האם אפשר עדיין לדבר על שותפות ערבית יהודית?

כותב אורח: עבד אבו שחאדה

המציאות הנוכחית מחייבת אותנו לקיים שיח ריאליסטי, ולדון במשמעות של יחסי הכוחות בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסיה היהודית ובאופן בו בוחר השמאל הישראלי לפרש אותם. עלינו לשאול בכנות, האם השותפות בין ערבים ליהודים אכן אפשרית או שהיא נשארת בגדר סיסמה ריקה מתוכן שבה עושים שימוש למען אינטרסים פוליטים.

ראשית יש לציין כי אנו מתייחסים ליחסי כוחות בין כובש לנכבש. לכן צריך לקחת בחשבון כי מדובר בקבוצה עמידה כלכלית ומולה קבוצה חלשה כלכלית, בחברה ילידה עם תרבות פוליטית שמחוברת למרחב הגאוגרפי מבחינת זהותה האתנית ותרבותה ההיסטורית, שהרי גם היא חלק מן העולם הערבי, ומולה חברת מהגרים, אשר רואה את המרחב הגאוגרפי כנחות ועוין ומעדיפה את היבשת האירופאית תוך סלידה מן הרוב הערבי הקיים.

מתוך התנסות אישית לא מועטה במה שמכונה "שותפות ערבית-יהודית" ברור לי כי ישנן כמה סוגיות בעייתיות באופן בו השמאל היהודי מפרש את "השותפות", בעיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. הראשונה ביניהן היא סוגיית המאבק הלאומי. אמנם ניתן לנסות לאנוס את המציאות עם סיסמאות כמו "כולנו שווים" ו"ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים". אבל בפועל, בין אם נרצה להודות בכך ובין אם לא, ובראש ובראשונה בפני החוק, אנחנו לא שווים: ישנם אזרחים סוג א' הנמנים על הדת/לאום היהודי, ומקבלים זכויות יתר מתוקף החוק. וישנם אזרחים סוג ד׳ אשר מופלים לרעה על ידי החוק ומוסדות המדינה באופן שיטתי בכל שדה חברתי שנוכל לחשוב עליו.

בנוסף, כיצד אפשר לטעון לשוויון כאשר מצופה מן הערבים לשלוט בעברית ברמה גבוהה בכדי לנהל דיון פוליטי, בעוד שהפעילים היהודים לא מעלים בכלל על דעתם שהם אמורים לדעת ערבית? וכך, בכל מפגש בין שתי הקבוצות מצופה מהקבוצה הערבית לוותר על השפה שלה למען הנוחות של הצד היהודי. לפעמים מגיעים גם למצבים אבסורדים בהם מספיק שיש פעיל יהודי אחד ותריסר פעילים ערבים בפגישה משותפת, כדי שכולנו נמצא את עצמנו מדברים בשפה העברית. לא מדובר בעניין סמלי בלבד, אלא בהתנהלות שמדגימה את חוסר הכבוד שהציבור והשמאל היהודי מפגין כלפי שפת הרוב של אזרחי המזרח התיכון, ומכך משתמע גם חוסר הכבוד לכל מה שנוגע לתרבות הערבית.

> ב-67' באמת כבשנו את שכם, אבל ב-48' הכחדנו את יאפא

"ערבים ויהודים הם כן אויבים"

הסיסמה השנייה פשוט מנותקת מן המציאות. ראשית, בשל העובדה שמדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה עם העולם הערבי, ולכן במצב הקיים אנחנו כן אויבים. יכול להיות שזה לא מוצא חן בעינינו (ובצדק) אך בפעם האחרונה שבדקתי מלחמות ישראל כולן ללא יוצא מן הכלל היו נגד ערבים.

בעיה נוספת של השמאל הישראלי בכל הנוגע לשותפות היא הדרישה מן הערבים להיות בעלי תפיסת עולם ליבראלית-שמאלנית, לאחוז בגישה סוציאליסטית או מרקסיסטית ובעיקר לא להבליט יתר על המידה את זהותם הלאומית והדתית. אבל עובדתית רוב החברה הערבית היא חברה מסורתית אשר נותנת דגש גם על הזהות הלאומית וגם על הזהות הדתית. עצם הציפייה שננטוש את כל זהותנו כדי למצוא חן בעיני קבוצה מסוימת מונעת מתפיסה אשכנזית, פטרונית וגזענית שבאה לידי ביטוי בדיוק באותו אופן כלפי מזרחים, אותה התנשאות שגרמה להם להתבייש בערביות שלהם, ושאנו יודעים לאן הובילה אותם. זו לא רק זכותם של הערבים לשמר ולהבליט את זהותם התרבותית אלא גם חובתם, שהרי התרבות הערבית היא תרבות הילדים והתושבים המקורים של המזרח התיכון.

אבל מה קורה בשטח? בקרב כלל הציבור שאינו נמנה על קומץ "פעילי השמאל"? ראשית אנו צריכים להודות ששתי החברות מתנהלות באופן בדלני, וכי מקום המפגש היחידי ביניהן הוא במסעדות בהן הערבים מספקים שירות ובבתי חולים מחוסר ברירה. יש הטוענים כי אחת הסיבות לכך היא המרחק הגיאוגרפי בין הכפרים הערבים לבין הישובים היהודים, ושאם נוסיף לכך גם את החוסר בתחבורה ציבורית בכפרים הערבים, בשל אי-תקצוב מצד המשטר היהודי, נראה שהתנאים מקשים על יצירת נקודות מפגש בין שתי האוכלוסיות.

אך אם ניקח את יפו, בה חיים ערבים ויהודים, כמקרה מבחן, נראה ששתי האוכלוסיות אינן מתערבבות מלבד במקומות עבודה ובמסעדות, כי במציאות שהשמאל הישראלי (וחלק מן השמאל הערבי) מסרב להכיר, שתי האוכלוסיות מתנהגות כאויבות. הציבור היהודי נרתע מרעיון התבוללות עם כל עם אחר בשל השאיפה לשמירה על טהרת הגזע. למעשה, בישראל המשטר עצמו מעודד את אותה התפיסה של שכונות "נקיות" רק ליהודים, ועדיף אשכנזים, שחס וחלילה לא יצטרכו לשמוע ערבית במקרה, ואין צורך להרחיב על נושא "ועדות קבלה" אשר כל מהותן היא להבדיל ולבדל בין קבוצות.

מהצד השני הציבור הערבי, לאחר עשורים בהם ניסה באמת להיות חלק מהחברה הישראלית ונדחה פעם אחר פעם, הפנים שאין לו מקום בחברה הישראלית. הוא לא חלק מההמנון, ולא חלק מהאקדמיה (שמתעלמת מהשפה והתרבות הערבית לחלוטין), הוא נרדף ומופלה על ידי גופים ממשלתים כגון המשטרה, שרואה בנו אויבים (ראו מסקנת ועדת אור), והרשימה ממשיכה. בשל כך נוצר פחד שאם יהודים יתחילו לקנות בתים בשכונות הערביות ביפו לא יוותר לחברה הערבית מקום במרכז הארץ בו היא תוכל לפתח חיי חברה או אפילו להתגורר בבטחה. כפועל יוצא מכך, בשל דחיקתה מכל מוקד כוח אפשרי ובכל תחום אפשרי, החברה הערבית מנהלת חיים בדלניים, שהרי כדי למכור גלידה בקניון רמת גן אתה חייב להיות בעל עבר צבאי, שכן אין לדעת מתי מכונת הגלידה תהווה איום על ביטחון הקניון.

> מבינים רק כוח: האיום בחרם של פיפ"א השתלם לפלסטינים

להתעסק בבעיות שלנו

שנים של הזנחת החברה הערבית והכישלון המתמשך של השמאל הישראלי מאפשרים לנו מעט מקום לתמרון. עם זאת אנו מופתעים כל פעם מחדש מכישלון השותפות כאילו היה אפשרי מלכתחילה.

ההנהגה הערבית צריכה להפנים שבפועל מתנהל מולנו משחק סכום אפס הן מהחברה הישראלית והן מהמשטר הישראלי. שניהם יעשו הכל בכדי שאנו לא נצליח לא במישור הפוליטי ולא במישור החברתי, אפילו אם לא ירוויחו כלום מאי הצלחתנו. דוגמה לכך היא הרצון של משרד החינוך לסגור את בתי הספר הפרטיים הנוצריים שידועים בהישגיהם הגבוהים בתחום הלימודים, נקודת האור היחידה של לימודי התיכון של החברה הערבית, בלי שום הצדקה. אמירתו של ראש הממשלה ביום הבחירות, "הערבים נוהרים לקלפיות", קיבלה הצדקה על ידי רוב החברה הישראלית כדבר שלגיטימי להגיד. ניתן להתלונן נגד אמירה זו עד מחר אך בפועל אנשים באמת הקשיבו לו! אנשים באמת יצאו להצביע כדי לפגוע ביצוג של הערבים.

בשל כך אנו צריכים להתחיל לחשוב במושגים ריאליסטים ולהפסיק לנסות לתקן את הדמוקרטיה הישראלית, אינני מבין למה ישנם מנהיגים בחברה הערבית אשר מנסים לפתור את בעיתם של המוחלשים היהודים כאשר המוחלשים עצמם נוטים להיות אותם גזענים שאנו רואים במשחקי בית"ר ובמג"ב. על המנהיגים הערבים חלה האחריות לפתור את בעיותיהם אך ורק של הערבים, אותם ערבים שנתנו להם את המנדט ולא להתעסק בבעיותיהם של האתיופים והמזרחים.

ארצה לסכם את מאמר זה בציטוט של מלקולם אקס, שכאשר נשאל האם הוא מאמין באחווה בין עמים, תשובתו הייתה "אני מאמין באחוות כל העמים אך כאשר הצד השני לא מעוניין באחווה שלי אני לא אבזבז את זמני עליו". אנו צריכים להפסיק לבזבז את זמננו על לשכנע את היהודים כמה כדאי להם ולהתחיל לעבוד למען האינטרסים שלנו בלבד.

אך עם זאת אני כן מתנגד לבדלנות ורואה בה דבר מסוכן שבקלות יכול ליצור גזענות ושנאת האחר. ועם זאת, מי שצריך לפעול נגדה זה הרוב היהודי ולא המיעוט הערבי. הציפיה של השמאל שהערבים ימשיכו לנסות להתקרב ולהשתלב בחברה היהודית פשוט הזויה במצב העניינים הנוכחי. יתכן כי בעתיד החברה היהודית תהיה פחות ימנית ויותר מקבלת את האחר, אך עד אז אנו צריכים להפנים שאנחנו לבד במערכה וצריכים לפעול למען עצמנו בלבד.

עבד אבו שחאדה הוא יפואי פעיל בל"ד וסטודנט לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב יפו.

> נבחרים בכלא: הכירו את חברי הפרלמנט שישראל מחזיקה במעצר