני בצורה אחרת לחלוטין. (וכאן המקום לגילוי נאות שלאחרונה התחלתי לשמש כיועץ פרלמנטרי ודובר של חברת הכנסת חנין זועבי מ"הרשימה המשותפת").

את ההצגה "הזמן המקביל", כתב הבמאי בשאר מורקוס, והיא מבוססת בחלקה על מכתביו של דקה מהכלא, ועוסקת ברגשות אנושיים שכל אדם חווה – בין אם היה אסיר או חייל. לא מדובר בסיפור חייו.

כעת, לראשונה, וליד דקה מגיב על סערת ההצגה, דרך טקסט קצר שהוא הצליח להוציא מהכלא.

כך מתמסד לו הפשיזם

כותב אורח: וליד דקה

בהתחלה המנהיגות משרה אווירה של פחד וחוסר תקווה, תוך כדי סימונה של קבוצה דתית או לאומית כמקור הפחד בעיני הרוב, וכאחראית לחוסר התקווה. "הערבים נוהרים", היא מאיימת. לאחר מכן תוקפים נקודות שמהוות עוצמה פוטנציאלית עתידית. שעלולות להפוך לנקודות אור, או חלילה למכפלת כוח למיעוט. תרבות היא טרנספורמטור כזה, שהופך את המיעוט ליותר מסך כל פרטיו.

אבל לא רק מסיבה זו תאטרון "אל-מידאן" מותקף. יצירת תרבות בכלל ותרבות הומניסטית בפרט, היא עיסוקם של מעטים, בדרך כלל של אליטות חילוניות, שלא קל להן לגייס את חברי קבוצתן קשיי היום למאבק מסוג זה. לכן השליט סבור שקל לבודד אותן, ולטעון נגדן שהן עוסקות בטפל במקום לעסוק בבעיות האמיתיות של המיעוט. בדיוק כפי שטוענים כל הזמן נגד הפוליטיקאים הערבים שהם עוסקים בפוליטיקה פלסטינית ולא בבעיות "האמיתיות" של ציבור בוחריהם כי גם עשייה פוליטית היא עיסוקן של אליטות.

אבל פועלן של אליטות אלה הוא שהופך ציבור לעם, ומאובייקטים לסובייקטים שיש להם תודעה עצמית ועמוד שדרה ערכי ומוסרי. כל אסיר מתחיל מכיר על בשרו את האסטרטגיה הזאת.

הערבים בישראל כותרו פיזית ומנטאלית ונכלאו בתוך גטאות. עכשיו המטרה היא למנוע מהם להפוך את חווית הגטו לתודעה עצמית. מי שחושב שזו היא עוד התקפה על הערבים, עוד גילויי הפליה, שקשורים בתוכנה של הצגה זו או אחרת, אינו מבין שאנחנו בעידן חדש של גזענות, עידן מיסוד הפשיזם, שהחל עם "הערבים נוהרים בהמוניהם", ולא יעצור בערבים כשם שלא עצר שם בשום מיעוט.

מי שרוצה לאכול ענבים ולא לריב עם השומר, אינו מבין שעיקר תפקידם של יוצרים ואנשי תרבות הוא דווקא לריב עם השומר, תמיד לריב עם השומר.

> מכתב לבן שטרם נולד, מאסיר שנאסר עליו להוליד