newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שג'אעיה או חאן יונס: מי תהיה אלופת הליגה הפלסטינית בכדורגל?

כמו באירופה ובאסיה גם הליגה הפלסטינית נכנסת לישורת אחרונה. האלופה מבית לחם בדרך החוצה, חברון בדרך למעלה. בליגה הנפרדת בעזה נבחרת שג'אעיה מובילה. למרות המלחמה והחומות - הכדורגל הפלסטיני רק משתפר

מאת:

לפני כעשור, בשלהי אינתיפאדת אל-אקצא, יצא האוטובוס של קבוצת הכדורגל מרכז בלאטה ממחנה הפליטים שבשולי העיר שכם. האוטובוס עשה את דרכו לעבר העיר רמאללה, למשחק ליגה נגד שבאב אל-אמערי, קבוצת הכדורגל של מחנה הפליטים שבאזור אל-בירה.

זה היה יום שישי, בחום הצהריים, כשהאוטובוס התקרב לעבר מחסום חווארה. חייל שעמד במחסום ביקש מהאוטובוס לעצור ועלה לבדוק את יושביו. הוא הסתכל פנימה וראה שכל יושביו הם גברים בגילאי העשרים לחייהם. קבוצת כדורגל טיפוסית. "מצטער", הוא אמר להם, "אין מעבר לגברים בגילאי 16-35". "אבל כולנו גברים בגילאי 16-35", אמר לו קפטן הקבוצה, "אנחנו קבוצת כדורגל". "אז אי אפשר לעבור", אמר החייל, "תישארו בבית".

שעה קלה לאחר מכן האוטובוס של קבוצת הכדורגל של מחנה הפליטים בלאטה הגיע אל שערי אצטדיון אל-בירה. הדלתות נפתחו, ורק מאמן הקבוצה, בשנות הארבעים לחייו, ירד ממנו. המשחק לא התקיים באותו היום. אבל היה ברור שהליגה הפלסטינית לא מתכוונת לתת לעוד מחסום אחד לשבור אותה.

הליגה הפלסטינית חיה ובועטת. הכדורגל הוא הספורט הכי פופולרי באזורנו, ולמרות הכל, גם מאחורי חומת ההפרדה והמחסומים, הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית משחקים משבת לשבת. הליגה הפלסטינית, תחת החסות של ענקית הסלולר הפלסטינית "ג'וואל", מתקיימת במתכונת מקצוענית לחלוטין מזה ארבע שנים, החל מעונת 2010/2011.

בשל ההפרדה בין רצועת עזה לגדה המערבית הליגה משוחקת בשתי מסגרות נפרדות: ליגת העל הפלסטינית בגדה המערבית, והמקבילה שלה ברצועת עזה. בכל ליגה משחקות 12 קבוצות, בשיטת משחקי בית וחוץ, 22 משחקים בעונה. אחריהם מוכרזת הראשונה כאלופה, ושתי האחרונות יורדות לליגת המשנה – בגדה או בעזה, בהתאמה.

> רגשות מעורבים: נבחרת פלסטין נגד ירדן בגביע אסיה

אוהדי נבחרת פלסטין במשחקי גביע אסיה (Danny J. Palmer CC BY-NC 2.0)

אוהדי נבחרת פלסטין במשחקי גביע אסיה (Danny J. Palmer CC BY-NC 2.0)

הליגה הפלסטינית ליהודים בלבד

דרך הכדורגל הפלסטיני ניתן לזהות תהליכים היסטוריים ופוליטיים שקשורים לחברה הפלסטינית מצד אחד, ולסכסוך הישראלי-פלסטיני מצד שני.

נתחיל בהתחלה. בשנת 1928 ראשי תנועת מכבי הציונית הפנימו כנראה ראשונים שלהירשמות בהתאחדות הכדורגל העולמית פיפ"א יש חשיבות לאומית לא פחות מספורטיבית. באותה השנה נולדה ה-PFA, הלא היא Palestinian Football Association, והליגה המקומית יצאה לדרך. היא לא הייתה שוויונית במיוחד. בליגה שיחקו 9 מועדונים יהודים ומועדון בריטי אחד (המשטרה הבריטית), כשמועדוני כדורגל ערביים שיחקו רק בליגת המשנה. גם הייצוג בהתאחדות לא היה הוגן במיוחד. לצד 14 חברי התאחדות יהודים הוזמן להתאחדות ה-PFA רק חבר ערבי אחד – שופט הכדורגל הירושלמי איברהים נוסייבה. הישיבה ההיסטורית ההיא, ב-1928, הייתה הראשונה וגם האחרונה בה השתתף נוסייבה. שמו לא מופיע מאז באף פרוטוקול של ההתאחדות.

בשנת 1934, ובהמשך למגמות ההפרדה בארץ, החליטו מועדוני הכדורגל הערביים להפסיק ולשמש עלה תאנה במסגרת ליגת הכדורגל היהודית. הם פרשו ממנה. תוך שנה הוקמה ליגת כדורגל ערבית, בה לא שיחקו שחקנים יהודים כלל. על שיתוף שחקנים זרים שהגיעו לארץ במסגרת המנדט הבריטי לא היה איסור, ולדוגמה קבוצת הכדורגל "אורתודוכסים יפו", ששיחקה במגרש אל-בצה ביפו (היום – בלומפילד), התהדרה בשוער אוסטרלי גדול מימדים שעמד בין הקורות – פרנק בולס. אחרי כעשור, ועל מנת להוות קונטרה הולמת ל-PFA הציונית, קיבלה ליגת הכדורגל הערבית בארץ גם שם משל עצמה ונקראה ה-PSA – The General Palestinian Sports Association.

הליגות פעלו בנפרד זו מזו, ובשנת 1948, יחד עם הנכבה הפלסטינית והעקירה של מאות אלפי פלסטינים מהארץ, הופסקה גם פעולתה של ליגת הכדורגל הערבית המקומית. במקביל, שינתה ישראל את שם הליגה היהודית מ-PFA ל-ISA (Israel Football Association).

מאז אותה שנה לא פעלה ליגת כדורגל ערבית-פלסטינית נפרדת, וההתחדשות הספורטיבית-לאומית התרחשה רק כחמישה עשורים לאחר מכן, קצת אחרי הסכם אוסלו. או אז, בשנת 1998, יש יאמרו באיחור של 70 שנה, חזר השם PFA למפת הספורט העולמית והתאחדות הכדורגל הפלסטינית נרשמה בפיפ"א. הכדורגל הקדים אז את הפוליטיקה: ההכרה של פיפ"א באה הרבה לפני שפלסטין הוכרה באונסק"ו, וגם הרבה לפני שעשו זאת מוסדות האו"ם בניו יורק.

תקציר הניצחון הגדול של איתיחאד שוג'אעיה על רפיח לפני כחודש בתוצאה 4:1

אצטדיון מוחמד א-דורה

הליגה הפלסטינית שקמה הייתה חצי-מקצוענית והורכבה משני אזורים: הגדה המערבית ורצועת עזה. לפי החוקה, ההחלטה שהתקבלה הייתה שבסוף העונה תשחק אלופת הגדה המערבית מול אלופת רצועת עזה על מנת לקבוע מיהי אלופת פלסטין. בפעם האחרונה שזה קרה, ביוני 2000, זכתה באליפות הקבוצה העזתית, צעירי רפיח. כמה חודשים לאחר סוף אותה עונה, החלה אינתיפאדת אל-אקצה. מאז לא שיחקו יותר קבוצות כדורגל מרצועת עזה נגד קבוצות כדורגל מהגדה המערבית.

שנות האינתיפאדה היו שנים קשות וליגת הכדורגל הפלסטינית, ברצועת עזה ובגדה המערבית, הופסקה פעמים רבות. הדבר נבע ממספר רב של סיבות, לרבות חוסר יכולת תנועה, סגר וכתר, פגיעה במתקני ספורט, וגם בשל העובדה שבמאבק הפלסטיני השתתפו גם שחקני כדורגל – מה שהוביל לפגיעה ולמאסר של שחקנים רבים. הליגה הופסקה שוב ושוב, ולדוגמה ברצועת עזה הליגה שהחלה ב-2005 הופסקה ארבע פעמים, ורק בשנת 2007 הוכרזה האלופה, שהייתה אגב, שוב, מועדון הכדורגל של רפיח.

מנגד, הכדורגל הפלסטיני שיחק את התפקיד המשמעותי שנדמה שיש לו בכל חברה מודרנית על פני הגלובוס: מבחינת החיבור בין חברה, לאום וספורט, וקל וחומר אם מדובר בחברה הנאבקת על עצמאותה. מכאן שעצם קיומה של הליגה, ועצם קיומם של המשחקים באצטדיונים על שם פייסל אל-חוסייני, יאסר ערפאת או מוחמד א-דורה, או עצם קיומה של נבחרת לאומית פלסטינית, 11 שחקנים המשחקים בצבעי הלאום נגד נבחרת לאומית אחרת – כל אלו תרמו את חלקם לקידום הרעיון הלאומי הפלסטיני בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, ולהעלאת המודעות לסוגיה הפלסטינית בעולם.

למעשה, ובהמשך למציאות לפיה הפלסטינים מפוצלים בין אזורים שונים – בין רצועת עזה לגדה המערבית, בין הפלסטינים החיים בישראל לפלסטינים החיים מעבר לקו הירוק, ובין הפלסטינים החיים במולדתם לבין אלו החיים במחנות הפליטים או בכל מקום אחר בעולם – הנבחרת הלאומית הפלסטינית כוללת שחקנים המייצגים את כלל המרחבים הללו. בכך, היא למעשה הגוף היחיד בו בכל משחק ממומשת זכות השיבה, ולו רק אם עבור 11 שחקנים, ולו רק אם למשך 90 דקות.

תקציר הניצחון של מחנה הפליטים בלאטה במשחק החוץ בחברון בתוצאה 4-3

הגדה המערבית מחפשת אלופה

בינתיים, כאמור, למרות הקשיים של קיום הליגה, הצליחה התאחדות הכדורגל הפלסטינית במשימה הספורטיבית שהציבה לעצמה, והיום מתקיימות במקביל שתי ליגות כדורגל פלסטיניות מקצועניות לחלוטין. שכר השחקנים אמנם לא מרקיע שחקים כמו באירופה, וגם לא כמו בישראל, אבל עדיין המשכורות בליגת העל הפלסטינית (שיכולות להגיע ל-15,000 ש"ח בחודש ואף יותר) מבטיחות שרוב שחקני הכדורגל הפלסטינים עוסקים בכדורגל כמקצוע ראשי ובדרך כלל גם כמקצוע יחידי. בהמשך לכך, והודות לחסות של חברת הטלפונים ג'וואל ותמיכה של פיפ"א, הרמה בליגה הפלסטינית עולה. לכך גם תורמים שורה של שחקני כדורגל פלסטינים אזרחי ישראל, שבמהלך העשור האחרון הפכו לחלק בלתי נפרד מהליגה הפלסטינית.

מבחינת הליגה עצמה, גם היא, כמו מקבילותיה באירופה ואסיה, מתקרבת לשלבי הסיום, והמתח – במיוחד בגדה המערבית – גדול. אחרי 19 משחקים, ועם עוד שלושה מחזורים לסוף העונה, אפשר כבר לומר שהאלופה היוצאת בליגת הגדה המערבית, תרג'י ואדי אל-ניס (מאזור בית לחם) לא הצליחה לשחזר את ההישג שלה מהשנה שעברה והיא נמצאת מחוץ לתמונת האליפות.

אך המרוץ לצמרת צמוד מאוד: שבאב אל-זאהיריה, קבוצת הכדורגל המצוינת מאזור חברון, ממוקמת במקום הראשון עם 39 נקודות. קבוצת הכדורגל של מחנה הפליטים בלאטה ממוקמת במקום השני עם 38 נקודות, וקבוצת הכדורגל הירושלמית הילאל אל-קודס – שם משחקים חוסאם אבו-סאלח מסכנין ורוברטו קטלון הפלסטיני-צ'יליאני – נמצאת במקום השלישי עם 37 נקודות. ברצועת עזה, אחרי 17 מחזורים ועם עוד חמישה משחקים לסיום העונה, מובילה איתיחאד שוג'אעיה עם 36 נקודות, כשאחריה במקום השני איתיחאד ח'אן-יונס עם 30 נקודות.

במקומות שבישראל מזוהים רק עם ירי והרג; בשמות שמועלים בחדשות בעברית רק בהקשר של מעצרים של "מבוקשים פלסטינים"; ובמחנות פליטים שהישראלים היחידים שנכנסים אליהם הם חיילים בג'יפ ממוגן, במדים ובנשק – בכל המקומות הללו יתקיים בשבת מחזור נוסף של כדורגל. צריך לזכור את זה כתגובת-מנע לניסיון למחוק את החיים הפלסטינים מחיינו.

> יציע 11 ואני: הגזענות במשחקים של מכבי דרך עיניים של אוהדת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf