"השר חיים כץ, העובדות הסוציאליות לפני קריסה, הקשב לנו!"

כותבת אורחת: עיינה הלפרן

לכבוד: שר הרווחה הנכנס, מר חיים כץ

הנדון: מכתב מאת עובדת סוציאלית

שלום רב,

מכתב זה, אשר נכתב לאחר התלבטויות רבות, הוא קול יחיד אך מייצג ציבור שלם. אנא ממך, הקדש מספר רגעים לקרוא אותו במלואו. הוא נכתב לאחר לילה של ייסורים.

אני כותבת לך ברגעים אלו, מתוך ייאוש. ומתוך כאב. אני מרשה לעצמי להביא את הרגש שלי אליך, כי אני משוכנעת, ותמיד הייתי משוכנעת, כי הרגש הוא האמצעי אשר מחולל שינוי ופותח את הלב והתודעה.

אני מרשה לעצמי לראות בך הכתובת, ולתלות בך תקווה, כפי שעשרות אלפי בני אדם תולים בנו, העובדות (והעובדים) הסוציאליות, תקווה, ופונים אלינו מתוך משבר וייאוש תהומי. או שאנו פונות אליהם, בלית ברירה, מתוך דאגה תהומית.

אני משוכנעת, אדוני השר, כי אתה יכול להבין ולדעת משבר חיים וייאוש מהו.

האם אני כותבת לך באופן רשמי כעובדת סוציאלית כעת? או שמא כאישה, כאדם פרטי, כאזרחית?

זאת אין לדעת. אני גם משוכנעת, כי אתה יכול להבין את הטשטוש המורכב בין הזהות המקצועית והזהות האישית. ככה זה כשבוחרים לעבוד עם בני אדם, ולקחת אחריות מסויימת על מצוקתם, רווחתם, ביטחונם. אך למען הסדר הטוב, בוא נבהיר כי אני כותבת לך באופן אישי ולא רשמי.

אדוני השר, האם ביקרת לאחרונה בלשכה לשירותים חברתיים? האם נוכחת לראות את התנאים בהם אנו עובדות שם? בממוצע עשר עובדות בחלל אחד. ויש קו טלפון אחד, אמנם עם שלוחות, אך כמובן לא מספיקים לענות רוב הזמן. כי אנו עסוקות בלתת מענה למצבי דחק, סיכון וחרדה קיומית תמידית. למי נותר זמן ואנרגיה גם לענות לטלפונים שוטפים? אם מישהו מתקשר לדווח על מצוקה או אלימות כלשהי, ייתכן שהוא ינסה להתקשר מספר ימים ללא מענה. ככה זה לפחות בחלק מהלשכות.

האם ניסית לנהל שיחות טלפוניות כה חשובות, שלעיתים כרוכות במידע סודי, טעון ברגש, אשר חיוני להחלטות הרות גורל, בחדר גדוש רעשים, דיבורים, טלפונים? לטפל באופן ישיר ואישי בכארבעים משפחות, לבדוק דיווחים על אלימות והזנחה ולתת מענה לפניות חדשות וכל זאת בכעשרים שעות שבועיות? מדובר בשגרת עבודה קבועה, ולא באילוצי חירום. האם אתה יודע על כמה משפחות בממוצע עובדת סוציאלית אחת אחראית? יותר מדי משפחות. יותר מדי מקרים. יותר מדי דיווחים. יותר מדי עד כי זה לא אנושי להגיע לכולם. אני בטוחה שלמשרד הרווחה נתונים מדויקים בעניין. או שמא…?

אני מפחדת. על כל מקרה של רצח, אלימות והזנחה. אך מעבר לכך, אני כועסת.

> למה המדינה הופכת אותנו לעובדים סוציאליים סוג ב'?

האם קרה לך פעם, אדוני השר, שהרגשת אחריות כה כבדה מוטלת על כתפיך, אך ידעת כי התנאים שהעניקו לך למלא אחריות זו בלתי אפשריים? אין דבר יותר מתסכל ומפחיד מזה. האם קרה לך שהאשימו אותך, על אף שידעת כי אינך אשם אלא בבחירה שלך לעבוד בתנאים הבלתי אפשריים הללו? בבחירה שלך להקריב את עצמך? אין דבר גרוע יותר מתמהיל של כעס על המערכת, המלווה בהאשמה עצמית לא מוצדקת, ומקורו באסון כלשהו שקרה.

אני מתייסרת על כל מקרה שאני לא מגיעה אליו. על כל דיווח שלא מקבל מענה מספק. על כל סיוע או טיפול שנמנע מאדם במצוקה עזה, אשר היה יכול להימנע, ברב מוחלט של המקרים, אם רק…

אם רק היו תנאים מאפשרים. אין בכוונתי לפרוש בפניך את משנתה של העבודה הסוציאלית כעת (אתה יותר ממוזמן לשמוע וללמוד, אם כי זה יכול להיות גם מייגע לעיתים, אני מודה). אך אחד מ"סודות" המקצוע הוא לעזור לאדם ליצור תנאים מאפשרים, פנימיים אך גם סביבתיים, להגדלת רווחתו ומימושו העצמי.

אני מרשה לעצמי להיות אנוכית במכתב זה. אינני כותבת על הקצבאות, על הדיור הציבורי, על סיוע לאימהות חד הוריות. גם לא על השכר שלנו. אני כותבת אך ורק על עניין אחד, שלפי דעתי מהותי, דחוף, ואינו סובל דיחוי – עומס התיקים הבלתי אפשרי בלשכות הרווחה והיעדר כוח אדם מספיק.

אחזור ואכתוב כי לעניות דעתי, האחריות, ברוב משמעותי של המקרים, להיעדר טיפול הולם או מענה למצבים קשים של הזנחה, אלימות ומצוקה בכללותה, היא אצל אלו אשר החליטו על תקצוב כה דל של כוח אדם במחלקות לשירותים חברתיים, ועל אלו שמאפשרים לפשע העומס והיעדר כוח אדם מספיק להימשך. את זה אני רוצה להציף ולהעלות לתודעה הפוליטית והציבורית. ואני מזמינה את כל הנוגע לדבר לבקר בלשכת רווחה, להיווכח בתנאים הקשים, בעומס המחריד, בחוסר האונים, בבלתי אפשריות של מתן מענה מספיק.

כפי שאני בטוחה שאתה יודע, העובדות הסוציאליות במערכת הרווחה הן ציבור שאתה (לא באופן אישי כמובן, אך מתוקף היותך המייצג האולטימטיבי של הממסד) שלחת לטפל ב"בטן הרכה" של החברה בישראל. כך שהאחריות כלפינו היא של המדינה. האחריות כלפינו היא שלך.

אנא ממך, אדוני שר הרווחה. אני יודעת שיש רפורמה מזה כמספר שנים במחלקות לשירותים חברתיים. ואני יודעת כי נושא זה עלה גם בוועדת אללוף, אך לרפורמות ולוועדות יש קצב משלהן. ואני רוצה להתריע – העניין דחוף. מאין כמוהו. וכל עיכוב בהקצאת משאבים מתאימים לשם ביצוע עבודתנו בצורה תקינה מלווה בעוד מקרה טרגי ש"מתפספס".

אינני רוצה לכתוב מילים מיותרות על הקרבה, על שליחות ועל חסד, מילים אשר לא אחת נקשרות לעבודה הסוציאלית. אני פשוט מודאגת, מיואשת, וכאובה, מכך שלא ניתנים לי התנאים לבצע את עבודתי כפי שראוי שהיא תיעשה. מכך שלא משקיעים כיאות בנו, ולמעשה באוכלוסיות הפגיעות ביותר בחברה. ומכך שהדבר ניתן לשינוי, ניתן לשיפור משמעותי, בהחלטה ויישום. בשינוי סדר עדיפויות. בהזרמת כוח אדם ללשכות, ובהפחתת עומס המקרים.

אני רוצה להמשיך ולעסוק במקצוע שבחרתי. לעזור לאנשים לעזור לעצמם. אך כעת, אני חווה משבר וייאוש. ואני מרשה לעצמי לבקש ממך עזרה. אנא, עזור לי בכך. עזור לנו בכך.

בתקווה שמכתבי יגיע, יתריע ויחולל שינוי.

עיינה הלפרן היא עובדת סוציאלית ודוקטורנטית לעבודה סוציאלית בביה"ס לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית ע"ש פאול פרוואלד באוניברסיטה העברית.

> יש מתנחלים עניים, והם לא האויבים שלי