newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה הבעיה בדרישה של הדרוזים לשוויון זכויות?

ברגע האחרון בוטלו הפגנות יום הזעם הדרוזי. בעוד שמאבקם נגד אפליה הוא מוצדק ונחוץ, הצדקת המאבק דרך הדגשת השירות הצבאי היא פשוט חלק מהבעיה

מאת:

היום, יום ראשון, היה אמור להיות יום הזעם של הדרוזים והצירקסים, והפגנה גדולה תוכננה להתקיים מול משרד ראש הממשלה בירושלים כדי לזעוק שהגיעו מים עד נפש. רגע לפני, במוצאי שבת, הודיעו מנהיגי הקהילות על ביטול יום הזעם בעקבות הבטחות שקיבלו מהממשלה.

תגובתי הראשונה לידיעה על יום הזעם הצפוי הייתה תמיכה והזדהות ספונטנית ומוחלטת עם המיעוט המודר והמופלה לרעה, המיעוט הדרוזי בתוך המיעוט הגדול שהוא החברה הערבית. זעם זה טוב בדרך כלל. זה מוציא את הכעס הפנימי החבוי שנים, ולפעמים חייבים להגיע לסף הזעם כדי לעשות אינתיפאדה קטנה נגד אפליה ממסדית וממושכת כלפי קבוצה דתית, לאומית, אתנית או גיאוגרפית – ועושה רושם שיש הרבה קבוצות שמרגישות כך לאחרונה: האתיופיים, הדרוזים, תושבי הפריפריה ועוד.

רשימת הדרישות של פורום ראשי המועצות המקומיות הדרוזיות דומה להפליא לדרישות החברה הערבית כולה, כפי שמוצגת על ידי הרשימה המשותפת, ועדת המעקב, ארוגני המגזר השלישי שפועלים למען קידום שוויון אזרחי, ועוד. זו רשימה שכוללת, בין היתר, חלוקה תקציבית שווה, הרחבה ועדכון של תכניות מתאר, השקעה בתשתיות ובחינוך, ועוד כהנה וכהנה דרישות טריוויאליות לכאורה, שמדינה מתוקנת צריכה לספק לאזרחיה.

> למה אני מסרב להשתתף במצעד הגאווה ואיך זה קשור לכיבוש

"אזרחים טובים"

אבל הנה לכם חתיכת סוגיה תודעתית, מוסרית-לאומית, שנתקלתי בה כאשר ניסיתי להבין קצת יותר למה בכלל הדרוזים צריכים יום זעם משלהם. למה הם לא כועסים יחד עם הערבים כולם? איזה טיעון מייחד אותם משאר האזרחים הערבים, שמבדל אותם ומקנה להם יתרון במאבק מול הממסד המפלה?

צפיתי בסרטון שהפיקו הדרוזים, והשתכנעתי מחלקו, שמסכם את המצב של הכפרים הדרוזים. בשתי מילים: ״על הפנים״. בשלוש: ״חבל על הזמן״. האפליה וההזנחה רבת השנים צועקות לשמיים. מה שעוד מתסכל הוא שקצת לפני הבחירות התחייב נתניהו להעביר לדרוזים ולצ'רקסים תקציבים נוספים, וניסה להעביר הצעת חוק בעניין, שלא עברה בגלל הבחירות, ומאז הבחירות – כלום.

אבל חלק אחר בסרטון מציג טיעון כזה: הדרוזים תרמו את חלקם למדינה, הם מתגייסים, נופלים במערכות ישראל, אחוזי הגיוס בקרבם גבוהים, והמספרים מוכחים מעל כל ספק שמדובר לא סתם באזרחים אלא ב"אזרחים טובים למדינה".

הטיעון הזה גרם לי מועקה נפשית ושכלית בלתי פתירה: מצד אחד זה הרי נכון עובדתית, והחלקה הצבאית בבתי העלמין הדרוזים היא המקום היחיד שמטופח בכפרים שלהם. יש להם הרגשה כנה שהם כקבוצה נתנו את היקר מכל, צעירים רבים נהרגו בלחימה במסגרת הצבא המוסרי בעולם(!), והאכזבה ותחושת המרמה כלפיהם צורמת במיוחד.

מצד שני, הדרוזים הם חלק בלתי נפרד מחברה הערבית ומהמיעוט הפלסטיני בישראל, ושירותם הצבאי הוא נגזרת של מדיניות הפילוג וההפרדה שיזמה המדינה מיד אחרי הנכבה, בימים שבהם לא היה מי שיתנגד. כך נחתמה הברית בין העדה הדרוזית להנהגה הציונית.

ואולי זו אשמתנו?

אבל לפני שאפליג על החוצפה של הדרוזים לבקש יותר זכויות מאחיהם בעקבות השירות הצבאי, עצרתי לרגע לבדק בית ושאלתי את עצמי: ״סמאח, כמה חברות דרוזיות יש לך, בעצם? אולי באמת הפלסטינים האחרים, המוסלמים והנוצרים, הדירו והפלו אותם, ולכן נדחפו לחיקה החם של המדינה?"

הצלחתי לספור רק נשים בודדות בחיי שהן דרוזיות, וכולן מגדירות את עצמן פלסטיניות דרוזיות: בנה של אחת מהן סרבן גיוס, וגם בן זוגה של השנייה התנגד לגיוס וריצה עונש מאסר בשל עמדתו ומצפונו. אני חושבת שיש גל של צעירים דרוזים שמעיזים להתנגד לגיוס, מצהירים בפומבי שנמאס להם להיות משרתים בצבא נגד בני עמם ולספוג פגיעה משני הצדדים: לא להתקבל כשותפים שווים ליהודים ולא לחזור לחיק הערבים עם גאווה עצמית וזהות לא מבולבלת. אין ספק שהדילמה של הדרוזים עם עצמם, עם החברה הישראלית ועם החברה הערבית היא מורכבת וסבוכה.

> זקוף גו פסע והלך לעולמו: נפטר המשורר הדרוזי-פלסטיני סמיח אלקאסם

חיילים דרוזים בסוף מסלול (אלכס רוזנפלד, יחידת דובר צה"ל)

להרוויח ממדיניות הפרד ומשול. חיילים דרוזים בסוף מסלול (אילוסטרציה: אלכס רוזנפלד, יחידת דובר צה"ל)

כאמור, כמובן שאני מזדהה עם הדרישות האזרחיות והשאיפה לשוויון של העדה הדרוזית, אבל כן קשה לי כאשר הם דורשים את זה בתמורה לשנות השרות הצבאי, כמו שקשה לי כאשר האתיופים דורשים שוויון והכרה ומצדיקים את הדרישה בגיוס או בהוכחת יהדותם, ולא בעצם העובדה שהם בני אדם ואזרחים במדינה, שאמורים ליהנות משוויון ללא תנאים.

עומדים על הכתפיים של אחרים

מתי נבין כבר שמנגנון מיון בני האדם הינו מנגנון גזעני במהותו, ושבמדינה הזאת, שהיא יותר יהודית מדמוקרטית, כל עוד מידת יהדותם של האזרחים היא שקובעת את מידת קרבתם לצלחת הזכויות – אין למאבק על שוויון אופק זוהר במיוחד?

כי תמיד יהיו פה יהודים – ובתוכם יהודים מרקעים שונים, יהודים בהירים, כהים ושחורים, יהודים משרתים בצבא ויהודים שמתפללים למשיח ויהודים שגוזלים את הקופה הציבורית בשם אלוהים והצבא בו זמנית. ותמיד יהיו גם הערבים, שאותם חילקו וגזרו לדרוזים, נוצרים, בדואים, צירקסים, מוסלמים ומה שתרצו. אלו תמיד יהיו אזרחים סוג ב׳, וגם בתוכם יש רמות שונות המבחינות בין מי שמשרת בצבא, בתקווה להתקדם לשולחן האדונים על כתפיהם של בני עמם הקורסים תחת הכיבוש. ואילו הפלסטינים תחת הכיבוש בשטחים לא התקבלו למרוץ בכלל: הרי את הזכויות שלהם ניתן לרמוס בקלות, לסגור אותם, לנשל אותם מאדמתם, לכלוא ולרצוח בהם כמה שאפשר.

המדרג הזה, שמבוסס על טהרתו של העם הנבחר, הוא זה שיביא לעוד ימי זעם וכעס כאלה ואחרים. כל קבוצה תגיע ליום האינתיפאדה הקטנה שלה, וקבוצות אחרות יחשבו ויתלבטו עם עצמן אם לתמוך ולהצטרף או לעמוד מהצד ולהסתכל. כמובן וכך תמיד סיכויי ההצלחה במאבק יהיו תלויים בסיווג שאותה קבוצה קיבלה מידי המנגנון שנגדו היא מתרעמת.

החלופה היא מודעות עמוקה לכך שמהפכה אמיתית לטובת כל בני האנוש שחיים במרחב הזה, שנקרא מדינת ישראל, לא תקרה בלי דחייה של הגזענות. בלי מהפכה שכזו נמשיך כולנו להתרוצץ בכלוב, נדרוך אחד על השני כל היום, ונשבע אמונים למנגנון שמדכא אותנו לפני שנלך לישון כל לילה.

מכל מקום, כל המחשבות האלה על יום הזעם הלכו לשווא. במוצאי שבת מנהיגי יום הזעם הדרוזי קיבלו טלפון משר האוצר משה כחלון, שהציע להם לקבל את אותה תוכנית שהייתה מוכנה כהצעת חוק שנתניהו הכין ערב הבחירות, קצת קיצוצים פה ושם, ובמסגרת המשא ומתן הכי מהיר שהיה אי פעם – יום הזעם בוטל.

כחלון חסך לממשלת הימין כותרות מביכות בסגנון "המשרתים הנדפקים", הערבים המבולבלים נשמו לרווחה, ונחסכה מאיתנו ההתלבטות הקשה אם לתמוך או לא לתמוך. חברה שלי אמרה שהיחידים שנשארו כועסים מאוד הבוקר הם תלמידי בתי הספר בכפרים הדרוזים שהלכו לישון עם השביתה והתעוררו לבית הספר כרגיל.

> האם אפשר עדיין לדבר על שותפות ערבית-יהודית?

סרבן הגיוס עומר סעד בדרך לכלא (אורן זיו / אקטיבסטילס)

החברים הדרוזים שלי לא הולכים לצבא: סרבן הגיוס עומר סעד בדרך לכלא (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf